‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חיי שרה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת חיי שרה. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

חיי שרה: מה סיפר אליעזר לרבקה באמצעות התכשיטים?

פרשת המקדש - חיי שרה || הרב ישראל אריאל

מה רמז אליעזר לרבקה באמצעות התכשיטים? • מה מסמל כל אחד מהם? • האם רבקה מקבלת על עצמה את היעוד? • מה הקשר להר המוריה ולבית המקדש?

מתוך האתר של מעיין עייש

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

בבוא עבד אברהם אל עין המים בחרן, עומד הוא וצופה במעשה החסד של רבקה, ומשסיימה להשקות את הגמלים מוציא העבד מיד תכשיטים ועונדם עליה ככתוב: (בראשית כד, כב): "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו, ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם". והשאלה היא: הכיצד נתן אליעזר לנערה מתנות זהב? הרי הכיר אותה רגעים אחדים, ואיך יענוד איש תכשיטים לנערה שהכירה זה עתה, וכן לא ייעשה! מה עוד, שלא ידע איך יפול דבר, האם תסכים רבקה ובני ביתה לנישואין עם יצחק? מה הבהילות לתת לרבקה מתנות זהב כבר עתה?

ניתן להסביר את התנהגותו של אליעזר על פי דברי רש"י בפירושו לפסוק זה, העומד על משמעות הנזם והצמידים, באומרו: שה"בקע" הוא רמז לשקלי ישראל שנתנו תרומה למשכן במדבר – "בקע לגולגולת", ואילו "שני הצמידים" הם רמז לשני לוחות הברית, שהיו מצומדות, ועשרת הדברות שבהן, ומקור הדברים בבראשית רבה (ס, ו).

לאור הדברים יש לומר, שרצה אליעזר לרמוז לנערה בקצרה בטרם בואו אל בית בתואל: דעי לך! באתי מבית אברהם. אמנם הבאתי את 'כל טוב' אדוני עמי, אך אין כוונתי להציג עושר של כסף וזהב. שימי לב בעיקר לתוכן, ולערכים הרוחניים שהבאתי עמי. דעי לך! עתידים בני אברהם ויצחק לקבל את שני הלוחות ועליהם עשרת הדברות בהר סיני. כן עתידים ישראל להקים בתרומת מחצית השקל משכן לשכינה. חובתך לדעת: זו המשפחה אליה את נכנסת, ואלה הם היעדים אליהם חותרים אברהם ויצחק. אברהם ויצחק כבר הקימו מזבח בהר המוריה שם עתיד לקום בית המקדש, לפיכך, בטרם תשובי אל בית אביך רצוני שתדעי מה הן המשימות שתעמודנה בפני אשה המצטרפת למשפחת אברהם.

במעשהו זה רומז עבד אברהם גם על שלשת העמודים שעליהם העולם עומד, ולאחר שראה את רבקה מקיימת את העמוד של גמילות חסדים, רצה לרמוז לה, שאמנם יפה עשתה והוכיחה את עצמה, אך אין די בקיומו של עמוד גמילות החסד בעולם, אלא יש להוסיף לכך עוד שני עמודים: עמוד התורה הנרמז בשני הצמידים ולוחות הברית, ועמוד העבודה, שכן הנזם רומז לתרומת מחצית השקל למשכן ולמקדש.

צמידי זהב אלו איפשרו לעבד אברהם להסביר לנערה בדרך קצרה ומוחשית מהו ייחודו של הבית שרבקה עומדת להכנס אליו. בכך הכשיר את הקרקע לשאלה שהפנו בני המשפחה לרבקה: "התלכי עם האיש הזה?!" - רבקה שלמדה את תוכן הצמידים שעל ידיה, כבר לא פקפקה והשיבה מיד: 'אלך!'

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

פרשת חיי שרה: חיבור של טבע וחופש

ותחזינה גיליון 185 | ט"ו בחשוון | פרשת חיי שרה | יובל קופרמן

חיבור של טבע וחופש

לרפואת הרב יהודה יהושע בין איטה ברנדה, אשר בית ה׳ יוקד בליבו

פגישה בשעת בין ערביים בשדה
צבעי השקיעה צובעים בעוז את היד המחוספסת, הקשה. היד שעמלה כל היום בעבודת האדמה, בחריש ובניר, היד שעורה כהה ויבלות כיסו אותה עד לבלי היכר. הכתום-אדום העז של היום החולף הדגיש את קמטי העור, את הציפורניים ואת המפרקים. הדגיש את השרירים הקטנים ומלאי העוצמה. אך כעת היד הזו, שהורגלה לאחוז במחרשה, לתפוס במגל, להידקר בשלפי השיבולים ולהישרט מידית הקלשון הייתה פשוטה, פשוטה לרווחה, פשוטה ותמימה, פשוטה וחלקה. פשוטה בתפילה. היד שהפכה את ערימת החציר הופכת כרגע ליבה בעתירה לפני בוראה. וכל זאת, צבעי השמש האובדת בקצה תבל וחספוס היד, פשיטות היד ופשטות התפילה, כל זאת נבלע במבט נדהם, מוקסם, של נערה. והיא המומה ונדהמת ומחליקה מעל גב הגמל.
פרשתנו נחתמת במפגש בין יצחק לרבקה בליבו של השדה, לשם יצא יצחק לשוח. כבר כמה וכמה שנים אני עוסק מעל דפי ׳ותחזינה׳ במפגש זה, שמדהים אותי בכל פעם מחדש, ותמיד אני מוצא בו עומקים חדשים, נקודות חדשות. ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ויישא עיניו- וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק- ותיפול מעל הגמל.״ (בראשית, כד סג-סה). על פסוקים אלו אנו שואלים פעם אחר פעם את אותן השאלות ומקבלים את אותן התשובות, אך מבין חריצי התשובות אנו מגלים תמונה חדשה, החושפת בפנינו משמעות חדשה. אני רוצה לחזור על פירוש רש״י על פיו ״לשוח- לשון תפלה״, ועל זיהויים של חז״ל במדרש רבה על פיו ״אין שדה אלא בית המקדש״ (כב). מתוך כך אבקש לצייר תמונה חדשה שעומדת על אופייה של השיחה, אופיו של השדה ומתוך כך גם על אופיו של בית המקדש ועל עבודת ה׳ שלנו.
לצאת לשוח בטבע
הכינויים בהם בוחרת התורה להשתמש על מנת לתאר דברים אינם סתמיים. כאשר התורה כותבת ״העלתי אתכם ממצריים״  היא מתכוונת להגיד דבר שונה מ״הוצאתי אתכם ממצרים״. גם הבחירה בביטוי ״שיח״ ככינוי לתפילה מתכוונת להביע מסר עמוק יותר. שיחה, בניגוד לתפילה, נושאת אופי פתוח יותר, משוחרר יותר וחופשי יותר מהמסגרתיות של התפילה. השיחה מנוהלת כדיבור בין שני חברים, כשפיכת הלב בפני ידיד נפש, ולא כעבד לפני רבו או כבן המתחטא לפני אביו. דיבורו של יצחק עם ה׳ מתנהל בצורת שיחה חופשית ומשוחררת, טבעית וקולחת (כמו ההתבודדות עליה מדבר ר׳ נחמן מברסלב).
גם התפאורה שבוחר יצחק, ליבו של השדה, היא תפאורה של שחרור וחופש. לא מדובר כאן על אדם הספון בין קירות בית הכנסת, אדם שקבע את מושבו בבית המדרש, בין ספרים וקירות אבן, אלא במי שבחר בחן ובחירות של השדה הפתוח, של השדה החי והפועם. השעה היא לפנות ערב, עת השמש שוקעת בצבעי ארגמן והרוח נושבת בשיער. כל מי שעמד נוכח שקיעה מרהיבה בשדה וחש את הרוח חולפת על בשרו יודע כי אין שעה יפה מזו לתפילה קולחת ומשוחררת, לדיבור ולשיחה עם א-להי החיים והאור.
האדם והטבע
אחד מהוגי הדעות הגדולים והחשובים שצמחו מבינינו במאת השנים האחרונות הוא אהרן דוד גורדון, מי שמכונה (ואולי שלא בצדק) ״אבי דת העבודה״. א״ד גורדון היה אחד מעולי העלייה השנייה, ולמרות חולשתו הפיזית נטל חלק בעבודת הארץ הטובה ובהקמת מדינת ישראל. הוא היווה יועץ ומורה, וכן חבר נפש קרוב, לחלוצים הראשונים. אחד מספריו החשובים והמרתקים הוא ״האדם והטבע״, בו מנבא גורדון בדיקנות מפחידה את גורלו של המין האנושי המרחיק עצמו מן הטבע, ואת הדרכים לתקן את הקשר העדין ולהשיב להפיח רוח חיים בחיבור שבין אדם לאדמה.
הפרק הראשון עוסק בתחושה ובהרגשה של הטבע ובהשפעתו עלינו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם איננו. ושם הוא כותב: ״...האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם״.
את הקשר המקסים שמתאר גורדון, החיבור המפרה והמניב, המצמיח והמחייב, מיישם יצחק אבינו בתפילתו בשדה. מדובר כאן בתפילה טבעית, משוחררת, חופשית. תפילה ישירה וקולחת במרחבי הטבע הפתוחים. תפליה הנוגעת במישרין בנפש המבקש ליצור חיבור טבעי שכזה בין האדם לבין א-להיו, לא על מנת לרדד ולצמצם את הא-להים אל תוך הטבע, אלא על מנת להגדיל ולהאדיר ולהעצים את הטבע והמרחבים עד אין סוף, עד כדי גילויו של הקב״ה באדמה, בעצים ובשמי הארגמן.
חיבור של טבע וחופש
בית המקדש הוא יצירה אנושית- קוביות של אבן, זהב ושיש בהן עובד האדם את ה׳. אך בין שיטי האנושיות והמרובעות שבבית המקדש אנו מוצאים רוח של טבע, של חן וחופש. המוזיקה והנגינה שהביאו הלויים, הקשר הבלתי אמצעי שנוצר יחד עם הבאת הקרבן ועם הביאה בשערי בית ה׳, ויותר מכל, ההבנה כי ״זבחי א-להים- רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, א-להים, לא תבזה.״ (תהילים, נא יט). את הרוח הטבעית והמשוחררת הזו מביא יצחק אבינו בשעת בין ערביים אל בית המקדש, ומבקשים גם אנחנו לקחת אותה אלינו בקשר, בחיבור ובדיבור שלנו עם קוננו- קשר של טבע וחירות, של פתיחות ושחרור.

שיעור: דעת הרב מרדכי אליהו זצ"ל על עליה להר הבית מפי בנו הרב שמואל שליט"א

עלית יהודים בטהרה להר הבית || איסור נוכחות גויים בהר הבית

הרב שמואל אליהו שליט"א בשיעור על עליית יהודים להר הבית, בירור הגבולות וגדרי ההלכה והאיסור על השארת הגויים בהר הבית.
הרב מברר את דעת אביו זצ"ל על גבולות ההר ועל העליה אליו בימינו

↓ צפו והאזינו לשיעורו של הרב שמואל אליהו שליט"א לפרשת חיי שרה



לא מוותרים על הר הבית
בימים אלו חוזר ומתעורר הדיון בנושא הר הבית ומקום המקדש. הערבים טוענים שמטרתנו היא לבנות שם את בית המקדש, ולכן הם פתחו במאבק. הם מנסים למנוע מיהודים כל קשר להר הבית. למקום המקודש ביותר לעם ישראל. וכשיהודים כבר עולים להר, הם לא בוחלים בכל דרך כדי למנוע מהם לומר תפילה, אפילו לא בלחש.
הערבים אומרים שמעולם לא היה בית מקדש על הר הבית. היהודים שמנסים לסייע לערבים משתמשים לשם כך באיסור עליית יהודים להר הבית. ואולם מעיון בדברים שכתבו הרבנים בנושא איסור עלייה להר הבית עולה שהאיסור הוא לא מתוך ויתור על הר הבית ומקום המקדש חלילה, אלא מתוך יחס של קדושה עילאית לקודש הקודשים.
מונטיפיורי בקודש הקודשים
אנשים נמנעים מלעלות להר מתוך חובת הזהירות היתרה שלא לפגום בקודש הקדשים, שמא איננו ראויים למקום כל כך קדוש. בשו"ת "מלכי בקודש" )ח"א מג( מובא המעשה עם השר משה מונטיפיורי ז"ל שבא לירושלים בשנת התרכ"ז יחד עם רבו, הרב ד"ר לוי ז"ל. בהיתר של אותו רב הם נכנסו למקום המקדש עם תיבה סגורה, וכנראה היו גם בקודש הקדשים בטעות )נראה שהסתמכו בטעות על דעת הראב"ד(. כשנודע הדבר ברבים, נידה אותו ר' יוסף משה מליסא בשופרות בחוצות ירושלים.
בהיות השר ירא ה' מאוד, פנה יחד עם רבו אל רבני ירושלים, והתנצלו כי עשו זאת בתום לבב על-פי היתר רבו. פייסו אותם רבני ירושלים, ואמרו להם כי חרמו של ר' יוסף משה אינו חרם, וכי הוא שוטה ולא אחראי על מעשיו, ואל יחושו לנידויו.
על מעשה זה כותב מרן הרב קוק זצוק"ל: "לבי נמחץ מאוד, מפני חלול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר אסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מליונים של ישובים מעשיים. ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את עברו הגדול בתור מייסד הישוב, ובשוגג או בדרך שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר" )אגרות הראיה ב, רפ"ה(.
מקווה לחיילים ולשוטרים
למרות שהרב זצ"ל סבר שאין לעלות להר הבית לעת עתה, הוא היה מחזק בפועל את ידי החיילים והשוטרים הנמצאים שם להגן על ישראל ולהגן על המקום. הוא היה אומר להם כי הם מקיימים מצווה גדולה בהיותם שומרים ומגנים על ישראל מהערבים שיושבים בהר, ולפעמים אף זורקים אבנים על היהודים המתפללים בכותל המערבי.
ב"קול צופייך" )מטות מסעי תשס"ב( כתב הרב זצ"ל כי עלייתם של החיילים והשומרים הללו היא במסגרת כיבוש ארץ ישראל, והם עושים בכך מצווה גדולה. הרב זצ"ל גם סיפר על הרה"ג יהודה מאיר גץ זיע"א שתיקן מקווה מיוחד לחיילים ולשומרים והדריך אותם באילו מקומות מותר להם להיות ובאילו מקומות מותר רק בעת פיקוח נפש.
שּוּעָלִים הִלְכוּ בוֹ
בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְאוּ אֶת הֵּיכַל קָדְשֶךָ
מו"ר אבא מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאנו רואים "גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָה, אֲשֶׁר צִוִיתָּה לֹא יָּבֹאו בַּקָהָל לָךְ" )איכה א י(, אנחנו מרגישים את הצער הגדול והנורא של השכינה. הכאב הזה מעורר אותנו לתשובה. כי בסופו של דבר זו אשמתנו. "אָשַמְנּו מִכָּל עָם בוֹשְנּו מִכָּל גוֹי" בשעה שאנו רואים את "זְבול מִקְדָּשֵׁנוּ חָרֵב בַּעֲוֹנֵינּו". שבמקום המקודש ביותר ב"יְפִי אַדְמָּתֵנּו" יושבים זרים ונכרים )יחזקאל מג(.
לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל, הסיבה שאנחנו לא עולים עכשיו להר היא בגלל עיכובים הלכתיים של טהרה וגבולות. אבל ברור הוא שהעיכובים הללו לא מתירים לישמעאלים לעלות להר הבית. שהרי אם לנו הדבר אסור, ק"ו בן בנו של ק"ו שלערבים אסור להתקרב למקום המקודש הזה ולדרוך עליו כלל.
כך כתב הרב זצ"ל להרה"ג זלמן קורן שליט"א: "אולם אני על משמרתי אעמודה, היינו, אנו רואים בעין כיצד שועלים הלכו בו, כיצד מקום שנאמר בו 'והזר הקרב יומת' הולכים בו זרים ומחללים אותו. וכבר חז"ל גזרו על כל העכו"ם כ'זבים'. ואסורה להם הכניסה למקום הקודש והמקדש ולעוד מקומות שמותר לישראל טהור להכנס ואפילו בזמן הזה. ועל כן חובה קדושה מוטלת על מי שבידו למנוע מצב עגום זה. ואפי' ע"י פרסום הענין שהם עוברים על איסור. ואין לחשוש ממה שיאמרו וכו'".
על זה בדיוק בוכה ירמיהו הנביא )איכה ה יז(: "עַ ל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶה חָּשְכוּ עֵינֵינּו: עַל הַר צִיוֹן שֶׁשָּמֵם שּועָּלִים הִלְכוּ בוֹ". את הפסוק הזה אנו אומרים בבכי בכל תיקון חצות בדמעות שליש.
בית-כנסת על הר הבית
בהתאסף ראשי עם על ההר
מרן הרה"ג אליהו זצוק"ל כתב לכמה רבנים וגם פרסם ב"תחומין" )ג, עמ' 324( כי לדעתו יש לבנות בית-כנסת על הר הבית במקום שאין עליו מחלוקת שהוא מותר בכניסה לישראל. "רצוי לחשוב על בנין בית כנסת במקום המותר לכל הדעות כדי שיתאספו בו ראשי עם ועדה בתפילה ותחינה כמו שהיה בזמן הרמב"ם".
כן הוא כותב להרה"ג ר' זלמן מ. קורן שליט"א: "אודות כניסת ישראל עם הגבלות מסוימות כמו שכת"ר מציע, זה טוב ויפה אם תהא לנו שליטה מוחלטת על המקום ועל הבאים ובכלל בני ברית. אולם לפי המצב הנוכחי חוזר אני כל הכתוב לענ"ד על הצעתי והיא לבנות בית כנסת ומקום לתורה ולתפילה בשטח שמותר להכנס אליו. והכניסה והיציאה תהא מבוקרת שאין אפשרות ללכת יותר ממקום המותר, ובזה אנו לא גורמים לאחרים לדרוך על מקום אדמת קודש".
קפיצת הדרך לתפילה במקום המקדש
תפילה במקום קדוש היא חשובה ביותר. יעקב אבינו היה בדרכו להקים את בית ישראל. כשהגיע לחרן נזכר שלא התפלל בהר המוריה, במקום שבו התפללו אבותיו. הוא עדיין לא ידע את גודל ערכו של המקום הזה, ובכל זאת החליט לחזור את כל הדרך הארוכה הזאת כדי להתפלל שם. נעשה לו  נס וקפצה לו הדרך. שואל רש"י בשם חז"ל: "וכשעבר יעקב אבינו על בית  המקדש מדוע לא עיכבו שם?" ותשובתם: הוא לא נתן לבו להתפלל במקום  שהתפללו אבותיו, ומהשמים יעכבוהו? רק כשנתן דעתו לחזור – עזרו לו  מהשמים ו"וקפצה לו הארץ".
על כן כתב בעל הבן איש חי בספרו: "וטוב שיתפלל אדם במקום המקודש  ביותר" (בא"ח ויקרא יג). ובספרו "עוד יוסף חי" (יתרו ב') כתב: "בית הכנסת שהוא תוך חומת ירושלים, מקודשת יותר ממקום שהוא חוץ לחומת ירושלים, דכך שנינו במשנה דעשר קדושות הן במס' כלים פ"א. לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו וכו'".
קרבה להר הבית, קרבה לשער השמים
ממשיך הבן איש חי וכותב: "ולכן בודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה קרוב וסמוך להר הבית, היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם יכולים לראות ממנה קרקע בית המקדש מן החלונות שבה הרי זו מעולת יותר ויותר,  ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם".
ובאותו עניין כתב מו"ר הרב זצ"ל בספר הלכה: "שמענו ממגידי אמת שגאון  עוזנו ותפארתנו הרב בן איש חי זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום  ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה  מדרש ובית כנסת שמשם יראו את קרקע הר הבית. ולבסוף זכה ובהשפעתו  נבנתה ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית, ובעוונות המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד ע"י הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו לבנינו מחדש בחסדי ה' עלינו".
תפילת הרמב"ם במקום המקדש
ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו
על התפילה במקום הקודש ניתן ללמוד מהרמב"ם שעלה לירושלים בשנת דתתקכ"ו וכך כתב: "וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו" (ספר חרדים. תשובה פד). המילים "הבית הגדול והקדוש" מזכירות לנו את בית המקדש, כך אנו קוראים לו בכל ברכת המזון: "הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹש שֶׁנִקְרָא שִמְךָ עָלָיו".
באגרת לרבי יפת הדיין מעכו כתב הרמב"ם: "שאני והוא ואבא מארי זצ"ל ואתה, ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש וכו'" (תשובות הרמב"ם ואגרותיו ח"ב לז:). בדבריו אלה רמוז הפסוק מתהילים: "בְּבֵית אֱלקִים נְהַלֵךְ בְּרָגֶשׁ".
ובגמרא (יומא כד ע"ב) נזכר פסוק זה על העזרה שבמקדש, שכאשר נמצאים בתוכה צריך להיות בהתרגשות גדולה.
תפילה בהר הבית בימות הראשונים
על בית-כנסת בהר הבית בתקופת הרמב"ם ניתן ללמוד מדברים שכתב רבי אברהם בר' חייא הנשיא בספרו "מגילה המגלה" על מקום המקדש: "ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו (כמו המעשה על רבי עקיבא ורבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שראו את השועל יוצא מקודש הקדשים - מכות כד ע"ב).
וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עימם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין.
"ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו וכו', והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידין, כי מיום שגברו אלו הרשעים על הבית לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה". כוונתו של רבי אברהם הנשיא היא לצלבנים הנוצרים שכבשו את ירושלים ושחטו את כל היהודים שחיו בתוכה אחרי שהרגו את כל היהודים שנקרו בדרכם.
המקדש חרב, הקדושה לא
יש שואלים איך הרמב"ם נכנס למקום המקדש. הרי הוא עצמו פסק בהלכותיו שאסור ללכת במקום ההיכל והמזבחות, וזה לשונו: "אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במורא כמו שהיה נוהג בו בבנינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להיכנס לשם, ולא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח" (הלכות בית הבחירה ז ז).
כל זה בגלל שלדעתו קדושת ירושלים והמקדש לא בטלו אפילו שנחרבו: "לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: 'והשימותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים: 'אף על פי ששוממין – בקדושתן הן עומדין'". וצריך לומר שהרמב"ם לא נכנס למקומות שאסורה כניסה אליהם אלא למקום שמותר, וכדלקמן (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, יד. ואע"פ שהראב"ד חלק וכתב: "הנכנס עתה שם - אין בו כרת". כל הפוסקים אימצו את פסק הרמב"ם - מגן אברהם תקס"א ס"ק ב. פאת השולחן ג,ח. 'משנה ברורה תקס"א ס"ק ה. עוד כתב הרב קוק זצ"ל שגם לראב"ד יש איסור כניסה לבית המקדש, אע"פ שאין בו איסור כרת).
עשר קדושת הן
מה הם המקומות שאסור להיכנס אליהם? המשנה במסכת כלים (א) מדברת על "עֶשֶׁר קְדֻשוֹת". היא מסבירה שאסור לישראל להיכנס לכל מקום בהיכל.
גם כוהן לא רשאי להיכנס למקום קודש הקדשים, מלבד כוהן גדול ביום הכיפורים. כך מובא במשנה שם: "הַר הַבַּיִת מְקֻדָּש מִמֶנּו (מירושלים), שֶׁאֵין זָּבִים וְזָבוֹת נִדוֹת וְיוֹלְדוֹת נִכְנָּסִים לְשָּם. הַחֵיל (הגדר סביב העזרה) מְקֻדָּש מִמֶנוּ, שֶׁאֵין גוֹיִם וּטְמֵא מֵת נִכְנָּסִים לְשָּם.
"עֶזְרַת נָּשִים מְ קֻדֶשֶׁת מִמֶנּו, שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנָּס לְשָּ ם, וְאֵין חַיָבִים עָלֶיהָ חַטָאת. עֶזְרַת יִשְרָאֵל מְקֻדֶשֶׁת מִמֶנָּה, שֶׁאֵין מְחֻסַר כִּפּורִים נִכְנָס לְשָם, וְחַיָבִין עָלֶיהָ חַטָאת. עֶזְרַת הַכֹהֲנִים מְקֻדֶשֶׁת מִמֶנָה, שֶׁאֵין יִשְרָאֵל נִכְנָּסִים לְשָם אֶלָא בִּשְעַת צָרְכֵיהֶם, לִסְמִיכָה לִשְחִיטָה וְלִתְנּופָה.
"בֵּין הָאוּלָם וְלַמִזְבֵּחַ מְקֻדָּש מִמֶנָה, שֶׁאֵין בַּעֲלֵי מּומִין וּפְרועֵי רֹאש נִכְנָּסִים לְשָם. הַהֵיכָל מְקֻדָּש מִמֶנּו, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָּם שֶׁלֹא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלָיִם. קֹדֶש הַקֳּדָּשִים מְקֻדָּש מֵהֶם, שֶׁאֵין נִכְנָס לְשָם אֶלָּא כֹהֵן גָּדוֹל בְיוֹם הַכִּפּורִים בִשְעַת הָעֲבוֹדָה" (עיין רמב"ם בית הבחירה ז טו). כל הקדושות הללו נמצאות היום, אף שאין שם היכל ועזרות וחֵיל והר הבית.
מַה נוֹרָא הַמָקוֹם הַזֶּה
המציאות הזאת מבלבלת מאוד. מצד אחד – המקום קדוש בקדושה הכי עליונה שיכולה להיות. קודש קדשים. יותר מספר תורה וממזוזה. הקדושה הכי עליונה שיש למציאות חומרית בעולם הזה. מצד שני – המקום נראה הפוך לגמרי. לא רואים בית מקדש, לא רואים כוהנים בעבודתם. רואים מסגד וערבים וערביות שמקבלים כסף על מנת לקלל ולבזות.
הניסיון מוכיח שהמציאות ההזויה על ההר, המציאות המבלבלת, גורמת לאנשים לטעות ולהיכנס למקומות שאסור להיכנס אליהם. וכבר ראינו כמה זה חמור. אין זו פגיעה בקודש רגיל. זו פגיעה בקודש הקדשים. על כן הזהירות היתירה. אולי זאת הסיבה לאיסור שחכמים אימצו במשך הדורות לא לעלות על ההר.
על זה יעקב אבינו ירא מאוד ואומר: "וַּיִירָּא וַּיֹאמַר: מַה נוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַעַר הַשָּמָּיִם". הוא מעיד על עצמו שהתבלבל ממראה עיניו ואומר: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַמָּקוֹם הַזֶה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִי".
גבולות המקדש וההר בימינו.
כיפת הסלע – אבן השתייה
איפה נמצאים במקומות הקדושים הללו היום? הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סי' תרצה. וסי' תרמ"ח) כותב: "כי הדבר ברור שתחת הכיפה, שם אבן השתיה בלי ספק, הנקרא אצלם אלסכ'רא". וכן הוא כותב "אין ספק כי האבן הזאת אשר תחת הכיפה היא אבן השתיה אשר עליה היה הארון בבית קודש הקדשים לצד מערב".
כך כותב גם רבנו עובדיה מברטנורה, שהיה חי בירושלים (נקבר מול מעין השילוח): "גם חקרתי על אבן השתיה ששם היה הארון מונח, ורבים אומרים כי היא הכיפה ההיא" (איגרות ארץ ישראל עמ' 443. איגרת משנת רמ"ח).
הרב זלמן קורן בספרו "חצרות בית ה'", כותב שלא ייתכן כלל שקודש הקדשים נמצא במקום אחר, משום שזה המקום הכי גבוה בהר של סלע טבעי, ובמשנה מפורש שקודש הקדשים היה במקום הכי גבוה. על זיהוי זה סמכו כל גדולי ישראל החתם סופר (שו"ת חת"ס יו"ד ס' רל"ו), החפץ חיים (ליקוטי הלכות זבחים פרק איזה מקומן עמוד לד), והחזון אי"ש (אבן העזר ס' ב' ס"ק ז').
מידות הר הבית
אם יודעים איפה היה קודש הקדשים, אפשר לדעת בדיוק איפה היה כל דבר במקדש. המשנה במסכת מידות מביאה את המידות המדויקות של כל מקום ומקום. לעומת זאת אפשר לדעת רק בקירוב את גבולות הר הבית. שהרי המשנה במידות (ב א) אומרת: "הַר הַבַּיִת הָיָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אַמָּה, רֻבּוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֵׁנִי לוֹ מִן הַמִזְרָח, שְלִישִי לוֹ מִן הַצָּפוֹן, מִעוטוֹ מִן הַמַעֲרָב". כמה זה רובו וכמה זה מיעוטו?
בכל מקרה אנו לומדים שהעזרות וההיכל לא היו באמצע הר הבית. אלא ש"המרחק שבין חומת הר הבית ובין חומת העזרה מצד דרום יותר מן המרחק שביניהם מצד מזרח, והמרחק המזרחי יותר מן הצפוני, והצפוני יותר מן המערבי". ובכל זאת אפשר לדעת איפה בוודאי לא היו המקומות המקודשים.
הוספת הורדוס להר הבית
יוסף בן מתתיהו, בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" (ספר א, כא,א), כותב כי הר הבית של ימינו הורחב ליותר מחמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והוא כמעט כפול בגודלו. בימינו הר הבית כפול בגודלו ממה שכתוב במשנה, ואפשר לראות את ה"תפר" בין הר הבית המקורי לבין התוספות של הורדוס. לכאורה להורדוס לא הייתה סמכות לקדש מה שלא היה מקודש. שהרי שנינו במשנה (שבועות ב) "אֵין מוֹסִיפִין עַ ל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָא בַמֶלֶך וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִים וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִבְעִים וְאֶחָד וּבִשְתֵי תוֹדוֹת וּבְשִיר. וּבֵית דִין מְהַלְכִין וּשְׁתֵי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְרָאֵל אַחֲרֵיהֶם".
כדי שהורדוס יוכל להרחיב את שטח הקדושה של הר הבית הוא היה צריך להיות מלך על-פי גדרי ההלכה, והוא לא היה. ואפילו אם היה נחשב כמלך, ספק אם מלך יכול להרחיב את הר הבית. שהרי לפי לשון הרמב"ם מלך יכול להרחיב רק את שטח העזרות ואת שטח העיר, לא את שטח ההר.
עוד כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו) "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה - אין קדוש גמור. אפילו עזרא הסופר לא היה יכול להוסיף מקום של קדושה. וכך ממשיך הרמב"ם: "וזה שעשה עזרא שתי תודות? (והרי לא היה מלך?) 'זכרון' הוא שעשה. לא במעשיו נתקדש המקום. שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא".
אם עזרא לא היה יכול להוסיף – כל שכן שהורדוס לא יכול להוסיף בקדושה, שהוא לא היה מלך ולא היו לו אורים ותומים וכל הנדרש במשנה.
הוכחה נוספת היא מר' אליעזר בן יעקב, שהוא התנא דמסכת מידות (יומא טז), והוא חי אחרי החורבן ואחרי הורדוס, ואף על פי כן כתב במשנה: "הר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה". אמנם לחומרא נוהגים להורות לשוטרים ולאנשי הביטחון שלא להיכנס גם לשטח ההרחבה של הורדוס רק אחרי טבילה (ראה מאמרו של הרב יצחק שילת שליט"א על מיקום הר הבית ובניית בית-כנסת על ההר.
ציפייה למקדש מבטלת גזירות
מקדש בלבב פנימה
מרן הרב זצ"ל כותב, כי הדרך הטובה ביותר להקים את בית המקדש היא לעורר את הלבבות לחיוניות ולערך של בית המקדש. כך כתב מרן הרב אליהו זצוק"ל ב"קריאה לרבני ישראל" בשנת תש"ם: "רבנים נכבדים. הר הבית ששוחרר בישועת ה' במלחמת ששת הימים עומד עדיין בשממונו כאילו שדבר לא קרה. ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבנין בית המקדש. "מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שיבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סיעתא דשמיא להחשת גאולתינו ופדות נפשינו בקרוב בימינו. אמן". (את מכתבי הרב אליהו זצ"ל אפשר לראות באתר: http://lamikdash.blogspot.co.il/2010/06/blog-post_08.html
הואיל ואתם מתעסקין בו, כאילו אתם בונין אותו
בשיעור זה אנו עוסקים בנושא בית המקדש, ובכך ממלאים את צוואת הרב זצ"ל. זה הנושא הקדוש ביותר והחשוב ביותר בעם ישראל. המקום שהקב"ה אומר עליו: "והיו עיני ולבי שם כל הימים". המקום שיביא שלום לעולם. יביא ברכה ושפע רוחני וגשמי. יביא מרפא לכל החולאים.
כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת בית המקדש, הוא אומר לו שצריך ללמוד על כך: "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְמָע וְשִים לִבְךָ לְכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתָּךְ כִּי לְמַעַן הַרְאוֹתְכָהּ הֻבָאתָּה הֵנָּה. הַגֵד אֶת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְבֵית יִשְרָאֵל" (יחזקאל מ).
"אמר יחזקאל לפני הקב"ה: רבש"ע. עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית 'וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרו אֶת כָּל צּורָּתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹתָּיו'. וכי יכולין הן לעשות? הניח להם עד שיעלו מן הגולה ואח"כ אני הולך ואומר להם. אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל? אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה כבנינה. לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא ויקרא, צו יד).
יהי רצון שנזכה לקיים בניין בית המקדש ממש. ולא רק "כאילו אתם בונין  אותו" (ויקרא רבה ז, ג). ומתוך הרצון הגדול יתקיים בנו (תהילים קב):  "אַתָּה תָּקוּם תְרַחֵם צִיוֹן כִּי עֵת לְחָנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד: כִּי רָצו עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָּ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ: וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת שֵׁם ה' וְכָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ: כִּי בָּנָּה ה' צִיוֹן נִרְאָה בִכְבוֹדוֹ". אמן ואמן.
סיפורים על מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
כוח ייענה בכוח
בחג הסוכות תשמ"ח שמע הרב זצ"ל כי ערבים מתפרעים וזורקים אבנים וסלעים על המתפללים בכותל המערבי. מה עושה מפקד משטרה שלא רוצה להתעמת עם הערבים המתפרעים? ובכן, הוא מפנה דווקא את המתפללים מהכותל ומכניסם למנהרות.
המתפרעים, שקיבלו עידוד ממקור לא צפוי, המשיכו לזרוק אבנים על הכותל באין מפריע.
בינתיים התקשר מאן דהוא אל הרב מרדכי אליהו זצוק"ל וסיפר לו שהמתפללים סולקו מהכותל. הרב לבש מיד את הגלימה שלו ונסע למקום. הוא עבר דרך השומרים והחיילים, שלא העזו לעצור בעדו, והחל לפסוע לבדו אל הכותל עטוף בגלימה.
החיילים שבמחסום הזעיקו במהירות את המפקד האחראי ודיווחו לו שהרב מרדכי אליהו זצוק"ל מתקרב לכיוון הכותל, למקום הסכנה, והם לא יכולים לעצור בעדו. המפקד נזעק לעצור בעד הרב שלא יגיע למקום שזורקים בו אבנים וסלעים.
אמר לו הרב: אני הולך לכותל להתפלל. תפקידך לעצור את הפורעים המפגעים ולא אותי. הם אשמים – תטפל בהם.
המפקד, שהבין את הטעות בגישה של המשטרה, הבטיח לטפל בפורעים. אלא שהוא ביקש מהרב שיפסע לאט אל הכותל, כדי שהוא יספיק להרחיק את המתפרעים מההר. הוא נתן הוראה לחיילי המג"ב שהיו על ההר להרחיק בכל מחיר את המתפרעים שזרקו אבנים על המתפללים בכותל, והמחיר ששילמו המתפרעים היה קשה מאוד.
הרשעים שנכשלו במזימתם החלו להתבכיין, כדרכם. אלא שבמקום לזרוק אותם לכל הרוחות, הקימה הממשלה ועדת חקירה שתבחן את פעולות השוטרים והחיילים. אותו מפקד שהרחיק את המתפרעים בא אל הרב בבקשה להצילו מיד אחיו החלשים, ואולם הרב הרגיע אותו ואמר לו שהוא וחייליו עשו מצווה גדולה והם לא צריכים לחשוש כלל.

ועדת החקירה בדקה והחליטה שכל השוטרים והחיילים פעלו כדין וכולם יצאו נקיים. אבל הרשעים לא הסתפקו בזה ופנו למועצת הביטחון של האו"ם בבקשה להעניש את החיילים. גם שם הוחלט על ועדת חקירה, אלא שישראל הודיעה שהיא לא תשתף פעולה. לבסוף לא נשלחה שום ועדה, וישראל עושה חייל.

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

פרשת חיי שרה: ״לשוח בשדה״

גיליון 311 | כ"א במרחשון תשע“ד | פרשת חיי שרה
״לשוח בשדה״
השיבולים זהרו בגוון זהב באור השמש השוקעת. הרוח הקלילה העבירה אדוות בשדה החיטים, ורחש השיבולים הרוטטות נשמע באוויר. בלב השדה, טובע עד מותניו בים השיבולים, עמד גבר צעיר. עיניו היו עצומות, על פניו מבע של רוך ושלווה. השמש השוקעת צבעה את ידו הפשוטה מעלה בכתום זוהר. בצד השדה ניצבה שיירת גמלים דוממת, ובראשה נערה צעירה. עומדת ומחרישה ומשתאה. היא עקב אחר ידו של הגבר הצעיר נעה ברכות באוויר, אחרי החיוך העדין שנמתח על פניו, אחרי השמש שזהרה על פניו. הוא הרעם לאט את עיניו, פקח אותן, והמביט הישר אל תוך עיניה של הנערה. העולם כמו נעצר, הזמן כמו לא זז, רק השקיעה והשדה, הבחור והנערה, התפילה השקטה והשיבולים הרוטטות.
את פרשתנו חותם המפגש הרומנטי שבין יצחק לרבקה. פגישה זו נראית מסתורית מאד ככל שמרבים להתבונן בה. ״ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ויישא עיניו - וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק, ותיפול מעל הגמל״ (בראשית, כד סב – סד) יצחק בא במיוחד מבאר לחי רואי אל שדה כלשהו, ואז הוא יוצא לשוחח בו. עם מי? למה דווקא שם? בדיוק באותו הרגע רבקה מגיע, ומבטיהם נפגשים. מדוע דווקא בשדה מתרחש המפגש הראשוני של יצחק ורבקה?
”ישפוך שיחו“
נפתח בהתבוננות על השיחה שעורך יצחק. רש״י, בעקבות חז״ל, מסביר לנו מהי השיחה אותה הואו משוחח - ״לשוח - לשון תפילה, כמו 'ישפוך שיחו'״ (רש״י, סג). רבקה, הצופה ביצחק ברגעי תפילתו, מלאת התפעמות. מדוע היא כה משתאה? הרי מן הסתם ראתה בחייה אנשים רבים מתפללים! מה מיוחד בתפילתו של יצחק?
את התשובה נמצא בכינוי המיוחד שנותנת התורה לתפילתו של יצחק - ״שיחה״. שיחה זהו דיבור קולח בין שני בני אדם, שני חברים. זה דיבור ישיר, בגובה עיניים, ללא מחיצות או עצירות. שיחתו של יצחק עם ה׳ היא קולחת, שוטפת, כמו שחנ״ש (שיחת נפש) של שני חברים אוהבים. עוד נקודה המצביע על כך היא הפסוק אותו מביא רש״י כסמוך לדבריו - ״תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה׳ ישפוך שיחו״ (תהילים, קב א), עליו מעיר בעל המצודות בחן: ״עניין סיפור התלאות״. רבקה, הרגילה בתפילה אירוע מוכתב וקבוע מראש, בעל מילים מקובעות וסדר ספציפי, נדהמת לראות את יצחק שופך את ליבו לפני ה׳, בצורה מתגלגלת וספונטנית, זורמת ובלתי אמצעית.
עבודת השדה
מתוך כך אנו מבינים מהו הייחוד הגדול של התפילה בשדה. יצחק לא מגביל את עצמו לבית תפילה או מזבח כמקום לעבודת בוראו. דווקא בשדה הפתוח, במרחב החופשי, יכול יצחק לדבר בזרימה עם ה׳ ולגלגל על שפתיו שיחה קולחת. ולמרות זאת, נראה כי יצחק מגיע לשדה הספציפי הזה במיוחד מבאר לחי רואי. מהו אותו שדה אשר דווקא בו טורח יצחק להתפלל? מה המיוחדות שבו?
חז״ל הרגישו כי התורה רומזת לנו שהשדה המסתורי הזה הוא איננו סתם שדה, וחשפו לפנינו את זהות המקום - ״אין שדה אלא בית המקדש״ (מדרש רבא, כב). הקריאה לבית המקדש כשדה מרמזת לנו שהוא איננו בית טכני, בו מקריבים קרבנות כאשר ” כָּל הַמְּגַמָּה הִיא לא הֶשֵּׂג קִנְּיָּן, בְּרִבוּעַ בַיִת עַל מִלּאת “ (כלשונו של אצ“ג בשיר ”שוויתי“), ללא רגש וללא נשמה. זהו מקום של ספונטניות ומרחב, רגש מתפרץ ושפיכת לב. זה לא מקום מרובע ומקובע, אלא - כמו השדה - נע ונד, פורח ונובל, חי ונושם (העניין מורחב ב “ותחזינה“ לפרשת בלק)*. ובכל זאת, עוד נותרת בליבנו שאלה - למה דווקא שם התרחש המפגש הרומנטי בין יצחק ורבקה? הרי בית המקדש הוא מקום קדוש, ולא נקודת מפגש ל״דייטים״!
חדר המיטות האינטימי
וכאן נחשף מימד עמוק ביותר בהבנה למהותו של הקשר בינינו לבין ה׳ ולתפקידו של בית המקדש בקשר זה. מפגש האהבה של יצחק ורבקה דווקא במקום המקדש מראה לנו כי הקשר בינינו לבין ה׳ הוא כמו קשר אהבה שבין אדם לאשתו. הכרובים, הנסתרים מעין בלב קודש הקודשים, מפוסלים בדמות של גבר ושל אישה, מסמלים את עם ישראל וה‘ - כזוג אוהבים. יצחק חושף בפרשה, אל מול עיניה המשתאות של רבקה, כי הקשר בינינו לבין ה׳ איננו קשר טכני המוגבל בסדרים קבועים, בין קירות אפורים וקרים, בטקסט אחיד וביחס מקובע. הקשר הוא ספונטני, רגשי, זורם ונשפך. זהו קשר של אהבה, כמו בין איש ואשתו, כמו בין שני חברי נפש. המקדש, כנקודת החיבור והקשר, חדר המיטות האינטימי של כנסת ישראל ואדונה -קונה, הוא המקום המדוייק להתפרצות הנפש ולביטוי הקשר הזה, העז כמוות, קשה כשאול ובוער בשלהבת - יה.
ויצא יצחק לשוח בשדה באדיבות מכון המקדש

______________
* ואולי ניתן לומר כי זה היה חטאו של זכריה בן אבקולס (גיטין, נו ע“א), שהתייחס לקרבנו של בר קמצא כטכני בלבד, ואכמל“ע.

כל הזכויות שמורות למכון המקדש