עזה בלב ירושלים

במאמר בעלון השבועי "ישראלי" מנסה מנהל הליב"ה הרב יהודה גליק להבין כיצד לב ירושלים הפכה לעזה וכיצד ניתן לתקן את המצב

מאת: יהודה גליק

באחת מעליותיי להר הבית, הקשבתי למדריכה (חיילת) שהדריכה קבוצה של חיילים. במהלך הסיור נדהמתי לשמוע  שהנושא היחיד שעסקה בו היה מוחמד, תאריך לידתו, עלייתו לשמים , והמסגדים השונים בהר. בסיום ההדרכה ניגשתי אליה וביקשתי לדבר איתה, ולספר לה על הצדדים היהודיים בהר הבית.

במענה להערתי השיבה החיילת את התשובה הבאה: "אני מכירה אותך, ובניגוד אליך לי אין שום אג'נדה. אני מדריכה המון על יהדות ואת זה אני עושה ברובע היהודי. אני אפילו מספרת לפעמים על בית המקדש. בהר הבית החלטנו בחיל החינוך שהסיורים יהיו בדגש על איסלם."  

תשובתה הותירה אותי פעור פה. מדובר בהדרכה רשמית של חיל החינוך של צה"ל. במקום הכי חשוב והכי קדוש לעם ישראל. ומתברר שלדעתו הרשמית של צה"ל (ללא אג'נדה) לא רק שאין מקום, לספר על עקדת יצחק, על רכישת המקום על ידי דוד המלך, על בנייני המקדש של שלמה ועד הורדוס,  אפילו מוטה גור ומלחמת ששת הימים הם מחוץ לתחום.

אין ספק שאנחנו העם היחיד בעולם שבמקום הכי חשוב והכי קדוש לו בוחר לספר דוקא את הנארטיב של אלו המבקשים להשמידו.

הבעיה כמובן איננה בחיילת הזאת ואפילו לא בצה"ל. הבעיה שלנו היא החברה הישראלית. הסטיגמה הרווחת בחברה הישראלית היא שהר הבית הוא אתר מוסלמי וכל ביקור במקום של  מי שאינו מוסלמי הוא במקרה הטוב טובה שעושים לנו שמאפשרים לנו להיכנס.

גופים רבים משווקים סיור בירושלים תחת הכותרת "ירושלים של שלושת הדתות". הסיור  כולל ביקור בכנסיית הקבר - הנוצרי, בכותל המערבי - היהודי ובהר הבית - המוסלמי.

איך קרה שהמקום שעמד במרכז הווייתנו בכל שנות הגלות הפך להיות מחוץ לתחום בתודעה הישראלית המשותפת?   

התשובה האחת והיחידה היא – אנחנו אשמים. אנחנו אשמים כי הדרנו את רגלינו מהמקום הזה.

האם לא הגיע הזמן שלקראת חגיגות ה-47 לשחרורה של העיר ירושלים נעצור ונאמר עד כאן?

המציאות היומיומית בהר הבית הולכת ומידרדרת.

לאחרונה המקום הופך להיות מרכז החמאס והטאליבן, עזה בלב ירושלים. המסגדים שכבר מזמן משמשים מרכזי הסתה, הפכו לאחרונה לחמ"ל, מחסנים לתחמושת כנגד יהודים.

ברחבת ההר מתמקמות מידי יום מאות נשים שכל תפקידן לצעוק צעקות פרובוקטיביות נגד יהודים.

בימים אלו אני מציין כמעט 50 יום לשביתת רעב. שביתת הרעב שלי החלה לאחר שביום שושן פורים הייתי בעצמי קרבן לכמעט לינץ'. משטרת ישראל החליטה שבמקום לטפל בגורמים האלימים, הדרך הפשוטה היא להרחיק אותי למספר חודשים.    

התוצאה לא איחרה לבוא :

בכל ימי חג הפסח סגרה המשטרה את ההר ליהודים כי היא פחדה להתעמת עם המחבלים המתבצרים בהר.

באיסרו חג הפסח הותקפה קבוצה של ילדים חרדים, באורח נס לא היו נפגעים. הצילומים הופצו באינטרנט.

ומה עם האיסור ההלכתי? חשוב לדעת שהטענות על איסור הלכתי החלו בראשית המאה ה-19. כל המקורות מהתנאים ועד האחרונים מדברים במפורש על היתר להיכנס להר.

האוסרים מעלים חששות שכיום אין בעיה להתגבר עליהן.

מאות רבנים מתירים ואף מחייבים. מי שאינו עולה אינו מחמיר אלא מקל בהפקרת ההר לאוייבים.

המחיר המעשי והתודעתי שאנו משלמים על האיסור גבוה מידיי.

כאשר יהודים יהיו חלק בלתי נפרד מהנוף הטבעי של המקום יגרום הדבר לשינוי תודעתי בקרבנו וממילא גם אצל אויבינו.

עלו ההר!