פרשת בהעלותך: "יהי שלום בחיילך"

גיליון | 164 ט‘ סיוון תשע“ד | פרשת בהעלותך

"יהי שלום בחיילך"

”לתור להם מנוחה“

אחד הרצונות הכי בסיסיים שלנו כבני אדם הוא להגיע אל המנוחה. זוהי התקווה התמידית שלנו, החזון והחלום שמנחים אותנו, הכמיהה והכיסופים שגורמים לנו לפעול ולעשות וליצור בעולם הזה. להגיע לשלום ושלווה, לרגיעה ושחרור, למנוחה ולנחלה. הרצון לנוח איננו רצון שהוטבע בנו בצורה חיצונית, אלא צמח מתוכנו, נוצר בנו מבפנים - ניטע בליבנו עוד מאז שנולדנו. זהו רצון שיסודו בהררי קודש ובסיסו באידיליה עליונה ובאמת א-להית. המנוחה היא היעד אליו אנו חותרים ומנחים את העולם כולו. המנוחה הנכונה. בסיסו של המאמר הבא עומדים דברי שכתב מורה דרכי חנן פורת בספרו ”מעט מן האור לספר במדבר“, אשר מהם שאבתי את השראתי ועליהם אני מבקש, בדחילו ורחימו, להוסיף.

לאחר פרשות רבות בהן שהה עם ישראל בתחתית הר סיני אנו קוראים בפרשתנו כיצד העם נעמד על רגליו ומתחיל לצעוד ולהתקדם הלאה: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים - לתור להם מנוחה" (במדבר, י לג). מה מחפשים ומבקשים בני ישראל? מהי אותה מנוחה?

נראה שעל מנת לענות של שאלות אלו עלינו להתחקות אחר המשמעויות השונות של המילה מנוחה, בעקבות מאמרו של חנן. בלשון המקרא ובשפת חז“ל אנו מגלים כי למילה ”מנוחה“ ישנן פנים שונות ומשמעויות המציירות קשת רחבה של מובנים המגיעים מאותה המילה. את המשמעויות נסקור בקצרה.

שבעה פירושים למנוחה

המנוחה הראשונה אותה מונה חנן היא מנוחת המתים, כפי שאנו מבקשים מה' בתפילת ”אל מלא רחמים“: "המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה... לנשמת פלוני שהלך לעולמו ".

מלבד מנוחת המתים אנו מוצאים את מנוחת השבת, אותה אנו משבחים בתפילת מנחה של שבת "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח ".

אל מנוחות אלו מצטרפת מנוחת השינה והחלום, הנותנת ליגעים כח ומשחררת את הבאים בה מעמל העולם.

המנוחה הרביעית היא מנוחת הנבואה, עליה אומרים חז“ל: "אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: "ותנח עליהם הרוח" (במדבר, יא כו)" (מכילתא, פתיחתא בא).

בספר תהילים מכנה דוד המלך את השראת השכינה בירושלים ובבית המקדש מנוחה, ומכריז בשמו של ה': "זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אותיה" (תהילים, קלב יד). בית ה' הוא גם מקום מנוחתו של עם ישראל, כפי שאומר שלמה המלך בעת חנוכת המקדש: "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל" (מלכים א, ח נו).

לאחר כל ייסורי הגלות ומלחמות הגאולה שידע דוד המלך המשיח, תבוא מנוחה שלמה מן המאבקים. על מנוחתו של דוד המלך מתנבא ישעיה הנביא ואומר: "והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים, אליו גויים ידרשו, והייתה מנוחתו כבוד" (יא י).

המנוחה האחרונה אותה מונה חנן היא מנוחת האהבה, עליה קראנו במגילת רות במהלך חג השבועות שעבר: "ייתן ה' לכן ומצאתן מנוחה אישה בית אישה" (רות, א ט).

”יהי שלום בחיילך“

נראה ששבעת המשמעויות השונות שמונה חנן מתלכדות ומתמזגות, ובעצם הינן שבעה פנים שונים לאותו הדבר. המנוחה השלמה והנכונה הנוצרת ממיזוג שבעת הגוונים לכדי צבע אחד היא המנוחה המבוקשת לעתיד לבוא - ביום שכולו שבת, עת יקומו המתים לתחייה, עת יקום ויעמוד שוב בית המקדש. על יום זה משורר דוד המלך בספר תהילים: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (קכו א), ובו יזכה משיח בן דוד למנוחה מן מלחמות הישועה. אך שיאן של המנוחות הללו, הנקודה העליונה והגבוהה אותן הן חושפות, היא מנוחת האהבה שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא. אהבה זו היא המחוללת את כל המנוחות הללו והיא המביאה לנבואה וטהרה, לקדושה ושכינה, לשלום ושלווה. אהבה זו תיחשף במלוא עוצמתה באחרית הימים, ועד אז אנו מוצאים באהבה האנושית השתקפות שלה. את הדרך למנוחת אחרית הימים, אשר תתגלה בירושלים ובבית המקדש, משרטט דוד המלך במזמור קכב בתהילים:

שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך, ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים - שבטי יה עדות לישראל, להודות לשם ה'. כי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דויד.

שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותיך. למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א – להינו אבקשה טוב לך.

וכך, בצאת עם ישראל לדרכו בפרשתנו, קריאת היעד מוכרזת - לתור להם מנוחת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח, מנוחה של קדושה ושכינה, של חיבור בין עם ישאל לא-להי חייו, מנוחה של נבואה והתגלות, של יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים. את הדרך למנוחה זו נוכל לבנות אם נשאל בשלום ירושלים, למען אחינו ורעינו כל בית ישראל, למען בית ה' א-להינו צור חיינו.