פרשת ראה: מציאות של צמחונות ושלום

גיליון | 173 כ“ז אב תשע“ד | פרשת ראה

מציאות של צמחונות ושלום

מציאות של צמחונות ושלום אפתח באנקדוטה אישית - כבר שנתיים בדיוק עבדכם הנאמן צמחוני. את הבחירה בשינוי אורח האכילה שלי עשיתי בשבת פרשת ראה לפני שנתיים, כאשר הפסוקים העוסקים באכילת בשר הכו באוזני ולבי : ״כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת 'אוכלה בשר ' , כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך״ (דברים, יב כ - כא). בחירה זו , יחד עם העיסוק בענייני המקדש וקודשיו , גרמה לאנשים רבים לשאול אותי - כיצד צמחונות מסתדרת עם בית המקדש ועם הקרבת הבהמות הרבה שהייתה בו?

למען האמת , שאלה זו מציקה גם לאלו מבינינו שאינם צמחונים , שכן הרג החיות במקדש, שנראה על פניו מיותר, צורם לכולנו מבחינה מוסרית.

תאוות הבשר

בית המקדש תופר את פרשת השבוע מקצה אל קצה, כאשר אחד מהנושאים הוא היתר אכילת בשר. התורה מאפשרת לנו לאכול בשר אם ברצוננו לעשות כן, אך מבין השורות עולה בבירור קריאה הפוכה: ״כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת 'אוכלה בשר' , כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך״ (דברים , יב כ - כא).

תאווה, תאווה, תאווה. התורה הופכת את אכילת הבשר לרצון בהמי וירוד, ומאפשרת אותו בתנאי אחד - אם בית המקדש רחוק מאיתנו ואין באפשרותנו להקריב קרבן ולאכול אותו באופן מידי. המסקנה העולה מכאן היא כי בבית המקדש אכילת בשר איננה נחשבת תאווה, והיא לגיטימית לחלוטין בעיני התורה . במה שונה אכילת בשר במקדש מבשאר העולם? 

אכילה מתוך כוונה

הגמרא אומרת במסכת יומא שרק לתלמיד חכם מותר לאכול בשר, ואילו לאנשים פשוטים אסור. מימרא זו לא נפסקה להלכה, אך יש בה כדי ללמד אותנו על עצם אכילת בשר, וכן על בית המקדש, בעיקר לאור אמירת חז״ל לפיה פיו וגרונו של תלמיד חכם נחשבים כמזבח, ומי שמאכיל אותו נחשב המקריב קרבן.

המסר הגנוז במדרשים אלו מצביע על כך של אכילה בכלל, ובפרט אכילה הכוללת בתוכה נטילת חיים מיצור אחר, דורשת מכוונות מסויימת - כוונה שהאכילה תהיה לשם שמיים, למען הקב״ה. זוהי מכוונות שמטרתה להוריד את האגו והרמון האנושי ולהיות מכוון לקיום רצון ה׳ בלבד.

הכוונה הזו הופכת את האכילה להרבה יותר ממה שהיא. האכילה הופכת לפעולה של התחברות לקב״ה וקיום רצונו, והאוכל הופך לתשמיש מצווה. במצב כזה לאכילת בשר יש משמעות עמוקה הרבה יותר מסתם אכילה, ולכן היא הופכת למותרת ורצויה. בבית המקדש נהיה למקום בו האכילה והבשר הם כלים לקיום רצון ה׳ . במקרה הזה אם ה׳ בוחר ליטול חיים מיצור אני אמלא את רצונו ללא קשר לדעתי ולמוסר האישי שלי, מפני שלא הרצון שלי עומד כאן למבחן אלא רצונו שלו - והוא הקובע.

בסולם אל מידת הקדושה

המציאות המקדשית הזו, בו רצון ה׳ מוביל את רצוני שלי, מביאה את העולם הגשמי והגופני לרמה גבוה יותר, רוחנית יותר. האדמה, הבשר, מתרוממים ומתעלים, הגוף וצרכיו הופכים לכלי רוממות וקדושה. נוצרת הרמוניה בין קודש לחול, בין פיזי ורוחני, בין א-להים ואדם. מציאות זו מתוארת במידת הקדושה בספר מסילת ישרים, המגלה בפנינו את משמעותה הפנימית והעמוקה של הקדושה:

״והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש... הקדוש הדבק תמיד לא-להיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן , כמקדש וכמזבח... כי השכינה שורה עליהם כמו שהייתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם זיכרונם לברכה במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.״

מציאות של צמחונות ושלום

ובכן, כאשר אני נשאל כיצד הקרבנות בבית המקדש מסתדרים עם הצמחונות אני עונה שבבית המקדש ישנה מציאות אחרת, הרמונית וגבוהה, בה רצון א-להים הוא שמנחה, ומרומם את הפעולות הנמוכות והחומריות לדרגה של קדושה ולדרך התחברות לה׳. מציאות שנמצאת כה קרוב, בהישג יד, ועם זאת, הנה בגדר חזון בלבד. חזון הצמחונות והשלום...