כאן לא קוראים 'אחריי'

ממה הם מפחדים? || רבנים שתומכים בשקט בעליה להר הבית

האם עיסוק בנושא הר הבית הוא עניין שיש להתבייש בו? האם זו שאלה סבוכה או נפיצה מכדי לעסוק בה בעיתון? כך נראה שסבורים כמה וכמה רבנים בולטים בציונות הדתית שבחרו לא להגיב לשאלותינו * מדובר בסוללה שלמה של רבנים שתלמידיהם ובני משפחתם פוקדים את המקום הקדוש בעולם, בעוד הם עצמם, הרבנים, נמנעים מכך  * שתיקת תלמידי החכמים

 

בחוגי השמאל אוהבים מאוד להצמיד למקום הקדוש בעולם את הכינוי 'חבית חומר נפץ', אך לפתע מתגלה שייתכן שלא מעט רבנים בימין המובהק מסכימים עמם בסתר לבם. מבוא קצרצר: אין ספק שנושא הר הבית חוצה את רבני הציונות הדתית. מחד נמנים רבני הר המור, הרב שלמה אבינר וחלק מרבני מרכז הרב המתנגדים בתקיפות לכניסה למתחם המקודש, כל אחד מטעמיו. מאידך גיסא עולים להר בפועל לא מעט רבנים, מחוגי יצהר והרב דב ליאור, ועד הרב שלמה ריסקין מאפרת, רבני בית הלל, הרב יובל שרלו, הרב יעקב מדן ורבים נוספים. אולם מבט נוסף מגלה שבין הקצוות, ממש בתווך, מתקבצים לא מעט רבנים 'שקופים' – כאלו שתלמידיהם נוהרים אל ההר, חלקם אף טוענים שעשו זאת בעידוד הרבנים, ואולם אותם רבנים עצמם מקפידים שלא להציג את כף רגלם על ההר. רובם, כפי שנוכחתי לדעת בעצמי, מסרבים לחלוטין להתייחס לנושא.

על הפלג המדובר נמנים בין השאר הרב יעקב אריאל (הרב של רמת גן), הרב שמואל אליהו (רב העיר צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית), הרב דוד חי הכהן (רבה של בת ים), הרב אליעזר מלמד (רב היישוב וראש הישיבה בהר ברכה), הרב שבתי סבתו (ראש ישיבת מצפה יריחו), הרב שמואל טל (ראש ישיבת תורת החיים) והרב יהושע שפירא (ראש ישיבת רמת גן). רבים מקרב תלמידי הישיבות שראשיהן הוזכרו כאן, וכן לא מעטים מבני הקהילות של הרבנים הללו ו/או בני משפחתם הקרובים – פוקדים את ההר לעתים תכופות. ניסיתי ליצור קשר עם הרבנים כולם, להבין מהו ההסבר לכך שהתלמידים עולים אל ההר ואילו הרבנים לא. ביקשתי לשאול לדעתם באשר לעליה והאם נדרשו בידי תלמידיהם לעניין הזה ומה השיבו.

דוברו של הרב שמואל טל היה המהיר מכולם להודיע שהרב מסרב להתראיין בנושא. ליתר דיוק, הרב טל מסרב לחלוטין להתראיין גם בנושאים אחרים. על כל פנים, בירור בקרב תלמידיו העלה שרבם בהחלט מעודד אותם לעלות, אם כי מסיבותיו שלו איננו עושה זאת בגופו. 

הרב אליעזר מלמד היה פשוט בלתי ניתן להשגה. מנסיוני אני יודע שבדרך כלל, כלומר כשמדובר בשאלות נפיצות פחות, אין זה כה קשה להשיגו. ניסיתי דרך העוזר – שמשלב מסויים ניתק מגע וחדל מלהשיב למסרונים או לענות לשיחותיי. שלחתי דוא"ל לרב עצמו, התקשרתי כמה פעמים למזכירות הישיבה בהר ברכה – מאומה. אין קול, אין עונה ואין קשב. למה? למה כה קשה להשיב לשאלה פשוטה?

התקשרתי לרב יהושע שפירא, והוא הגיב לקונית: "אני מעדיף שהנושא יישאר בבית המדרש ולא בעיתון", אמר.
המשכתי אל הרב יעקב אריאל: "הרב תומך בעליה להר הבית?", הקשיתי.

הרב אריאל: "אל תשאל שאלות כאלו".

אז נשאל אחרת: למה הרב איננו עולה להר?

הרב אריאל: "אמרתי לך, אל תשאל אותי שאלות כאלו. אל תשאל אותי שאלות בעניין הר הבית. שאלות תיאורטיות – כן. מעשיות – לא".

ומה הרב אומר לתלמידיו?

"גם לתלמידיי אינני עונה על כך. מעולם לא עניתי על שאלות בנושא הר הבית. שאלו אותי כמה פעמים אבל מעולם לא עניתי ואינני יודע מי מביניהם עולה ומי לא".

למה?

"כי זה נושא מורכב ועמוק. זה לא לעיתונות ולא לתקשורת".

בכל זאת הפנה אותנו הרב לספר השו"ת שלה, 'באהלה של תורה' חלק ד', שם הוא פוסק שמותר להיכנס לאחר טבילה לתחנת משטרת המחכמה שבמרומי הכותל המערבי.

באופן דומה השיב גם הרב שבתי סבתו: "תרשה לי לא להתייחס לנושא בתקשורת. זה נושא שקיימים בו הרבה מוקשים – גם הלכתיים, גם לאומיים וגם מבחינת התלמידים. אני יכול לדבר הרבה על חשיבות המקדש ועל הערך שלו בחיי העם היהודי, אבל לא בהיבט הקונקרטי של מקום מותר או אסור והשפעת העליה או אי העליה. ברור לי שדרישת הר הבית או המקדש על ידינו, היא דבר מרכזי וחשוב מרגע שנכנסנו לארץ. אבל היום, ברגע שהדבר הפך לעניין מעשי בשטח, אינני רוצה להתייחס לעניין הזה".

ניחוש: הם עוד יבואו

שני רבני הערים הנותרים הצילו את המצב. הרב דוד חי הכהן הסביר לי שכתלמיד הרב צבי יהודה קוק צירף תמיד את חתימתו לעצומות רבנים האוסרות עליה להר. "יש מקום להיתר אם הרבנות תאשר", הוסיף וסייג: "צריך שהחלטה על דבר כה עקרוני, שנוגע לכל עם ישראל תבוא מהרבנות הראשית. זה לא יכול לבוא מרבנים פרטיים. זה דבר של כל האומה ולא עניין פרטי", מוסיף הרב.

ובכל זאת, הוא בהחלט מודע לתופעת העליה ההרה, הקיימת גם בקרב קהילתו. "בתחילה מחיתי בחברי קהילתי שעלו ההרה", מודה הרב, "אך מאוחר יותר הבנתי עד כמה פרוץ המצב בהר. גיליתי שליהודים אסור להתפלל שם, ואילו הגויים הם בעלי הבית. הבנתי שזהו חילול השם, והסקתי מכך שאין ביכולתי לאסור את העליה על יהודים הבוחרים לעלות אליו".

אצל הרב שמואל אליהו העניינים מורכבים עוד יותר. כמה מילדיו פוקדים את ההר. "אני עצמי רוצה מאוד לעלות לשם", מודה הרב, "אבל לצערי עדיין אינני יכול. אני מרגיש מנוע מכך אך מחכה לרגע שאוכל".

למה הרב חש מנוע מלעלות?

"כי עליה להר הבית איננה מעשה פרטי אלא עניין של עם. העם צריך לקבל החלטה על כך. אנחנו בדרך לשם, אבל עדיין לא הגענו".

זה לא מזכיר קצת את ראשית הציונות? גם אז היו רק מעטים שעלו ארצה, והרבנים דווקא לא נמנו עליהם.

הרב אליהו איננו מסכים: "הרבה רבנים דווקא עולים ההרה, אבל הר הבית שונה מארץ ישראל. הוא חייב להיות בקונצנזוס. גם דוד לא בנה את הבית עד שנוצר קונצנזוס על כך. גם המשכן נבנה מתוך אחדות. אני מרגיש שהעליה להר היא קיצור דרך. חשוב מאוד לעשות קודם לכן את ההכנה, להגיע להבנה מהו בית מקדש".

אבל הרבה עניינים מהותיים מתחילים קודם כל ביחידים שעושים מעשה, ורק אחר כך מגיע הציבור.

"לכן אני שמח על כל אחד שעולה להר, כמובן בהוראת רבותיו. על כל פנים, עיקר העבודה צריכה להתמקד בצד ההסברתי. כשמועצת הרבנות הראשית תחליט שאפשר לעלות, אפשר יהיה לעלות. אז זה יהיה עניין ציבורי ולא פרטי".

ואולי יורשה לי הקטן לסכם זאת כך: רבנים אינם מובילים מהפכות, בטח לא מהפכות מהסוג שמתרחש פעם באלפיים שנה. אין לצפות מהם לעשות זאת. הציבור, ובעיקר צעיריו, הוא זה המסמן גבולות, והרבנים כבר יבואו בעקבותיו. כך היה תמיד. הרי בעקבות הביל"ויים בא לכאן אחד, הרב קוק, ואמר שהחלוצים החילוניים קדושים ומעשיהם מצווה. לרבנים אחרים זה לקח עוד כמה דורות, אבל בסוף כמעט כולם התיישרו עם החלוצים הצעירים. זה טבע הדברים, וכך – מותר לנחש – יהיה גם באשר לעליה להר. יום אחד היא תהפוך לתופעה נורמאלית, המונית, וכשזה יקרה, הרבנים ירדו מהגדרות ויצטרפו להמון העולה.