תיבת הברית

ותחזינה || גליון 182 | א' במרחשוון תשע"ה | פרשת נח

לאחר עשרה דורות מבריאת העולם נראה כאילו כל הרעיון היה טעות וכל הביצוע הוא כשלון. הקב״ה מעביר את עיניו על פני האדמה ולא מוצא ולובן אדם אחד שיתבונן בחזרה, שיחפש את א-להיו בשמיים. עשרה דורות של השחתה וחמס, של הרס הנפשות הטהורות שברא ה׳, עד שלפתע שיטוטי עיניו של הא-ל נתקלות במבט חוזר, בזוג עיניים תכולות מלאות צער על העולם הזה ותקווה לתיקון. זוג עיניים של חיפוש. זוג עיניים שמוצא סוף סוף את החן שהיה גנוז כל הזמן הזה בעיניו של הקב״ה.

בין תיבה לארון

זהו נח, בו תולה הקב״ה את תקוות העולם החדש שיוקם על יסודותיו של העולם הקודם, אותו יש להחריב עד יסוד. בזמן הכיליון מצווה נח להסתגר בתיבה אותה הוא יבנה על פי הוראות עליון מיוחדות- המפרטות את הגודל המדוייק, את סוג וטיב החומרים ואת אופן העבודה. זהו סגנון ציווי שמצלצל לנו מוכר, כקוראי תורה מנוסים. ספר שמות מלא במידות, חומרים וטכניקות בניין, המפרטים את יצירת המשכן. ואכן, הצליל הדומה בין צו בניית התיבה לצו בניית המשכן הוא יותר מדמיון בעלמא. נראה שהתורה יצרה קשר מכוון בין תיבת נח לבין המשכן, ובפרט כלפי הניצב בליבו- ארון הברית.

מלבד המידות המדויקות, דומות להן איננו מוצאים בכל התורה כולה, מעידים גם מספר ביטויים על הקשר. ראשית, המילה ״מכסה״ המופיע בשני הקשרים בלבד- תחבת נח ומשכן העדות. כמו כן, הביטוי ״מבית ומחוץ״ מוזכר רק בנוגע לכפירת התיבה בכופר וליציקת זהב על הארון. אתם מוזמנים לחפש פרטים דומים נוספים, אני בטוח שישנם עוד. אך מלבד הדמיון המילולי יש דמיון עמוק יותר- מהותי.

סוד הצמצום

אחד העקרונות הגדולים ביותר לגבי המקדש, ובפרט ארון הברית, בוא סוד הצמצום. המדרש מציג לפנינו דו שיח דמיוני בין הקב״ה למשה, בו תוהה משה תמיהה עקרונית- כיצד יכול הקב״ה האינסופי לשכון במקום מצומצם מו בית המקדש? למעשה, תמיהה זו הובעה במפורש בתפילת שלמה בעת חנוכת המקדש (ספר מלכים א, ח). ה׳ עונה כי הוא יצמצם את עצמו למקום קטנטן- בין בדי הארון. מעבר למשמעות הרעיונות העמוקה המצויה במדרש זה, אנו רואים כי הארון מביע את שכינתו המצומצמת של אדון העולם בשטח מוגבל. נדמה שגם בתיבת נח מיצב סוד צמצום מיוחד, אך הפעם המצטמצמים הם כל החי אשר על פני האדמה.לא ניתן להכניס זוגות מכל החיות בעשר תיבות נח, ובכל הדבר התרחש. ברי לנו שמדובר כאן בנס צמצום מופלא.

נשים לב לכך שהצמצום מגיע תמיד לעומת התפשטותו של דבר אחר- המציאות האנושית החומרית השולטת בעולם מכריחה כביכול את הקדושה להגביל את עצמה למקומות מסויימים, דוגמת ארון הברית עליו מצטמצמת השכינה; וכנגד זאת ניצבת ה״התפרעות״ הא-להית בימי המבול. המחייבת את בעלי החיים והאדם להצטמצם באימה בתיבה קטנה. בכל מקרה אנו מגלים כי התיבה והארון יוצרים מיסוך, הגנה, חציצה- בין עוצמתו האינסופית של הקב״ה לבין קיומו הדל של האדם. ואכן, הביטויים הדומים נוגעים דווקא למכסה, לכפרת ולהבדלי ״מבית ומחוץ״- המדגישים את הפער שבין מה שמוגן לבין מה שיש להגן מפניו, בין המתפשט לבין המצטמצם.

תיבת הברית

אך בכל זאת, דומה שעל הדבר העמוק ביותר שבקשר בין הארון לבין התיבה עוד לא עמדנו, והוא טמון בהופעתה הראשונה של אחת המילים החשובות ביותר בתורה- הברית. בעת הכניסה לתיבה מכריז ה׳ כי הוא יקים את בריתו (כאשר לא מדובר פה, על פי פשט הכתובים, בברית שתיכרת בקשת הענן לאחר היציאה מן התיבה). הברית הזו, הנחתמת בעת הכניסה לתיבה, היא הדרך היחידה בה יכולה האינסופיות הא-להית לפגוש בסופיות האנושית. ברית זו יוצרת מציאות מעל הטבע (שמתבטאת בכך ש״מקום הארון אינו מן המידה״ כפי שאומרת הגמרא, ובכך שבתיבה יכולה לחיות כל הבריאה בלי לכלות את עצמה מבפנים, מציאות של ״וגר זאב עם כבש ואריה עם גדי ירבץ״). הברית יכולה לפתוח חריץ מבעד למיסוך ולכיסוי שמחייב הפער בין הא-להי לאנושי ולחשוף לרגע כי אמנם יכול הא-להים לשבת עם האדם ולשכון בתוכו. ונראה שברית זו היא העומדת השורש כל כיסופינו ורצוננו לעבוד את ה׳ ולהתקרב אליו, והיא זו המרוממת את כל חיינו אל מעל ומעבר, אל אי שם, מעבר לקשת.