פרשת חיי שרה: חיבור של טבע וחופש

ותחזינה גיליון 185 | ט"ו בחשוון | פרשת חיי שרה | יובל קופרמן

חיבור של טבע וחופש

לרפואת הרב יהודה יהושע בין איטה ברנדה, אשר בית ה׳ יוקד בליבו

פגישה בשעת בין ערביים בשדה

צבעי השקיעה צובעים בעוז את היד המחוספסת, הקשה. היד שעמלה כל היום בעבודת האדמה, בחריש ובניר, היד שעורה כהה ויבלות כיסו אותה עד לבלי היכר. הכתום-אדום העז של היום החולף הדגיש את קמטי העור, את הציפורניים ואת המפרקים. הדגיש את השרירים הקטנים ומלאי העוצמה. אך כעת היד הזו, שהורגלה לאחוז במחרשה, לתפוס במגל, להידקר בשלפי השיבולים ולהישרט מידית הקלשון הייתה פשוטה, פשוטה לרווחה, פשוטה ותמימה, פשוטה וחלקה. פשוטה בתפילה. היד שהפכה את ערימת החציר הופכת כרגע ליבה בעתירה לפני בוראה. וכל זאת, צבעי השמש האובדת בקצה תבל וחספוס היד, פשיטות היד ופשטות התפילה, כל זאת נבלע במבט נדהם, מוקסם, של נערה. והיא המומה ונדהמת ומחליקה מעל גב הגמל.

פרשתנו נחתמת במפגש בין יצחק לרבקה בליבו של השדה, לשם יצא יצחק לשוח. כבר כמה וכמה שנים אני עוסק מעל דפי ׳ותחזינה׳ במפגש זה, שמדהים אותי בכל פעם מחדש, ותמיד אני מוצא בו עומקים חדשים, נקודות חדשות. ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ויישא עיניו- וירא והנה גמלים באים. ותישא רבקה את עיניה, ותרא את יצחק- ותיפול מעל הגמל.״ (בראשית, כד סג-סה). על פסוקים אלו אנו שואלים פעם אחר פעם את אותן השאלות ומקבלים את אותן התשובות, אך מבין חריצי התשובות אנו מגלים תמונה חדשה, החושפת בפנינו משמעות חדשה. אני רוצה לחזור על פירוש רש״י על פיו ״לשוח- לשון תפלה״, ועל זיהויים של חז״ל במדרש רבה על פיו ״אין שדה אלא בית המקדש״ (כב). מתוך כך אבקש לצייר תמונה חדשה שעומדת על אופייה של השיחה, אופיו של השדה ומתוך כך גם על אופיו של בית המקדש ועל עבודת ה׳ שלנו.

לצאת לשוח בטבע

הכינויים בהם בוחרת התורה להשתמש על מנת לתאר דברים אינם סתמיים. כאשר התורה כותבת ״העלתי אתכם ממצריים״  היא מתכוונת להגיד דבר שונה מ״הוצאתי אתכם ממצרים״. גם הבחירה בביטוי ״שיח״ ככינוי לתפילה מתכוונת להביע מסר עמוק יותר. שיחה, בניגוד לתפילה, נושאת אופי פתוח יותר, משוחרר יותר וחופשי יותר מהמסגרתיות של התפילה. השיחה מנוהלת כדיבור בין שני חברים, כשפיכת הלב בפני ידיד נפש, ולא כעבד לפני רבו או כבן המתחטא לפני אביו. דיבורו של יצחק עם ה׳ מתנהל בצורת שיחה חופשית ומשוחררת, טבעית וקולחת (כמו ההתבודדות עליה מדבר ר׳ נחמן מברסלב).

גם התפאורה שבוחר יצחק, ליבו של השדה, היא תפאורה של שחרור וחופש. לא מדובר כאן על אדם הספון בין קירות בית הכנסת, אדם שקבע את מושבו בבית המדרש, בין ספרים וקירות אבן, אלא במי שבחר בחן ובחירות של השדה הפתוח, של השדה החי והפועם. השעה היא לפנות ערב, עת השמש שוקעת בצבעי ארגמן והרוח נושבת בשיער. כל מי שעמד נוכח שקיעה מרהיבה בשדה וחש את הרוח חולפת על בשרו יודע כי אין שעה יפה מזו לתפילה קולחת ומשוחררת, לדיבור ולשיחה עם א-להי החיים והאור.

האדם והטבע

אחד מהוגי הדעות הגדולים והחשובים שצמחו מבינינו במאת השנים האחרונות הוא אהרן דוד גורדון, מי שמכונה (ואולי שלא בצדק) ״אבי דת העבודה״. א״ד גורדון היה אחד מעולי העלייה השנייה, ולמרות חולשתו הפיזית נטל חלק בעבודת הארץ הטובה ובהקמת מדינת ישראל. הוא היווה יועץ ומורה, וכן חבר נפש קרוב, לחלוצים הראשונים. אחד מספריו החשובים והמרתקים הוא ״האדם והטבע״, בו מנבא גורדון בדיקנות מפחידה את גורלו של המין האנושי המרחיק עצמו מן הטבע, ואת הדרכים לתקן את הקשר העדין ולהשיב להפיח רוח חיים בחיבור שבין אדם לאדמה.

הפרק הראשון עוסק בתחושה ובהרגשה של הטבע ובהשפעתו עלינו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם איננו. ושם הוא כותב: ״...האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם״.

את הקשר המקסים שמתאר גורדון, החיבור המפרה והמניב, המצמיח והמחייב, מיישם יצחק אבינו בתפילתו בשדה. מדובר כאן בתפילה טבעית, משוחררת, חופשית. תפילה ישירה וקולחת במרחבי הטבע הפתוחים. תפליה הנוגעת במישרין בנפש המבקש ליצור חיבור טבעי שכזה בין האדם לבין א-להיו, לא על מנת לרדד ולצמצם את הא-להים אל תוך הטבע, אלא על מנת להגדיל ולהאדיר ולהעצים את הטבע והמרחבים עד אין סוף, עד כדי גילויו של הקב״ה באדמה, בעצים ובשמי הארגמן.

חיבור של טבע וחופש

בית המקדש הוא יצירה אנושית- קוביות של אבן, זהב ושיש בהן עובד האדם את ה׳. אך בין שיטי האנושיות והמרובעות שבבית המקדש אנו מוצאים רוח של טבע, של חן וחופש. המוזיקה והנגינה שהביאו הלויים, הקשר הבלתי אמצעי שנוצר יחד עם הבאת הקרבן ועם הביאה בשערי בית ה׳, ויותר מכל, ההבנה כי ״זבחי א-להים- רוח נשברה, לב נשבר ונדכה, א-להים, לא תבזה.״ (תהילים, נא יט). את הרוח הטבעית והמשוחררת הזו מביא יצחק אבינו בשעת בין ערביים אל בית המקדש, ומבקשים גם אנחנו לקחת אותה אלינו בקשר, בחיבור ובדיבור שלנו עם קוננו- קשר של טבע וחירות, של פתיחות ושחרור.