‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בשלח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת בשלח. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 בפברואר 2017

בשלח: התפילה פותרת הכל

המקדש בפרשה || פרשת בשלח

גאולת מצרים מגיעה לשיאה עם נס קריעת ים סוף • לאחר כל הנסים שהקב"ה עשה במצרים אפשר לשאול מדוע היה צריך בנס נוסף? • מהי התכלית של קריעת ים סוף? • האם הנס הזה נעשה עבור יוצאי מצרים או למען דורות הבאים? 


↓ מאת: שמואל בן חמו

ראשית נביא את דברי ה"חלבן" בפירושו על התורה המביא שתי סיבות שונות על מטרת קריעת ים סוף, ובהמשך נביא פירוש נוסף. 

עשר המכות שהיו במצרים פגעו בעיקר במצרים כאשר בני ישראל ניצלו. הניסים לא היו מכוונים אליהם ישרות אלא המטרה היתה לפגוע במצרים. 

לעומת זאת בקריעת ים סוף קרה נס כפול. בני ישראל ניצלו מצבא פרעה ויחד עם זאת המצרים טבעו בים. קריעת ים סוף היתה מכוונת לטובת בני ישראל בלבד. למעשה, הקב"ה גילה את אהבתו לעם ישראל. 

כמו שכתוב: "שכן למכות מצרים היתה תכלית - לשחרר את ישראל, לעומת זאת בקריעת ים סוף התכלית היתה עצם גילי האהבה לישראל, על ידי הפורענות למצרים." (טללי חיים פרשת בשלח דף קלא). 

ה"חלבן" מביא טעם שני המבטא את ביטול השעבוד בצורה מוחלטת. גם לאחר יציאת מצרים, בני ישראל נשארו תחת השפעה של מצרים. הם עדיין פחדו מהם כמו שכתוב: וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד (שמות יד,י). 

הקב"ה רצה לבטל לגמרי את הפחד הזה לכן הוא הטביע את כולם בים סוף. מכאן אנחנו למדים איך השכינה מתייחדת עם ישראל. כדי שהשכינה תתגלה לבני ישראל עליהם לתנתק לגמרי מכל השפעה זרה. 

כמו שכתוב: "ממילא, כל עוד חשו בתוך לבבם עבדות למישהו אחר, לאדון המצרי, ואפילו קורטוב של תחושת עבדות ושעבוד למצרים, תחושה שכאילו יש איזה כוח ושלטון למישהו אחר מבלעדי ה', הרי שלא יכלו להתאחד לגמרי בהתגלות האלוקית העליונה." (טללי חיים, בשלח דף קלה). 

נראה להוסיף הסבר שלישי למטרת הנס. כמו שראינו למעלה נס קריעת ים סוף היה מכוון רק לטובת בני ישראל. 

נראה לומר שהקב"ה רצה להראות לנו את הכוח של התפילה הבאה מעומק הלב. תפילה כזאת יכולה להפוך עולמות. 

כמו שכתוב: וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה' (שמות יד,י). 

בני ישראל התפללו מתוך פחד ומצוקה גדולה לכן תפילותיהם התקבלו וגרמו לנס הגדול של קריעת ים סוף. 

ה"אור החיים" הקדוש מפרש שהפחד מהמצרים קירב את בני ישראל להקב"ה, כמו שכתוב: " וטעם ב' אלקים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלימה ויקרבו לבם לשמים כדי שבאמצעות זה יעשה ה' להם הנס העצום של קריעת ים סוף ודבר זה לא הובטחו בו קודם. ותמצא שדרשו ז''ל (שמות רבה כ''א,ה) בתיבת הקריב ולא אמר קרב ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה':" (אור החיים יד,י). 

התכלית של קריעת ים סוף היתה להורות לדורות הבאים איך להשתחרר ממציאות קשה בזכות התפילה. 

כך ראינו לפני מלחמת ששת הימים כאשר היתה אווירה קשה ופחד גדול מפני תוצאות המלחמה. הקב"ה שמע את תפילות עם ישראל ונתן להם ניצחון גדול בדרך ניסית. קיבלנו במתנה את שכם, חברון, ירושלים והר הבית. 

באופן כללי בזמן מלחמות ישראל של ה-100 שנים האחרונות ראינו אחדות נפלאה בעם והתפילות שיצאו מעומק הלב התקבלו בשמים. 

אם אנחנו רוצים לחדש את עבודת המקדש ולזכות בבית המקדש השלישי עלינו להתפלל לה' מעומק הלב. בנוסף לתפילה עלינו להשתחרר מכל השפעה של אומות העולם או פחד מהגויים כדי להיות ראויים לגילוי השכינה והגאולה השלימה בב"א.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת הלל יפה בת רינה, משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

יום חמישי, 9 בפברואר 2017

בשלח: קטני אמנה/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || פרשת בשלח תשע"ז

בפרשתנו עם ישראל ניצב ליד ים סוף וזועק. העם האמין בה' וזעק, אך עם זאת, האמונה היתה מלאה ספיקות. וכבר מצינו הגדרות כאלה בדברי חז"ל ולסוג אמונה זה קראו חכמינו ז"ל 'קטני אמנה'.


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

הגמרא בפסחים (קיח, ב) מגדירה את יוצאי מצרים כ'קטני אמנה' אפילו לאחר נס קריעת ים סוף, זה לשון חז"ל שם: 'ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו, וכדדרש רבה בר מרי: מאי דכתיב: וימרו על ים בים סוף? מלמד שהמרו ישראל באותה שעה [לאחר שהמצרים טבעו בים] ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד - כך מצריים עולים מצד אחר! אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן ליבשה!… מיד פלט אותן ליבשה. ובאו ישראל וראו אותן, שנאמר: וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים'.

מכאן, שגם אחרי שרואים בעינים נס נפלא כמו קריעת ים סוף, עדיין אפשר להישאר קטן אמנה, ולשאול: היכן המצרים שטבעו? מה הפלא, שבטרם נס, כשישראל היו בין רכב מצרים הרודף אחריהם לבין שפת הים, שכל אמונתם מצטמצמת בזעקה אל ה', אך בפועל הם תובעים לשוב לשעבוד מצרים.

חכמינו ז"ל מדברים אף על צדיקים גדולים, שעם כל צידקותם הם קטני אמנה. ראה מסכת סוטה (מח,ב) שם אומרת המשנה, שמשחרב בית המקדש פסקו אנשי אמנה, ומסבירה הגמרא: 'אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקדוש ברוך הוא'. הגמרא מביאה דוגמאות: 'רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר: מה אוכל למחר? - אינו אלא מקטני אמנה'. ובהמשך שם מובא: 'מאי דכתיב: כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? - קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא'.

נמצא, שאכן, זו תכונת העם, שזעקו אל ה', הם האמינו שה' בשמים יודע בצרתם, אך לא האמינו שהוא יכול להשליט את רצונו בארץ ולהציל אותם מיד המצרים, ולכן רצו ישועה בידי אדם על פי תכניתם הם – פשוט להכנע למצרים ולשוב לעבוד את מצרים.

הווה אומר, כבר היו דברים מעולם שדור שלם רואה ניסים אך כופר בהם. רואה את הניצחון במלחמת השחרור – ואומר, שאסור למרוד באומות. רואה את הניצחון במלחמת ששת הימים – ואומר, שמפני השלום צריך להחזיר שטחים, רואה שלמעלה מחמישים שנה המדינה קיימת וחמישה מיליון יהודים הגיעו אליה והתיישבו בה, ואומר, שעדיין 'אנחנו בגלות'. רואה את 'הר הבית בידינו', ואומר, שבענין ארץ ישראל אמנם הגיעה אתחלתא דגאולה, אך בענין הר הבית והמקדש – שם אין גאולה, במקום משכנו של הקב"ה - שם דווקא - הקדוש ברוך הוא עוד לא שולט, שם שולטת הגלות, שם שולטים הגויים. וכעין מה שאמרו המרגלים, כמובא בסוטה (לה, א): 'דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה:… כביכול, אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם!'.

יום ראשון, 24 בינואר 2016

בשלח: מסירות הנפש משנה את המציאות

פרשת המקדש | בשלח || שמואל בן חמו

כאשר תוקפים אותנו מה עלינו לעשות? 
להתחבא בבונקר או להסתער על האוייב במסירות נפש? 
כאשר יש פיגועי טרור בונים כל מיני סוגים של מיגוניות או משמידים את האוייב? 
המסר שניתן ללמוד מקריעת ים סוף הוא להסתכן ולא לחשוש.

↓ מאת: שמואל בן חמו

פרשת בשלח מסמלת את סיום השעבוד בצורה מוחלטת. כאשר בני ישראל מגלים את אומץ ליבם במעמד קריעת ים סוף. 

כאשר הצבא המצרי טובע בים ולא יוכל לאיים על ישראל בעתיד. 

קשה להבין למה הקב"ה הכניס את ישראל בסכנת השמדה ח"ו. כאשר מצד אחד הים חוסם אותם ומצד השני המצרים רודפים אחריהם. בזמן השעבוד בני ישראל סבלו קשה אבל חייהם לא היתה בסכנה! 

בעל ה"בית גנזי" על התורה עונה לשאלה הזאת מתוך דברי האר"י ז"ל. (ראה בית גנזי, פרשת בשלח דפים תנב-תנד). כדי לייצר מציאות חדשה עם אור חדש יש לסלק ולבטל כליל את המציאות הקודמת על כל מרכיביה. 

ניתן לקחת את הדוגמא של הגרעין כדי להמחיש זאת. כאשר מכניסים גרעין של פרי באדמה הוא נרקב. לאחר תהליך הריקבון הוא יוכל להתפתח ולהצמיח אילן חדש. כאשר בשלב הריקבון הגרעין שמר על תמצית של חיים שיעזור לו להיוולד מחדש. כך הקב"ה ברא את העולם. 

ה"בית גנזי" מוסיף ואומר: ככל שהאור החדש שעומד להתקבל גדול יותר, כך העדר והחיסרון גדלים בהתאמה. "ולכן כדי שיוכל לבוא אור חדש של גדלות שנייה בהכרח שיסתלק לגמרי האור שהיה קודם ולא ישאר ממנו כלום ואז נעשה בחינה מיוחדת אחרת." (בית גנזי, בשלח דף תנג). 

עכשיו נוכל להבין את המשמעות של סכנת החיים שעמדה מעל ראשם של בני ישראל בים סוף. כדי להשיג מדרגה גבוהה יותר של קדושה הם היו צריכים לבטל את עצמם בצורה מוחלטת עד כדי סכנת מוות ח"ו. 

מסירות הנפש של בני ישראל עזרה להם להתנתק מהטומאה של מצרים ולזכות באור חדש מפי הקב"ה. בני ישראל זכו לראות את השכינה ולהצביע עליה, כמו שכתוב: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות טו,ב). 

רש"י מפרש שהם ראו את השכינה בצורה בהירה כמו הנביאים הגדולים. "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים " (רש"י שמות טו,ב). 

מתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת ללא מוצא, בני ישראל הראו את גדולתם ומסרו את נפשם. הם נכנסו לים עד שלא יכלו לנשום. 

התלמוד בבלי משווה את הקושי של קריעת ים סוף לפרנסת האדם ולמציאת זיווג. (פסחים קיח ע/א ו-סנהדרין כב ע/א). הקושי נמצא בעובדה שהאדם צריך לבטל את עצמו לקראת החתונה ולהתחיל חיים חדשים עם בן זוגו. 

גם בנושא הפרנסה האדם צריך להתנתק מהתלות בהורים דרך קשיים זמניים ולאחר מכן הוא יוכל לייצר מקורות חדשים של פרנסה. 

נראה לומר שהזיווג רומז לבית המקדש שהוא מקום החיבור בין ישראל ובין הקב"ה. הפרנסה והשפע באים לעולם ממקום המקדש ומתפשטים בכל מקום. יוצא מכאן שבנין המקדש גם הוא קשה כקריעת ים סוף. הקב"ה צריך להתערב בצורה מפתיעה וניסית. 

אבל יש תנאי חשוב שצריך להתקיים לפני שהקב"ה עושה נס בסדר גודל של קריעת ים סוף. עם ישראל צריך להסתכן ולהיות מוכן למסור את הנפש. יש מדרש נפלא שאומר שבלב הים, הר הבית נעקר ממקומו כאשר אברהם אבינו עוקד את יצחק על המזבח. 

כמו שכתוב: "ר' יוסי הגלילי אומר: כשנכנסו ישראל לים כבר הר במוריה נעקר ממקומו ומזבחו של יצחק הבנוי עליו ומערכתו הערוכה עליו, ויצחק כאלו עקוד עליו ונתון על המזבח, ואברהם כאלו פשט ידו ולקח את המאכלת לשחוט את בנו. אמר המקום למשה, משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפלה, אמר לפניו ומה בידי לעשות, א"ל הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו', ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו."(מכילתא בשלח פרשה ג, טו) 

לומדים מהמדרש שהמסירות נפש של ישראל למען ה' והמקדש מצילה אותם. לכן הוא מזכיר את העקידה המסמלת את המסירות נפש הכי גבוהה שיכולה להיות. 

בהמשך הקב"ה כועס על משה רבנו שעומד ומתפלל במקום לעשות מעשה. כאשר יש מלחמה ועם ישראל בסכנה הדבר הנכון הוא להילחם למען שם ה' ולא להתפלל בבית כנסת. 

כאשר תוקפים אותנו מה עלינו לעשות? 
להתחבא בבונקר או להסתער על האוייב במסירות נפש? 
כאשר יש פיגועי טרור בונים כל מיני סוגים של מיגוניות או משמידים את האוייב? 

המסר שניתן ללמוד מקריעת ים סוף הוא להסתכן ולא לחשוש.

בית המקדש אולי ירד מהשמים אבל רק לאחר שנמסור את הנפש ונהיה בסכנה ממשית כמו במלחמת ששת הימים או בשואה. 

נראה ללמוד מהמדרש שמנהיגי ישראל זהירים מדי כמו משה רבנו שחשש להנהיג את העם לתוך הים. 

ברוך ה' העם בריא ואינו חושש מלמסור את נפשו במלחמת מצווה ולקדש שם שמים. בימינו יש לנו אותה בעיה כאשר המנהיגים אינם רוצים לנצח במלחמות ונעצרים לפני הכרעת האוייב. ראו את כל המלחמות והמבצעים אחרונים או הטיפול בטרור הערבי של החודשים האחרונים. 

כאשר עם ישראל מוכן למסור את נפשו כמו בקריעת ים סוף או בעקידת יצחק, הקב"ה מזיז הרים ממש וגואל אותנו. לכן הוא עקר את הר המוריה והביא אותו בלב ים סוף. 

בע"ה נבין את המסר של נס קריעת ים סוף המגלה את גדולתה של ישראל שמוכן למסור את נפשו למען קידוש השם ובית המקדש.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ויעקב דון ולרפואתם השלמה של מרסל מזל טוב בת איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

יום חמישי, 21 בינואר 2016

פרשת בשלח - המטרה שלשמה יצאו ישראל

פרשת בשלח || מכון המקדש

המסע הארוך מגאולת מצרים לגאולה העתידה לבוא
ציור: ברוך נחשון, חברון
מה תכלית יציאת ישראל ממצרים?
מה המכשולים בדרך להקמת הבית הראשון?
האם המכשולים יעכבו גם את הקמת הבית השלישי?

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

בפרשתנו זוכה עם ישראל לצאת ממצרים, בדרך לארץ ישראל. תכלית היציאה ממצרים והמטרה שאליה מכוּוָנים עַם ישראל, מוזכרת בשירת הים שלוש פעמים: 

א. "זה אֵ-לי ואַנוֵהוּ"  [זה אלי ואבנה לו מקדש] (שמות ט"ו, ב). 

ב. "נהלת בעוזך אל נווה קדשך" [אל בית המקדש] (שמות ט"ו,יג).

ג. "תביאֵמוֹ ותטָעֵמוֹ בהר נחלתך מָכון לשִׁבתך פָּעלתָ  ה' " (שמות ט"ו, יז).  

תכלית יציאת מצרים כפי שמתוארת בפסוקים ובמדרשים, הייתה על מנת להקים את בית המקדש, וכך אומר המדרש: "בזכות מה יָצאו ישראל ממצרים? אמר רבי יהושע בן לוי: מפני שצָפה הקדוש ברוך הוא שהם עתידין לעשות לו מִשכן, שנאמר: 'וידעו כי אני ה' א-לוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים על מנת לשכני בתוכם' הווי אומר: לא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות המשכן..." (במדבר רבה פרשה ג'). 

פרשת השבוע מזכירה לנו, כי בַּדרך לארץ ישראל ולהקמת המקדש, יש כוחות שמעכבים. 

כוחות אלה מופיעים בפרשה בשֵׁם "עמלֵק",  אשר באו למלחמה עם ישראל בצאתם ממצרים להקמת המקדש, 

והופיעו בשנית כששאוּל נלחם בהם לפני שהוקם בית המקדש הראשון, ובפעם השלישית הופיעו על ידי עשרת בני המן שכתבו כתב שׂיטנה על מנת למנוע את בניין בית המקדש השני. 

המלחמה בעמלק הופיעה כתנאי מעכֵּב לפני בניין המקדש כשנכנסו עם ישראל לארץ בימי יהושע (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים א', א), אך להקמת בית המקדש השלישי – מחִיית עמלק אינה תנאי מעכֵּב. 

עם זאת, נראה שהמעכבים את הבניין לא חדלו, ואולי אף נעשו כחלק מבניין המקדש.

יום שישי, 30 בינואר 2015

פרשת בשלח - נסים שבכל יום ויום

ותחזינה || גליון 195 | י“א בשבט תשע“ה | פרשת בשלח

הגיליון השבוע מוקדש לעילוי נשמת סבי דוד אריה בן פנינה ז״ל

מעניין מה הייתה המנגינה של שירת הים, מה היה הלחן בו שרו משה ובני ישראל את השירה הספונטנית והמתפוצץ לאחר ההצלה הגדולה... דמיינו לעצמכם את המעמד- האם היו שם נגנים ו׳כליזמרים׳ שפצחו במחול? האם הייתה זו מקהלה עצומה שחזרה אחרי המילים שמשה חצב מלבו? בכל מקרה ניתן להגיד ששירה זו נתנה את אותותיה בתורה היטב. היא שינתה את צורת הכתיבה והפכה את שבת פרשת בשל ל׳שבת שירה׳ החגיגית.
״נכון כסאך מאז ישיר משה״
השבוע הייתי רוצה להתבונן במזמור צג בתהילים. זהו מזמור מוכר מאד שאנו אומרים פעמיים בכל שבת. חז״ל קשרו את המזמור הזה לשירת הים בדרשה מופלאה: ״נכון כסאך מאז״- מ״אז״ של ״אז ישיר משה״ נכון כסאו של ה׳. בעקבות קישור זה אני רוצה לבקש על המזמור כולו ולהעלות כמה שאלות: מה הנושא שלו? מה המסר שהוא מבקש להעביר?
״ה' מלך גאות לבש, לבש ה', עז התאזר, אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז, מעולם אתה. נשאו נהרות, ה', נשאו נהרות קולם, ישאו נהרות דכים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאד, לביתך נאוה קודש, ה' לארך ימים״
מלכותו של ה׳ בעולם
נראה שאת המזמור הקצר אפשר לחלק לשלשה חלקים- פסוקים א-ב מתארים את כינון מלכותו של ה׳ בעולם. מלכותו של ה׳ מתבטאת בגאות (גאון) ועוז, בכינון התבל כולה ובנצחיותה. החלק השני, פסוקים ג-ד, מתאר לנו את נשיאת קולם של הנהרות והימים אל ה׳. נשיאת קול במקרא לרוב מבטאת בכי או זעקה, וגם אצלנו איננה אלא התמרמרות כנגד הקב״ה. אם נתבונן במזמור זה כביטוי מאוחר ורטרוספקטיבי על קריעת ים סוף נוכל להגיד כי הים מוחה על קריעתו, על הפרת שלוותו וסדרי טבעו. התמרמרות זו נותנת לשלטונו ולמרותו של ה׳ על העולם כולו גוון עוצמתי. נכון- צעקת של הימים חזקה ואדירה, ומוכיחה לנו כמה עוצמתיים ואדירים הימים, אך מתוכה אנו מגלים כי אפילו יותר מהם ״אדיר במרום ה׳״.
עד כאן המהלך ברור למדי- ה׳ מלך מאז ומעולם. רוצים הוכחה? תראו מה קרה בים סוף בעת יציאת מצריים! ה׳ קרע את הים לשניים בן רגע. הים סער ובכה, מחה וערער- אך עוצמתו של ה׳ רק התחזקה והתאדרה מכך. לאור הסבר זה נראה החלק האחרון, המורכב מהפסוק האחרון, מעט מנותק. פתאום אנחנו עוברים לדבר על עדותיו של ה׳, הלא הם דברי התורה ועל בית המקדש לו נאה ולו יפה הקודש. אגב, מעניין לשים לב כי פסוק זה מאד מזכיר את אחד הפסוקים בשירת הים- ״נהלת בעוזך אל נוה קדשך״ (שמות, טו יג). בשלושת המילים האחרונות של המזמור הוא חוזר לנושאו המקורי- כינון מלכות ה׳, ומודיע לנו כי הקב״ה היה הווה ויהיה- ״לאורך ימים״. מה, אם כן, נאמר בפסוק האחרון? ומה הקשר לשאר המזמור?
בעקביות המלבי״ם
כדי לענות על שאלה זו אני רוצה לבקש להציץ בפרוש המלבי״ם לפסוק זה, הנותן זווית עמוקה ויפה: ״העדות שהעדת אתה הם נאמנו יותר מקולות מים רבים אדירים, שהקולות האלה של המים יעידו שאתה מושל על מערכת השמים והטבע ומנהיגם כרצונו, ויאמרו שהוא אדיר במרום, אבל אתה העידות כי אינך אדיר במרום לבד כמנהיג מרחוק, רק כי לביתך נאוה קודש, העדות שקבלנו ממך היא שאינך רחוק מאתנו, יושב מרום, רק (אלא) אתה יושב בבית המקדש ומנהיג שם השגחה נפלאה... והנהגה זאת היא בביתך, במה שאתה שוכן בבית מקדש, ולא שתעשה נס ופלא לפרקים, רק (אלא) ה׳ בביתו לאורך ימים, עד שהנהגה ההשגחיית (על פי ההשגחה) היא קבועה לאורך ימים ומתמדת״
נסים שבכל יום ויום
אני חושב שהמלבי״ם נוגע כאן בנקודה מאד עמוקה, שלנו- אנשי תרבות המערב, קשה לפעמים לזכור. קריעת ים סוף היא פלא בלתי נתפס, נס עצום. אני בטוח שאיש מאתנו לא היה נשאר אדיש נוכח מחזה כזה. אבל יציאת מצריים לא מסתיימת בקריעת הים וגם לא במתן תורה, הקסום והפלאי לא פחות. יציאת מצרים נחתמת בהתיישבות עם בארצו, בהקמת בית המקדש. יציאת מצרים, ובכלל כינון מלכות ה׳ בעולם, אינה הרואית ונסית. היא אינה מתרחש על קולות מים רבים ובמשברי ים אדירים כי אם ביום-יום האפרורי והפשוט. בעדותיו של ה׳, הלוא הם דברי התורה והמצוות, ובבניין בית קבע לעבודתו, ליראתו ולאהבתו. כשזוג מתחתן הוא צריך לדעת כי לא טקס החתונה הוא פסגת השיא אלא היום-יום שאחריו, החיים ביחד.
מזמור צג בתהילים, וכך שירת הים עצמה, אינם חותמים בפלא הגדול של קריעת הים כי אם בבניין המקדש ובשגרה שמגיע לאחריו. התגלותו של ה׳ וכינון מלכותו לא מתרחשים באותות ובמופתים כי אם בעבודת ״ה׳ לאורך ימים״ ובקריאה ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״, ואנו, עמו, ״נצח ישראל לא ישקר״, לא נרדוף אחר נסים עצומים ואדירים, אלא נבקש את ה׳ בפשטות ובשגרה, בנסיו שבכל יום יום.

יום שישי, 10 בינואר 2014

תביאמו ותטעמו

גיליון | 411 י ‘ שבט תשע “ד | פרשת בשלח
תביאמו ותטעמו
לרבנים יש תכונה מיוחדת בדרשותיהם לקחת נושאים שאינם קשורים זה לזה , לשלב אותם , ולהפוך אותם לדבר תורה אחד . התכונה הזו נצרכת ביותר , מטבע הדברים, לשם כתיבת עלון זה . השבת אנו נדרשים לתכונה זו ביתר שאת , שכן עלינו לשלב את פרשת השבוע , ט“ו בשבט הקרב ובא ובית המקדש לכדי דבר תורה אחד . דווקא מתוך הניתוק בין הדברים אנו נמלאים
התפלאות כשאנו רואים כי הנושאים קשורים זה בזה בקשר של אמת, ולא ב “וורט“ בעלמא...
שירת הים - מגילת העצמאות
לאורך המהלך הגדול של יציאת מצריים אנו רואים איך עם ישראל הולך ומתעצב. מקבוצה של עבדים הופכים בני יעקב לאומה איתנה הצועדת לקראת הקמת בית לאומי בארץ ישראל. מה הוא הרגע המדוייק בו לראשונה עם ישראל חופשי באמת? מתי אנו רואים כיצד הם נושאים ראשם ומודיעים קבל עם ועדה - ”איננו נתונים עוד בכבלי מצריים! אנו כעת עם בן חורין!“? נראה שזהו הרגע של שירת הים, בו ניצבים בני ישראל מול הים שנסגר על אויביהם ורודפיהם ושרים בפא מלא תהילה לה‘ יתברך שהצילם והושיעם .
שירת הים הופכת מתפילת הודיה לסוג של מגילת עצמאות, בה מכריז העם שזה נולד על הסיבות וההצדקות לחירותו , על הקמתו ועל צביונו. במגילת העצמאות הזו שזור מימד א - להי, מימד הנותן לשירה נופך נבואי והופך אותה מדברי אדם לדבר א-להים חיים. למה כוונתי? את שירת הים חותמות שורות שכביכול כובלות את הקב“ה ומורות לו כיצד עליו לנהוג בעתיד. מאחר וקשה להניח שעם ישראל ”הוריד פקודות“ לריבונו של עולם אנו מניחים כי משה, העומד בראש העם ושר את השירה, ספוג ברוח נבואית המגוללת בפני עם ישראל את עתידם . ומה עתיד זה צופן להם? "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש ה ' כוננו ידיך" (שמות, טו יז) מה פשרם של הפסוקים הללו? מהם רזי העתיד הצפונים בהם?
הנחלה של ה‘
בית המקדש, עץ השדהנפתח בהתבוננות בפסוק. בתחילה מתגלה לנו כי ה‘ יביא את עם ישראל וייטע אותם ב“הר נחלתו“, דבר שיתברר כפעולה המכינה את ישיבתו של ה‘. עוד לפני שנמשיך מתעוררות בנו מספר שאלות - מה פשר ההשתמשות בביטוי ”נטיעה“ בהקשר הבאתו של עם ישראל? מהו ”הר נחלתו“ של ה‘? איפה הוא נמצא? מהי אותה ישיבה אשר ה‘ פועל לכונן אותה? המשך הפסוק, המקביל לחלקו הראשון, אמור לענות על שאלותינו - ”מקדש ה ‘ כוננו ידיך “ . הפסוק כולו עוסק בבית המקדש ובישיבתו של ה‘ עליו. אך הביטויים השונים בהם משתמש הפסוק עדיין דורשים הסבר - מהי הנטיעה ? מהי הישיבה ? כיצד יתרחש התהליך המתואר בפסוק ?
נפתח בכינוי ”הר נחלתו של ה‘”. לפי המשך הפסוק מתברר כי זהו הר המוריה עליו נבנה המקדש . אם כן - מדוע הוא מכונה נחלה ? התשובה טמונה במשמעות המילה נחלה. כפי שאנו יודעים היטב, כל אדם מעם ישראל קיבל נחלה בעת חלוקת אדמת ארץ ישראל על ידי משה רבינו. הנחלות הללו אינם סתם פיסות אדמה - אלו חלקות הקשורות בקשר עמוק, קשר בל ינתק - בין אדם לאדמה. למרות החלוקה ישנו שטח שלא נמסר איש, ואנו מגלים כי זהו שטח שאכן לא שייך לאף אחד - מפני שהוא שייך לכולם. נחלתו של ה‘, בית המקדש, היא מקום נטיעתם של כל עם ישראל.
כימי העץ ימי עמי
בפרק סה בספר ישעיהו אנו נפגשים בנבואה גאולה מרנינה ובתוכה פנינה יפיפייה הנותנת פרספקטיבה מעניינת על חייו של עם ישראל: "כי כימי העץ ימי עמי" (פסוק כב). הפסוקים, המתארים כיצד יחיה עם ישראל לאורך שנים רבות, ממשלים את חייו לחיי העץ. שירת הים מגלה לפנינו איפה מתרחשת נטיעתו של ” עץ ישראל“. השירה, שמשתמשת במונחים חקלאיים, מבהירה לנו כי מקור חיינו כעם, שורשינו, טמונים בבית המקדש. דווקא מתוך חיבור לשורשים אלו, ושורשים אלו דווקא, אנו יכולים לפרוח ולצמוח.
אם נשים לב, ישיבתו של ה‘, השראת שכינתו, יכולה להתבצע רק לאחר שכבר ניטע עם ישראל במקום השראת השכינה. פירושו של דבר הוא שנחלתם של עם ישראל היא גם נחלתו של ה‘ ונחלות אלו קשורות זו בזו. מתוך הבנה זו מתברר לנו מדרש מוזר ביותר המופיע במסכת יומא: "בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, וכשהרוח מנשבת בהן נושרין... וכשנכנסו נכרים להיכל יבש... ועתיד הקב"ה להחזירן" (כא ע“ב) בית המקדש מוצג כעץ הפורח ומוציא פירות גשמיים לחלוטין! כיצד הדבר ייתכן? לאור ההבנה כי העץ הזה הוא המחבר בין עם ישראל לה‘ אנו מבינים את המדרש, ומבינים גם מדוע אשר נכנסו הגויים להיכל, והופרעה האינטימיות בין הקב“ה לעמו, יבש העץ.