האסלאם השולט כיום בהר הבית הוא עבודה זרה לכל דבר והסכמה עם קיומו שם הוא הודאה בנצחונה של דת גנבת

האם אללה וא-לוהי ישראל היינו הך? || האם הם ואנחנו מתפללים לאותו א-ל?

האם נכונה גישת ה"חפיפה" בין אֱ-לֹהֵי ישראל לבין אללה של המוסלמים?

האם ראוי לקיים עם המוסלמים תפילות בצוותא ל"אלהינו המשותף"?

↓ תקציר מתוך מאמר מקיף בנושא

גם אם נקיים המוסלמים ואמונתם מעבודה-זרה ממשית (כדעת הרמב"ם), עדיין אין זהות בין אֵ-ל אחד שלנו – אֱ-לֹהֵי ישראל, שהוא גם אֱ-לֹהֵי כל בשר – לבין אַללה של המוסלמים. בדחותו את הברית שבין א-לוהי ישראל לעמו, הכריע האסלאם שאללה שלו איננו א-לוהי ישראל. מ.ש.ל.

אולם האסלאם מוסיף ומסתבך ומכשיל עצמו בעבודה זרה של ממש, בשל כיבוש הר הבית ומקום המקדש.

בשנת 638 לסה"נ, בימי הח'ליף עומר בן אל-ח'טב, נפלה ירושלים לידי צבאות ערב לאחר שהללו גברו על הביזנטים. 53 שנים אחר-כך (691) כפו המוסלמים על אבן השתיה את כיפת הסלע. בשנת 1099 כבשו הנוצרים הצלבנים את ירושלים מיד המוסלמים, וכעבור 88 שנים שב וכבש אותה צאלח א-דין (1187 לסה"נ). כובשים רבים באו והלכו, עד אשר ביום כ"ח באייר ה'תשכ"ז (1967) סולק מלב ארצנו הלגיון הירדני, ושבנו אל הר הבית בחסד השם ובדם חיילינו. אויה לנו כי שוב – ועדיין – בגלל מדינת ישראל המבולבלת ובחסותה, מקוננת בהר הבית קינת ירמיהו (איכה א' י'), אשר זאת הפעם היא מוסבת על המוסלמים: "יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ, כִּי רָאֲתָה גוֹיִים בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ, אֲשֶׁר צִיוִּיתָ: לֹא יָבוֹאוּ בַקָּהָל לָךְ". בניגוד לדת ישראל, האִסלם הוא אימפריאלי. הוא שואף להתפשט ולהטיל את מרותו על נכבשיו בין בספר, בין בחרב.

מה צריך להיות יחסנו שלנו לַהתנהלות הזאת? ובכן, ככל שמדובר בעובדי אלילים, כבר חקוק דבר הרמב"ם שהתפשטות האִסלם (כמו גם הנצרות) יש בה ברכה. הברכה מתבטאת ב"קידום" והתקרבות של התועים הללו אל מגדלור האמת הישראלית, ולו גם דרך תחנת ביניים של שקר שהוא "רך" יותר מקודמו, ותָחוּחַ לקלוט את בשורת האמת לכשתבוא ותִתגשם. אך הברכה הנ"ל היא קללה ממארת כאשר חיילי האִסלם כובשים את ארץ ישראל – ארץ נחלת השם אשר ניתנה לנו מורשה – ומשתלטים על ירושלים והר הבית, המקום אשר בחר ה' לְשַכֵּן שָם את שמו בתוכֵנו.

יש להדגיש שכיבוש זה של ארצנו והר קודשנו אינו הכרחי כלל לָאִסלם מהבחינה הדתית. מקום היווצרותו בחיגַ'ז – בייחוד במֶכָּה ובמַדינה – יישאר תמיד בידיו כמקום מיוחס, מרכז דתי ומדיני, מוקד עליה לרגל, ואין עוררין על כך. אין הוא זקוק כלל למרכז נוסף, או ל"מקום קדוש שלישי" אחרי סלע הכעבה ומסגד הנביא במֶכָּה ובמַדינה. ואילו לנו – אין צריך לומר – הארץ, ירושלים והר הבית הם איברים שהנשמה תלויה בהם, ובלעדיהם אין לנו חיים.

מהו אפוא שורש הסיבה להיאחזותם זו? מהבחינה הפרשנית-הקָמָאית, דומה שֶהעניין מתחיל בחצר אוהל אברהם בשִבתו בגרָר. 14 שנים הפרידו בין ישמעאל בן הגר לבין יצחק בן שרה, ונראה שאברהם קיווה כי שניהם יחד ימשיכו ויישאו את מורשתו. אך כאשר גדל יצחק, ראתה שרה והבחינה במה שלא הבחין האב: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כ"א ט'). מהי מילת-הפעולה "מְצַחֵק"? דומה שעומק הפשט מתגלה כאן בדרש מחודש, שֶ"מְצַחֵק" פירושו: משים את עצמו כיצחק, או במקום יצחק, ומִתחזה לאמור: אני הראוי לרשת את אברהם, אני ולא הוא.

תגובתה של שרה היתה חדה וחותכת, קשָה עד מאוד לאברהם אך חזק עליו דבר ה' שנתן לה גיבוי מלא – "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת [= הָגָר] וְאֶת בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי, עִם יִצְחָק".

שרה חוששת כי אם יישאר ישמעאל באוהל אברהם הוא יירש "עִם יִצְחָק" ויחלוק עִמו את הארץ – לכן היא מורָה לגרשו – אך כשהתפתח האִסלם התברר שאפילו שרה חדת העין לא ראתה הכול... דת מוחמד לא הסכינה לחלוקת הארץ אלא חתרה לביטול ישראל ו'בליעתו אל קרבה'. היא תבעה לעצמה בלעדיות בכול, ופסלה אפשרות של הַקבָּלָה בין בני ישמעאל ויצחק – כך ביחסה לתורת ישראל (שֶכּוּבּסָה ונִלושה אל תוך הקוראן), וכך ביחסה למקום המקדש.

הנה אפוא המשמעות הקרקעית להיותו של האִסלם 'דת גנובה' מאִתנו, כדברי הרמב"ם, או ליתר דיוק דת גַנֶבֶת. עתה מתבררת לעומקה הסיבה לחתירת האִסלם להחזקה ושליטה בָּארץ ובָהר: זו שליטה תחרותית, לעומָתית, אשר כל עצמה היא ניגודית לשליטתנו שלנו, באה למנוע אותה מראש או לקרוא עליה תיגר בדיעבד – והניגוד הזה כלפינו הוא כל טעמה.

האחיזה הזאת כולה שקר וגזל, הן מבחינה דתית הן מבחינה היסטורית, והאגדה הדמיונית על 'מסע הלילה' של מוחמד (המוכרזת שוב ושוב כאמת ועובדה: "אל מַערַג' חַק") הומצאה מלכתחילה כדי להצמיח רגלים לַשקר הזה וכדי להלבין את הגזל על ידי יצירת מסד אִסלמי "טהור", לא מיובא ומעובד, לשליטתם בהר הבית.

אילו רק יוכל האִסלם להתנער יום אחד מן השקר, לחזור בתשובה ולהשיב ברצון את הגזילה – לסלק מן ההר את ידיו – הרי בו-בַּיום נוכל לכרות עמו ברית פיוס בין בני ישמעאל ויצחק תחת יריעת אוהל אברהם. ואולם, כל עוד לא יסתלק האִסלם מאחיזתו בהר הבית ויתמיד בטענתו שזהו יסוד מהותי לו – "בצו אַללה", "בנבואת מוחמד" כביכול – הרי אין לנו מנוס מלקבוע כנגדו שתפילתו שם לאלוהיו היא עבודה זרה.

הנימוק לַקביעה הוא, משום שזו עבודה זרה לַמקום הזה, שהוא מיוחד לעבודת אֱ-לֹהֵי ישראל, (ואפילו כינוי 'המקום' לַקב"ה, הריהו קיצור-לשון לַצירוף: 'השוכן בַּמקום הזה'). מניעת עבודת הקודש שלנו לחטא תיחשב, גם אילו נעשתה רק על-ידי תפיסת המקום והקמת מבנים המהווים מתרסים מפריעים להקמת המקדש. ואולם, כאן הדבר חמור הרבה יותר, כי התפיסה נעשית בשם אַללה, תוך ייחוס הדבר לרצונו ומִצוָתו. הייחוס הזה הוא הלוכד את האִסלם ומסבכו ברשת העבודה-הזרה, ובפסילת תפיסת-האלוהות שלו, להיות אלוהיהם אֵל זר – שהרי לא ייתכן פולחן כשר בהר הקודש זולת עבודת הקודש לפני שוכן ציון, ולא ייתכן שם מעשה ראוי זולת קיום מִצוַת ההֵרָאוּת "אֶת פְּנֵי [= לפני] הָאָדוֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ל"ד כ"ג).

והדין הזה אשר יוצא כאן מלפנינו כלפי האִסלם, אי-אפשר לו שלא יתפשט מן המרחב הקרקעי של הר הבית – המחולל בפיהם כ"מַסגִ'ד אל-אקצא" – אל המכלול הרוחני של האִסלם כולו, גם אם בעוצמה מופחתת. לכן, אי אפשר לה לתפיסת האלוהות המוסלמית שתישאר כשֵרָה ונקיה ולא תידון כמנוגעת ונֶאלחת, בשל כיבוש הר הבית במִצוַת אַללה, מכוחו ולמען שמו – כדבריהם – וְתֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר.

אלה מבינינו המורים את ההפך מזה – סלחנים הם לחוצפת ישמעאל כלפי יצחק ומחבקים אותו בעודו מצַחֵק בקִרבו לעומתם, לועג לכֵסֵל-תוּמָתָם. ברוחב לב ובנדיבות הם מבליגים על היפוך היוצרות של 'שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ', וכך מייבאים את הפוסט-מודרניזם כסחורה יהודית משובחת – "כַּעֶבֶד כַּאדוֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ", כַּמקור כַּזיוף, כַּקניין כַּגניבה, כָּאמת כַּשקר – ומושכים את מידת הדין: "וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרוֹת חָלְפוּ חוֹק, הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם" (ישעיהו כ"ד ב', ה').

במידה שֶמורים הם שנוכחות המוסלמים בהר הקודש הינה לגיטימית וקבילה, הריהם משבשים גם את דבר הנבואה. כי קבלת נכרים בהר הבית תתאפשר, באופן מוגבל, רק כאורחינו (או אורחי השכינה, היינו-הך), רק לכשייבָּנה המקדש, ורק לאלה הנלווים אל אֱ-לֹהֵי ישראל – כדבר ה' בפי ישעיהו (נ"ו ו'-ז'): וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ... וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂימַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִילָּתִי, עוֹלוֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי [= בית ה' הבנוי ועומד] בֵּית תְּפִילָּה יִיקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

ובתקווה טובה נחתום, כי דווקא מהר הבית תעלה ותבוא הבשורה אל כל בני אנוש – ודאי אל כל בני אברהם – כי ה' אֱ-לֹהֵי ישראל, הוא ורק הוא הינו מֶלֶך עולם, וכולם קרואים אל מלכותו ואורו, אל רוח קודשו, ואל רוויית המים החיים אשר יֵצאו מן המקדש. כי הן כך מתפללים אנו בהִתחדש כל שנה: "וְתִמְלוֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ. ...וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה".

• זהו תקציר ממאמרו של יהודה עציון. את המאמר המלא ניתן לקרוא ב: bit.ly/mi_eloha