ויקרא - עולה ושלמים- בין רצוא לשוב

ותחזינה || גיליון 201 | פרשת ויקרא | א' בניסן תשע"ה

מאת: יובל קופרמן

נראה שאת פרשתנו, פרשת ויקרא, ניתן לחלק לשלשה חלקים. החילוק הזה איננו חילוק מאוחר או פרשני, אלא נמצא בפסוקים ממש. שלוש פעמים כתוב בפרשתנו כי ה׳ מדבר אל משה. שלוש התגלויות שונות, שלשה ציוויים שונים. בפעם הראשונה, פרק א פסוק א, נכללות לפנינו פרשיות קרבן העולה והשלמים (לפרטיהן ולדקויותיהן). בפעם השנייה, פרק ד פסוק א, אנו נפגשים עם קרבן החטאת ועם הקהל המגוון הנמנה על מביאיה, החל מקטן העם וכלה בנשיא ובציבור כולו. בפעם השלישית, פרק ה פסוק יד, מסופר לנו על קרבן האשם.

לא קשה לשים לב שההתגלות הראשונה יוצאת דופן, בשל העובדה כי בה מסופר לנו על שני קרבנות שונים, בשונה משתי ההתגלויות האחרות, בהן מסופר לנו על קרבן אחד בלבד. כדי לגשת לסוגיה זו עלינו להבין בתחילה מה הקשר בין קרבן העולה לקרבן השלמים. שאלה זו נראית פשוטה, מפני שבאופיים שני הקרבנות הללו דומים למדי- שניהם מובאים (בדרך כלל) כנדר או נדבה על כל סיבה שימצא לנכון המקריב להביא אותם. שניהם קרבנות רשות שלא נושאים על גבם מטען, כדוגמת קרבנות החטאת והאשם. לאור הבחנה זו אנו נזקקים לשאלה מהו, אם כן, ההבדל?

כדי לענות על כך עלינו לשים לב להבדלים שבין הקרבנות, ולשם כל נבדוק מספר נקודות: מדוע הקרבן קיבל את שמו ומה משמעות השם? מתי מקריבים כל אחד מהקרבנות כאשר הוא מובא כקרבן חובה? מהם הפרטים ההלכתיים המיוחדים לכל אחד מן הקרבנות?

מעט על העולה

נפתח בקרבן העולה. הפרט המיוחד ביותר הנוגע לקרבן זה הוא כי בשר הבהמה נשרף כליל על גבי המזבח, בשונה משאר הקרבנות, בהם חלק אחד או יותר היה נאכל על ידי הכהנים או הבעלים. זו הסיבה שהקרבן נקרא עולה- מפני שהוא עולה כולו על המזבח לה׳, ואכן, אחת המילים הבולטות בפרשיות קרבן העולה היא המילה ״על״, החוזרת שוב ושוב, ומרמזת על התעלות ועלייה המגיעות בעקבותיו. קרבנות התמידים והמוספים, וכן קרבן הראייה שהיה חייב כל אדם שבא אל בית המקדש בשלושת הרגלים להביא (על שם ההתראות עם ה׳ בביתו) היו קרבנות עולה. זהו קרבן מסוג ״קודשי קודשים״ (בשונה מקודשים קלים) שהיה מוקרב רק בחלק הצפוני של העזרה, דהיינו- מול הכניסה להיכל.

מעט על השלמים

״רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים- מביא שלום לעולם. דבר אחר: שלמים- שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.״ (תורת כהנים, דיבורא דנדבא, טז א-ב). מלשון המדרש אנו מגלים כי שמו של קרבן השלמים מרמז על שלום ושלמות. מעניין מה בקרבן גורם לכך. בשונה מקרבן העולה, רק חלק מן הבהמה מוקרב על המזבח, והנותר נאכל בעיקרו על ידי הבעלים, ומיעוטו על ידי הכהנים. בנוסף לכך קרבן השלמים מיוחד ושונה משאר הקרבנות מפני שבו ישנה את מצוות ה׳תנופה׳- הכהן והמקריב מניחים יד תחת יד מתחת לבשר הקרבן שאיננו מוקרב על המזבח ומניפים אותו אל מול פתח המקדש (כמו הנפת הביכורים). השלמים הוא קרבן מסוג ״קדשים קלים״, זאת אומרת- הוא מוקרב בכל שטח העזרה ולא דווקא מול פתח ההיכל. קרבן השלמים מובא בדרך כלל כביטוי לשמחה, לתודה ולחגיגה (כדוגמת שלמי התודה ושלמי החגיגה) והבאתו כוללת, כאמור, אכילה של הבשר בשטח ירושלים, מה שיוצר סיבה למסיבה ולשמחה משפחתית של מביא הקרבן; כמו ללכת למסעדה טובה כל המשפחה ביחד.

בין עולה לשלמים

אם כן, הצבנו לנגד עינינו את שני הקרבנות, וכעת אנו נדרשים לשאלה- מה ההבדל המהותי ביניהם? נראה שקרבן העולה הוא קרבן של התמסרות טוטאלית לקב״ה. הכל עולה למזבח! הכל נשרף באש השמיימה! התנועה הנפשית שבעקבותיה מובא הקרבן היא תנועה של התבטלות לא-להים, עמידה מול האינסוף בתחושת קטנות עצומה וקריאה- אתה הוא ואין עוד מלבדך! כל כולי מסור אליך ונשרף על מזבחך. זהו קיום ששואף לחוסר קיום, ממשות שרוצה להתאיין (להיות לאין), להכלל בתוך הבלתי נתפסות של ה׳. קודש קודשים.

לעומתה התנועה הנפשית של קרבן השלמים היא תנועה הרבה יותר נינוחה ומפויסת. הקרבן מתחלק- חלק הולך לסעודת שמחה של הבעלים, חלק לכהנים, שלוחיו של הא-ל, וחלק לה׳. הקרבן מונף ומוקדש לה׳, אך לאחר מכן נאכל לשובע. זה מקום הרבה יותר שלם, הרמוני, מיושב ומפויס. אין פה זעקה נוראה של רצון להתקרב לה׳, אין פה השלכה טוטאלית אל האינסוף. יש כאן שלמים שהכל שלום בהן, שמביאים שלום לעולם, יש כאן משפחה שיושבת ושמחה בעולם הזה ובממשות שלו, ולא מנסה לחתור אל הבלתי נתפס ואל האין.

העולה והשלמים- רצוא ושוב

ההבדל שתיארנו בין שני הקרבנות מתואר בשפה הקבלית והחסידית על ידי המושג ״רצוא ושוב״. הרצוא הוא ההתלהטות, הריצה ביקוד נפש אל הקב״ה, אל האין, כאשר צעקת כיסופים וכמיהה מהדהדת. תנועה זו בהכרח יוצרת ניתוק משאר בני האדם, שאינם נמצאים בחוויה דומה ואינם יכולים להבין את המקום הזה בלי להיות בתוכו. כמו כן נוצר ניתוק מהעולם הזה ומדרך ההתנהלות בו, שכן מי שנשרף באורו של ה׳ לא יכול לתת דעתו לדברים ארציים וממשיים.

אבל אחרי הרצוא, כמו אחרי הגאות, מגיע השוב, בו מצטננת אש ההתלהבות ופתאום ה׳ מרגיש רחוק יותר. עכשיו האדם כבר איננו עומד על סף האין. הוא נמצא בעולם הזה, בקיום ובממשיות. בנקודה הזו הוא שואל את עצמו כיצד אני מכונן קשר עם ה׳ דווקא מכאן, מתוך הקיום, מתוך הריחוק. התשובה היא כי יש צורך בהשלמה, בשלמות- של חגיגה ותודה, של אהבה ושמחה. יש צורך שלא להתנכר לעולם הזה אלא לקבל אותו ולעבוד דרכו את ה׳, דרך הממשות והחומריות.

לדעת מה להקריב

קרבן העולה וקרבן השלמים הינם שתי אפשרויות לביטוי הרגשות ותנועות הנשמה שתיארנו. אין כאן טוב יותר ופחות, גבוה יותר או פחות. יש כאן שלבים שונים, מקומות ומצבים שונים שבהם האדם מצוי. פעמים הוא זקוק לזבח שלמים שיבטא את המיושבות שבעולם הזה, ופעמים הוא זקוק לאש התמיד של קרבן העולה הלוהט לה׳. בכל מקרה, שתי התנועות הללו קשורות כי שתיהן חלק מאותה מערכת של גאות ושפל, עלייה וירידה. כמו הוצאה והכנסה של האוויר לריאות, כך גם הקרבנות, הרצוא ושוב, עוצר את נשימתו ומוציא את האוויר. פעמים אנו כאן ופעמים אנו כאן. רק שנדע להקריב את הקרבן הנכון בכל זמן, לדעת איפה אנו נמצאים וכיצד עלינו להתייחס ולהגיב למציאות ברגע הזה, ותמיד תמיד לשאת כפנו אל הא-להים הטוב אשר בשמיים ואשר שומע לכל הקוראים אליו באמת, מקבל את הרצוא ומקבל את השוב, ומשרה את שכינתו עלינו, את האור ואת הטוב.