'ריח ניחוח' – הרעיון והמעשה/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || ויקרא תשע"ז

ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בנושא הקרבנות ומשום כך גם נקרא - 'תורת כהנים'. מצוות רבות בתורה זכו לטעם מפורש בפסוקים. לא כן באשר לקרבנות, כאן נותנת לנו התורה רמזים בלבד. 

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

אחד הרמזים ל'טעמי הקרבנות' מובא בפרשתנו, ככתוב: 'ריח ניחוח לה'' (ויקרא א, ה). אך הביטוי סתום, שכן, בוודאי אין התורה מתכוונת ל'ריח' במובן הממשי. להיפך, הצאן והבקר אינם משתבחים בריחם. ראה את דברי חז"ל בבראשית רבה (סה,כב): 'אין לך דבר שריחו קשה מן השטף הזה של עזים'. כך גם בענין העוף אומרים חז"ל (ויקרא רבה ג,ה): ''ההדיוט הזה, אם מריח הוא ריח כנפים [נשרפות] נפשו קצה עליו'. מהו, אפוא, ה'ריח' העולה מן הקרבן, שהתורה כל כך משתבחת בו?

להסברת המושג 'ריח ניחוח' העלו הפרשנים רעיונות עמוקים (ראה רמב"ן ויקרא א,ט. ספר החינוך מצוה צה. ועוד) אולם בדברי חז"ל מצינו, שהעלו על נס את עצם מעשה הקרבן. ראה בילקוט שמעוני (במדבר כח, רמז תשפא) שם מובא: 'שאמר ונעשה רצונו!' כך גם רש"י מפרש את המושג, שכל ענינו: 'נחת רוח לפני - שאמרתי ונעשה רצוני!' הווה אומר: המעשה! קיום מצוות ה' ללא עוררין – הוא 'ריח הניחוח'. 

דוגמה לדבר מביאים חכמים שם, כיצד ביקש אגריפס המלך שיעלו עבורו בלעדית אלף עולות ביום אחד, אולם הכהן העדיף באותו יום למלא את בקשתו של עני מרוד ולהביא את קרבנו הדל, שלא היה אלא שני בני יונה. ומסכם המדרש: 'נראה לו לאגריפס בחלום: קרבן של עני קדמך!' ללמדנו, שפעמים, שריח רע העולה מכנפי היונה, גדול בערכו מבשרם של אלף שוורים, שכן, הקובע הוא 'ריח' המעשה הטוב, היינו, ההקרבה ומסירות הנפש של העני בקרבנו.

אף הרמב"ם המאריך להסביר את 'טעמי הקרבנות' (ראה 'מורה נבוכים' ג' לב והלאה) מגיע למסקנה בהלכות מעילה (סוף פרק ח) שהקרבנות הם מעשה בלי טעם. ובלשונו: 'אמרו חכמים: חוקים חקקתי לך - ואין לך רשות להרהר בהן… כגון, פרה אדומה ושעיר המשתלח וכל הקרבנות כולן… שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד'. דומה, אפוא, שהביטוי 'ריח ניחוח לה'' רומז, שרק הבורא יודע את סוד הקרבן. יפה, אפוא, הרעיון, אך מעשה ההקרבה גדול מן הרעיון ורק ה' יודע את סודו.

באלפיים שנות הגלות והחורבן ובהעדר מקדש, היה רשאי עם ישראל לטפח את הרעיונות סביב הקרבנות. עתה עם השיבה ארצה, לירושלים ולמקום המקדש – הגיעה שעת המעשה. לא ברעיונות סביב המקדש ייבחן דורנו, אלא במעשים, ובהחזרת העבודה למקומה בהר בית ה' כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ויקרא: הקרבן הוא טבע שני

פרשת המקדש || ויקרא

התחלנו חומש חדש שהוא כולו מוקדש להקרבת קרבנות לה'. הקרבן הראשון שמובא בספר ויקרא הוא קרבן נדבה. כמו שכתוב: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לה'--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.(ויקרא א,ב ורש"י שם). 

↓ מאת: שמואל בן חמו

נראה לומר שיש חשיבות רבה שהקרבן יבוא מרצון האדם ללא חיוב כלשהו כדי להודות לה' ולהתקרב אליו. 

בכל יהודי טמון הרצון הזה להביא קרבנות נדבה להקב"ה. כאשר התורה משתמשת במילה "אדם" ולא ב"איש", היא רומזת לנו לאדם הראשון. 

כך רש"י מפרש את המילה "אדם" כאשר בנוסף לכך לומדים מאדם הראשון שאין להביא קרבן מן הגזל. 

כמו שכתוב:" למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:" (רש"י ויקרא א,ב). 

נראה לומר שרש"י בחר דווקא באדם הראשון כדי לתרץ את השימוש במילה "אדם" כדי להדגיש שהקרבת הקרבנות הינו מושרש בטבע האדם מימי בראשית. באותו יום שהאדם נברא, אדם הראשון הקריב פר בהר הבית. ניתן לומר שמסיבה זאת התורה פותחת את חומש ויקרא עם קרבנות נדבה ולא של חובה. (ראה תלמוד בבלי חולין דף ס/א). 

גם המדרש תנחומא מקשר את המילה "אדם" לאדם הראשון כאשר הוא מדגיש את עניין הקרבת קרבן חטאת לאחר שהוא עבר את דבר ה'. 

כמו שכתוב: "אדם כי יקריב מכם קרבן. למה אמר אדם ולא אמר איש. ירצה לומר, כי יחטא האדם, כמו אדם הראשון שהתחיל לחטוא, יקריב קרבן." (מדרש תנחומא סימן ז). 

המלבי"ם מוסיף ומקשר את עניין הקרבנות לקין והבל שאף הם הביאו קרבנות לה'. הוא לומד מקין והבל על מהות הקרבן. 

חשוב שהרצון להקרבת קרבן לה' יבוא מתוך לב האדם ללא התעוררות חיצונית. הבל הביא קרבן מנחה כדי להתקרב להקב"ה ולדבוק בו. לעומת זאת קין הביא את קרבנו מתוך קנאה לאחיו וכדי לחקות את מעשיו. 

גם מ-הבל ניתן ללמוד דבר חיובי כאשר הוא הביא דבר משובח מבעל חי טהור: מבכורות צאנו. 

כמו שכתוב: "ונ"ל שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה' שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע והוא זרע פשתן והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם ......והבל אע"פ שהביא מבכורות צאנו מ"מ לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו, רק אחר שראה שהקריב קין קרבן אז נתקנא בו והבל הביא גם הוא להשוות עצמו אליו" (מלבי"ם ויקרא א,ב). 

ראינו שמתחילת האנושות הרצון להביא קרבנות להקב"ה הוטבע באדם. הקרבן נובע מתוך התעוררות לכל דבר שבקדושה וצורך להתחבר לבורא עולם. ברוך ה' היצר הטוב הזה לא נעלם, ובכל לב יהודי הנטייה להבאת קרבנות חיה ובועטת. עלינו לעורר מחדש את האש הנמצאת בכל אחד מאיתנו שדעך בגלל אורך הגלות.

הגיליון מוקדש לעילוי נשמת משה בן סולטנה ולרפואתם השלמה של יוסף בן שבה ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

ויקרא: קודם תהיה אדם

אחדות ישראל וכבוד הבריות || בדרך לקרבן לה'

ספר ויקרא הוא ספר הקרבנות. כבר בפסוק השני הפותח את הספר, התורה מפרטת את תהליך הקרבת קרבן עולה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א,ב). חז"ל דרשו, מדוע נאמר בפסוק מילת "אדם כי יקריב" ולא "איש כי יקריב"? 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

כך לשון המדרש: "למה נאמר 'אדם'? אלא אמר הקדוש ברוך הוא, כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות, למה? כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה" (תנחומא צו,ב). המדרש מבהיר, שכבר לפני הקרבת הקרבנות ולפני הכל, צריך להיות "אדם", כשם שאדם הראשון לא הביא קרבן מן הגזל, כך כל אדם מישראל לא יעשה מצוה הבאה בעבירה ויביא קרבן גזול. 

זהו יסוד בעבודת ה', ובפרט בעבודת הקרבנות, כשאדם רוצה להתקרב לה' ולהקריב קרבן, לפני שהוא מקיים את המצוות, עליו לתקן את המידות ואת המעשים שלו, אחרת עליו נאמר: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיה א,יא). המצוות והקרבנות אחד הם, להתקרב לבורא ולהידבק בו, אך אסור שתהיינה על חשבון הזולת. 

המקדש הוא מקום אחדות לעם ישראל, שהרי כולם עולים ברגל למקדש ונמצאים במקום אחד. פגיעה בזולת יוצרת פירוד שאיננו שייך למקום המקדש. יתירה מזאת, כתב הזוהר (ויקרא ה,ב; מתורגם): "אדם כי יקריב, להוציא את מי שלא נישא, שהרי קרבנו אינו קרבן... ואינו בכלל של אדם, ושכינה אינה שורה עליו משום שהוא פגום ונקרא בעל מום, ובעל מום מורחק מהכל, וכל שכן למזבח להקריב קרבן".

לפי הזוהר, הכהן המקריב את הקרבן חייב להיות נשוי, שכן הנשוי הוא 'אדם שלם' והוא אמור לייצג את השלמות והאחדות בבית המקדש. ללא האשה, הכהן נחשב כבעל מום. 

עתה, אחר שהאדם המתוקן במידותיו, הגיע לבית המקדש, הוא מצווה לסמוך על הקרבן ולהתוודות עליו (מנחות צב,ב), אם הקרבן בא על חטא, האדם יתוודה עליו, ואם הוא קרבן שלמים, יאמר עליו דברי שבח (רמב"ם מעשה הקרבנות ג,טו), כי הקרבן צריך להתלוות בכוונה של האדם לתשובה או הודאה לה' ולא יהיה האדם מקריב קרבן וליבו בל עמו.

נמצא שהאחדות בין עם ישראל בכל המישורים: בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו מהווה אבן יסוד שעליה יהיה אפשר לגשת אל הקודש. 

ויקרא - עולה ושלמים- בין רצוא לשוב

ותחזינה || גיליון 201 | פרשת ויקרא | א' בניסן תשע"ה

מאת: יובל קופרמן

נראה שאת פרשתנו, פרשת ויקרא, ניתן לחלק לשלשה חלקים. החילוק הזה איננו חילוק מאוחר או פרשני, אלא נמצא בפסוקים ממש. שלוש פעמים כתוב בפרשתנו כי ה׳ מדבר אל משה. שלוש התגלויות שונות, שלשה ציוויים שונים. בפעם הראשונה, פרק א פסוק א, נכללות לפנינו פרשיות קרבן העולה והשלמים (לפרטיהן ולדקויותיהן). בפעם השנייה, פרק ד פסוק א, אנו נפגשים עם קרבן החטאת ועם הקהל המגוון הנמנה על מביאיה, החל מקטן העם וכלה בנשיא ובציבור כולו. בפעם השלישית, פרק ה פסוק יד, מסופר לנו על קרבן האשם.

לא קשה לשים לב שההתגלות הראשונה יוצאת דופן, בשל העובדה כי בה מסופר לנו על שני קרבנות שונים, בשונה משתי ההתגלויות האחרות, בהן מסופר לנו על קרבן אחד בלבד. כדי לגשת לסוגיה זו עלינו להבין בתחילה מה הקשר בין קרבן העולה לקרבן השלמים. שאלה זו נראית פשוטה, מפני שבאופיים שני הקרבנות הללו דומים למדי- שניהם מובאים (בדרך כלל) כנדר או נדבה על כל סיבה שימצא לנכון המקריב להביא אותם. שניהם קרבנות רשות שלא נושאים על גבם מטען, כדוגמת קרבנות החטאת והאשם. לאור הבחנה זו אנו נזקקים לשאלה מהו, אם כן, ההבדל?

כדי לענות על כך עלינו לשים לב להבדלים שבין הקרבנות, ולשם כל נבדוק מספר נקודות: מדוע הקרבן קיבל את שמו ומה משמעות השם? מתי מקריבים כל אחד מהקרבנות כאשר הוא מובא כקרבן חובה? מהם הפרטים ההלכתיים המיוחדים לכל אחד מן הקרבנות?

מעט על העולה

נפתח בקרבן העולה. הפרט המיוחד ביותר הנוגע לקרבן זה הוא כי בשר הבהמה נשרף כליל על גבי המזבח, בשונה משאר הקרבנות, בהם חלק אחד או יותר היה נאכל על ידי הכהנים או הבעלים. זו הסיבה שהקרבן נקרא עולה- מפני שהוא עולה כולו על המזבח לה׳, ואכן, אחת המילים הבולטות בפרשיות קרבן העולה היא המילה ״על״, החוזרת שוב ושוב, ומרמזת על התעלות ועלייה המגיעות בעקבותיו. קרבנות התמידים והמוספים, וכן קרבן הראייה שהיה חייב כל אדם שבא אל בית המקדש בשלושת הרגלים להביא (על שם ההתראות עם ה׳ בביתו) היו קרבנות עולה. זהו קרבן מסוג ״קודשי קודשים״ (בשונה מקודשים קלים) שהיה מוקרב רק בחלק הצפוני של העזרה, דהיינו- מול הכניסה להיכל.

מעט על השלמים

״רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים- מביא שלום לעולם. דבר אחר: שלמים- שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.״ (תורת כהנים, דיבורא דנדבא, טז א-ב). מלשון המדרש אנו מגלים כי שמו של קרבן השלמים מרמז על שלום ושלמות. מעניין מה בקרבן גורם לכך. בשונה מקרבן העולה, רק חלק מן הבהמה מוקרב על המזבח, והנותר נאכל בעיקרו על ידי הבעלים, ומיעוטו על ידי הכהנים. בנוסף לכך קרבן השלמים מיוחד ושונה משאר הקרבנות מפני שבו ישנה את מצוות ה׳תנופה׳- הכהן והמקריב מניחים יד תחת יד מתחת לבשר הקרבן שאיננו מוקרב על המזבח ומניפים אותו אל מול פתח המקדש (כמו הנפת הביכורים). השלמים הוא קרבן מסוג ״קדשים קלים״, זאת אומרת- הוא מוקרב בכל שטח העזרה ולא דווקא מול פתח ההיכל. קרבן השלמים מובא בדרך כלל כביטוי לשמחה, לתודה ולחגיגה (כדוגמת שלמי התודה ושלמי החגיגה) והבאתו כוללת, כאמור, אכילה של הבשר בשטח ירושלים, מה שיוצר סיבה למסיבה ולשמחה משפחתית של מביא הקרבן; כמו ללכת למסעדה טובה כל המשפחה ביחד.

בין עולה לשלמים

אם כן, הצבנו לנגד עינינו את שני הקרבנות, וכעת אנו נדרשים לשאלה- מה ההבדל המהותי ביניהם? נראה שקרבן העולה הוא קרבן של התמסרות טוטאלית לקב״ה. הכל עולה למזבח! הכל נשרף באש השמיימה! התנועה הנפשית שבעקבותיה מובא הקרבן היא תנועה של התבטלות לא-להים, עמידה מול האינסוף בתחושת קטנות עצומה וקריאה- אתה הוא ואין עוד מלבדך! כל כולי מסור אליך ונשרף על מזבחך. זהו קיום ששואף לחוסר קיום, ממשות שרוצה להתאיין (להיות לאין), להכלל בתוך הבלתי נתפסות של ה׳. קודש קודשים.

לעומתה התנועה הנפשית של קרבן השלמים היא תנועה הרבה יותר נינוחה ומפויסת. הקרבן מתחלק- חלק הולך לסעודת שמחה של הבעלים, חלק לכהנים, שלוחיו של הא-ל, וחלק לה׳. הקרבן מונף ומוקדש לה׳, אך לאחר מכן נאכל לשובע. זה מקום הרבה יותר שלם, הרמוני, מיושב ומפויס. אין פה זעקה נוראה של רצון להתקרב לה׳, אין פה השלכה טוטאלית אל האינסוף. יש כאן שלמים שהכל שלום בהן, שמביאים שלום לעולם, יש כאן משפחה שיושבת ושמחה בעולם הזה ובממשות שלו, ולא מנסה לחתור אל הבלתי נתפס ואל האין.

העולה והשלמים- רצוא ושוב

ההבדל שתיארנו בין שני הקרבנות מתואר בשפה הקבלית והחסידית על ידי המושג ״רצוא ושוב״. הרצוא הוא ההתלהטות, הריצה ביקוד נפש אל הקב״ה, אל האין, כאשר צעקת כיסופים וכמיהה מהדהדת. תנועה זו בהכרח יוצרת ניתוק משאר בני האדם, שאינם נמצאים בחוויה דומה ואינם יכולים להבין את המקום הזה בלי להיות בתוכו. כמו כן נוצר ניתוק מהעולם הזה ומדרך ההתנהלות בו, שכן מי שנשרף באורו של ה׳ לא יכול לתת דעתו לדברים ארציים וממשיים.

אבל אחרי הרצוא, כמו אחרי הגאות, מגיע השוב, בו מצטננת אש ההתלהבות ופתאום ה׳ מרגיש רחוק יותר. עכשיו האדם כבר איננו עומד על סף האין. הוא נמצא בעולם הזה, בקיום ובממשיות. בנקודה הזו הוא שואל את עצמו כיצד אני מכונן קשר עם ה׳ דווקא מכאן, מתוך הקיום, מתוך הריחוק. התשובה היא כי יש צורך בהשלמה, בשלמות- של חגיגה ותודה, של אהבה ושמחה. יש צורך שלא להתנכר לעולם הזה אלא לקבל אותו ולעבוד דרכו את ה׳, דרך הממשות והחומריות.

לדעת מה להקריב

קרבן העולה וקרבן השלמים הינם שתי אפשרויות לביטוי הרגשות ותנועות הנשמה שתיארנו. אין כאן טוב יותר ופחות, גבוה יותר או פחות. יש כאן שלבים שונים, מקומות ומצבים שונים שבהם האדם מצוי. פעמים הוא זקוק לזבח שלמים שיבטא את המיושבות שבעולם הזה, ופעמים הוא זקוק לאש התמיד של קרבן העולה הלוהט לה׳. בכל מקרה, שתי התנועות הללו קשורות כי שתיהן חלק מאותה מערכת של גאות ושפל, עלייה וירידה. כמו הוצאה והכנסה של האוויר לריאות, כך גם הקרבנות, הרצוא ושוב, עוצר את נשימתו ומוציא את האוויר. פעמים אנו כאן ופעמים אנו כאן. רק שנדע להקריב את הקרבן הנכון בכל זמן, לדעת איפה אנו נמצאים וכיצד עלינו להתייחס ולהגיב למציאות ברגע הזה, ותמיד תמיד לשאת כפנו אל הא-להים הטוב אשר בשמיים ואשר שומע לכל הקוראים אליו באמת, מקבל את הרצוא ומקבל את השוב, ומשרה את שכינתו עלינו, את האור ואת הטוב.

לפרשת ויקרא: תיקון המחשבה

גיליון 251 | ו’ אדר ב’ תשע”ד | פרשת ויקרא

תיקון המחשבה

לפני כשלוש שנים, בפרשת ויקרא, יצא הגיליון הראשון של עלון “ותחזינה”. לכבוד מאורע זה החלטתי כי בגיליון הנוכחי החלטתי ייכתב מאמר המתמקד בצד אחר של התורה, בו כמעט ולא נגענו כלל במהלך שלושת השנים הללו. מדובר כאן על פנימיות התורה, תורת הסוד, הקבלה והזוהר. אמנם זהו תחום מרתיע, לא מובן ולוט בערפל עבור רובנו, ואודה ולא אבוש - מפחיד אותי להתעסק בו. אך בכל זאת, אבקש להציץ מעבר לפרגוד ולדלות מעט ניצוצות של אור מספר הזהור הקדוש. כהקדמה ללימוד אומר שתורת הסוד קשורה בקשר עמוק ופנימי לבית המקדש וזמן הגאולה (כפי שכתוב בספרים שונים, ביניהם בהרחבה בסדרת “טללי חיים” של הרב החלבן) , ועל כן אין מתאימה ממנה להאיר את סודות תורת הקרבנות, הנגללים בפרשת ויקרא. לפני הלימוד אבקש להתפלל, בדחילו ורחימו, את התפילה העתיקה אותה אומרים לפני הלימוד בספר הזוהר:

ובכן יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתכונן לבבנו ליראתך ואהבתך, ותקשיב אוזנך לדברינו אלה, ותפתח לבבנו הערל בסודות תורתך, ויהיה לימודנו זה נחת רוח לפני כיסא כבודך כריח ניחוח. ותאציל עלינו אור מקור נשמתנו בכל בחינתנו. ושיתנוצצו ניצוצות עבדיך הקדושים, אשר על ידם גילית דבריך אלה בעולם. וזכותם וזכות אבותם וזכות תורתם ותמימותם וקדושתם, יעמוד לנו לבל ניכשל בדברים אלו. ובזכותם תאיר עינינו במה שאנחנו לומדים, כמאמר נעים זמירות ישראל: "גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך". "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי".

המחשבה- רישא דכולא

רבי חייא פתח: "כי לא מַחְשְבֹתַי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"... בוא ראה, מחשבת הקדוש ברוך הוא היא עליונה וראשית הכל, ומאותה מחשבה התפשטו דרכים ושבילים להימצא השם הקדוש ולתקנו בתיקוניו כראוי. ומאותה מחשבה נשפעת ויוצאת השקאת גן העדן להשקות את הכל. ומאותה מחשבה קיימים עליונים ותחתונים. ומאותה מחשבה נמצאת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מחשבת האדם היא הראשית לכל, ומאותה מחשבה מתפשטים דרכים ושבילים להסיט את דרכיו בעולם הזה ובעולם הבא. ומאותה מחשבה שופעת ויוצאת זוהמת היצר הרע להרע לו ולכל. ומאותה מחשבה נמצאות עברות, חטאות וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל זה, "כי לא מַחְשְבֹתַי מחשבותיכם". (זוהר, ויקרא, ה ע"ב בתרגום חופשי)

רבי חייא פותח את עיונו על קרבן עולה בהסבר - מדוע זהו הקרבן שהוזכר ראשון מבין כל הקרבנות האחרים. כרקע ללימוד זה הוא מביא פסוק מספר ישעיהו ומסביר אותו. בפסוק אומר ה’ לבני האדם כי מחשבותיו לא שוות למחשבות בני האדם. ר ’ חייא מסביר את ההבדלים ומראה כיצד שונה מחשבת הקב ” ה ממחשבת האדם. בעוד שמחשבות ה’ מקיימות את העולם ומביאות לו שפע וחיות, בוראות את התורה ומורידות את השכינה ואת השם הקדוש אל האדמה, מחשבות האדם מסיטות אותו מן הדרך הנכונה ומוליכות אותו אל חטאים ועבירות, מביאות לו לעולם רע. אך בכל זאת, נקודת דמיון אחת יש בין המחשבות - שתיהן “רישא דכולא” - ראשית הכל. שום מעשה לא נעשה אם לא קדמה לו מחשבה והובילה אליו. המחשבות, בין א -לוהיות ובין אנושיות, הן אלו שיוצרות את העולם ומניעות אותו. הן אלו שעומדות בראשיתו.

עולה מכפרת על הרהורי הלב

ומשום כך בראשית הכל כתוב: "אם עולה קרבנו- מן הבקר", ולא בקר, ומי הוא? הוא פר בן בקר, שהוא זכר... שהרי זכר נודע למעלה ונקבה נודעת למטה. וכן מן הצאן ומן הכבשים ומן העיזים, מי שבאים לעולה - כולם זכר, ולא נקבה, משום שעולה עולה על הלב... ונודע מי שעומד על הלב. ומשום כך עולה למעלה, וכולם זכרים. ולכן פתח הכתוב בראש בעולה יותר מכל שאר הקרבנות, שהרי המחשבה היא ראשית הכל.

כעת ר ’ חייא קושר את הפסוק לפרשתנו ולשאלה מדוע קרבן עולה הוא המופיע בראש הקרבנות. לפני שנסביר את דברי הזוהר יש לעמוד על מטרתו של קרבן העולה, לשם מה מביאים אותו? הרמב”ן מסביר כי "אין העולה באה אלא על הרהורי הלב" . המטרה של קרבן העולה היא לכפר על הרהורי הלב, המבקש לחטוא. למרות שהחטא לא יצא לפועל בסופו של דבר, ההרהורים חרצו את ליבו של האדם והותירו כתם אותו יש לנקות.

ר ’ חייא מתייחס למהות ההלכה הקובעת כי קרבן העולה בא מזכרים בלבד. הזכר, ה”דוכרא”, הוא העליון על פי הקבלה, ואילו הנקבה, ה ”נוקבא”, היא התחתונה. אין זו אמירה שוביניסטית אלא הבחנה כי שני ההפכים משלימים זה את זה. נשתמש מעט בקבלת האר”י הקדוש על מנת להבין לעומק. בקבלה ישנן שתי ספירות מקבילות - החכמה והבינה. החכמה, היא הזכר, היא העליונה (עד כמה שהבנתי), נרמזת על ידי השכל של האדם.

הבינה, היא הנקבה, היא התחתונה, נרמזת על ידי הלב. הלב, שנמצא מתחת לשכל ופועל על פי הוראותיו, אינו תמיד זך ונקי. בניגוד לרציונל הקר והמחושב, השולט בעצמו והמתכנן את הבאות, הלב הוא אימפולסיבי, רגשי ולא מחושב. מחשבות האדם התחתונות - הן הלב, ואילו מחשבות קב”ה העליונות - הן השכל. על מנת לכפר על הרהורי הלב, על המחשבות, אשר הן הראשית וההתחלה של כל מעשה, יש להשתמש באמצעים אשר מהותם היא הפוכה מהלב- בקרבן זכר אשר מוקרב ועולה כולו למעלה.  

ביטול המחשבה

בסיפור הזה אנחנו, בני האדם, צריכים להיות למטה, תחתונים וכפופים תחת רצון ה’. מעשה ההקרבה, כי שמפרש הרמב”ן, בא "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו. לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" (ויקרא, א ט) . מתוך כך נוצר מצב בו האדם רואה את עצמו כאילו הוא נשרף על המזבח, מבטל את עצמו, את רצונו ואת מחשבותיו לחלוטין נוכח הא-ל הגדול, הגיבור והנורא. כך, רק כאשר האם מבטל את עצמו ואת רצונותיו, הוא מסוגל להזדהות ולהתאחד לגמרי עם מחשבותיו ורצונותיו של הקב”ה. "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות, ב ד) . כאשר מחשבתו של האדם היא בעצם מחשבתו של בוראו, הופכת מחשבתו הרעה של האדם למחשבה הא -להית הטובה, המשפיעה אור והתחדשות לעולם. רק בביטול רצון האדם מול רצון ה ’ ניתן להגיע למצב של תיקון המחשבה.

אולי הסבר זה הוא גם הפירוש העמוק לגמרא במסכת ראש השנה, האומרת: "תניא: "יקריב אותו", מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: "לרצונו", הא כיצד? כופין אותו, עד שיאמר 'רוצה אני!'" (ראש השנה, ו ע"א) . מדוע הגמרא מכריחה את האדם לרצות להביא קרבן? מפני שזהו רצונו האמיתי, הפנימי והעמוק של האדם. זהו הרצון המחובר בשורשו לקב ” ה ולליבו של האדם עצמו. הרצון הוא מהותי בעת הקרבת הקרבן, מפני שדווקא הוא יכול להביא למצב בו מבטל האדם את מחשבותיו, שובר את רצונו, ומכפיף את עצמו לחלוטין לקב”ה.

ראשית הכל- תיקון המחשבה

במאמר הזוהר הזה מעמיד ר’ חייא יסוד חשוב בעבודת ה’. כוונת הלב, המחשבה שלפני המעשים, משפיעה הרבה יותר משחשבנו. "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כט ע"ב) . על מנת לעבוד את ה ‘ בצורה אמיתית עלינו לתקן, דבר ראשון, לפני כל חטא או תיקון אחר, את מחשבותינו. לשם כך כותב הרמח”ל את מסילת ישרים, הספר השיטתי והראשוני לעבודת ה’: "שלמות הלב הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצוות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה." (הקדמה).

עלינו לאחוז במטרה זו ולנסות לבטל את עצמנו, לשרוף את מחשבותינו, להקריב את רצונותינו לקב”ה, וכך לזכות ולעבוד אותו מתוך מחוברות אמיתית לעצמי ולו.

נ”ב: מאמר הזוהר ממשיך בקושיא של ר’ יהודה על ר’ חייא ובתירוצו של רשב”י, המסביר כיצד עולם המעשה קשור גם כן וכיצד מידת היסוד נוטלת חלק במהלך.