המדריך ההלכתי לחג הפסח במקדש

מה יעשו היום בבית המקדש? || מדריך הלכתי לחג הסוכות

עליה לרגל מכון המקדש

הרב אברהם בורשטין מכין מדריך הלכתי לכל יום מימות השנה בבית המקדש. לקראת כל חג הוא מפיץ לציבור מדריך מיוחד לאותו חג. הרב בורשטין מוציא שני מדריכים - האחד מורחב עם מקורות הלכתיים והשני מקוצר ותמציתי עבור הציבור הרחב.

בעבר פרסמנו כאן חלק מהמדריכים ההלכתיים, הנה המדריך המקוצר לקראת חג הפסח - חג המצות הקרב:

↓ המדריך ההלכתי לחג הפסח בירושלים/ הרב אברהם בורשטין

העליה לירושלים וההכנות לחג

לקראת החג, ירושלים מתמלאת בהמוני בני אדם, הבאים מרחוק ומקרוב לקיים את מצוות הראיה בבית המקדש, ולהקריב ולאכול את קרבן הפסח. לצורך כך נערכים בירושלים מראש לקבל את פני ההמונים, לספק להם מים, מזון ומקומות לינה, ולתקן את הדרכים המובילות לירושלים. דואגים גם לסייד  את בית המקדש.

לקראת החג, צריך כל אחד מישראל למצוא לעצמו 'חבורה' ויחד עימם לרכוש קרבן, לבדוק שאין בקרבן מום, ולהקדישו לשם קרבן פסח. הקרבן צריך להיות כבש או גדי עיזים זכר שגילו נע בין שמונה ימים לשנה, ובגודל המספיק לאכילת כל בני החבורה. כל איש ואישה מישראל שעולים לרגל, צריכים להצטרף לחבורה, ומשתפים בה גם ילדים וילדות שהגיעו לגיל שבו הם מסוגלים לאכול מהקרבן.

עולי הרגל קונים גם קרבנות נוספים - לחגיגה הבאה עם קרבן הפסח, לעולת ראיה ולשלמי חגיגה ושמחה הקרבים בחג עצמו.

לפני כניסת החג, כל מי שטמא, ויכול להיטהר, חייב לעשות זאת, (בכל טומאה לפי עניינה – אפר פרה אדומה/ ספירת שבעה/ טבילה/ קרבן וכדומה).

חגיגת ארבעה עשר

מלבד קרבן פסח, מביאים גם בהמה נוספת לקרבן חגיגה ('חגיגת ארבעה עשר'). לחלק מהשיטות קרבן זה אינו חובה, וכן הוא מיועד רק למצב שאין אנשים מרובים שאוכלים מקרבן הפסח. החגיגה היא קרבן שלמים, ונוהגים בה כדיני שלמים – מביאים צאן או בקר, זכר או נקבה. בעל הקרבן מביא גם נסכים וסומך עליו. זורקים את הדם כשלמים (שתי מתנות שהן ארבע), ומניפים את החזה והשוק.

קרבן פסח – השחיטה והעבודות

זמן שחיטת קרבן הפסח והקרבתו, הוא בערב החג, לאחר העבודות הנעשות ב'בין הערבים' – הקרבת התמיד, הקטרת הקטורת והטבת הנרות. לכן ביום זה מקדימים את שחיטת קרבן התמיד והקרבתו. כאשר ליל הסדר חל בשבת מקדימים עוד יותר על מנת שניתן יהיה להספיק לצלות את הקרבן מבעוד מועד, עוד לפני הלילה.

שחיטת הקרבן והקרבתו, מתבצעות בשלושה מחזורים - שלוש 'כיתות'. לאחר שנכנסו אנשי ה'כת' לעזרה, סוגרים את דלתותיה, ומתחילים לשחוט את הקרבנות. את הקרבן יכול לשחוט כל אדם מישראל, כשלוחם של כל בני החבורה, ומותר לשחוט בכל העזרה. השוחט מברך -  "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שחיטת הפסח" או "לשחוט הפסח", ולחלק מהשיטות גם "שהחיינו", ושוחט את הקרבן. לידו עומד כהן המחזיק ביד ימינו כלי שרת הנקרא – 'מזרק', הוא מברך: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על קבלת הדם", ומקבל בו את הדם לצורך זריקתו על המזבח.

בשלב זה כבר מוכנים כהנים העומדים בשורות לכיוון המזבח, (על גבי הגבהה מחוברת לקרקע, על מנת שבגדי הכהונה שלהם לא יתלכלכו מהדם שעל הרצפה), ומקבלים את המזרקים מהכהנים שקבלו את הדם. כל שורה מקבלת סוג אחד של מזרקים אלה מכסף ואלה מזהב, והם מעבירים כל מזרק מאחד לשני עד שהוא מגיע לכהן הסמוך למזבח. הכהן שופך את הדם שבמזרק על קיר המזבח כנגד ה'יסוד'. לאחר השפיכה הכהנים מחזירים בחזרה את המזרק הריק, על ידי אותה שורה של כהנים.

שחיטת קרבן הפסח מלווה בשירה ובנגינה. בסגירת דלתות העזרה של כל כת וכת, הכהנים תוקעים בחצוצרות – תקיעה תרועה ותקיעה, והלויים, ואולי אף בעלי הקרבן קוראים את ההלל. יחד עימם לויים או ישראלים מיוחסים, מחללים בחלילים, וי"א שמנגנים גם בשאר כלי הנגינה שמנגנים בהם תמיד במקדש. קריאת ההלל והתקיעות נמשכות פעמים נוספות עד לסיום השחיטה וי"א שעד לסיום ההקטרה.

לאחר השחיטה, בעל הקרבן או אדם אחר מפשיט את עורו של הקרבן ומנתחו. הוא תולה אותו על מסמרי ברזל הקבועים בקירות ובעמודים שבעזרה, ומפשיט את עורו, וקורע את בטנו של הקרבן, לאחר מכן הוא מוציא את קרביו, ומנקה מהם את ההפרשות, ואז מניח את האמורים הפנימיים בתוך כלי. הכהנים לוקחים את הכלי עם האמורים ועולים בזה אחר זה למזבח, מולחים את האמורים היטב, מכל הכיוונים, והכהן מברך: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו על הקטרת האמורים" ומקטיר אותם יחד על גבי המזבח.

בסיום העבודות הללו, כל אחד עושה מעין 'שק' מהעור שהופשט מהקרבן, ומכניס לתוכו את קרבן הפסח שלו. הוא מניח את ה'שק' על כתפו, ומפשילו לאחוריו, ויוצא עימו מהעזרה, על מנת לצלותו.

צליית הקרבן

לפני שצולים את הקרבן, חותכים את רגליו, מנקרים מהקרבן את החלב, וי"א שגם את גיד הנשה, ואז לוקחים שיפוד ומשחילים לתוכו באופן שיכנס בפיו ויצא מאחוריו, ותולים לידו את רגליו ובני מעיו. השיפוד צריך להיות עשוי מחומר שאינו מעביר חום ואינו פולט נוזלים. מכניסים את הקרבן לתוך תנור של אש, מבלי שיגע בדפנותיו, וצולים אותו באופן שיהיה ראוי למאכל אדם, אך נזהרים שלא ייחרך מהאש. כאשר ליל הסדר חל בשבת מקדימים את צליית הקרבן לפני כניסת השבת.

ליל הסדר ואכילת הקרבן

ליל הסדר בזמן המקדש, כולל בתוכו גם את אכילת הקרבן וגם כמה שינויים בנוסח הגדה של פסח. בפתיחת ה'מגיד' מוסיפים לנוסח 'מה נשתנה' את השאלה: "מה נשתנה... שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי". בהמשך, בדרשה שבפתיחת 'מגיד', יש אומרים שמוסיפים את הפסח: "והגדת לבנך יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך". בהמשך ההגדה אומרים: "פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים...". בדרשות הפסוקים של 'ארמי אובד אבי', יש אומרים שמוסיפים גם את הפסוק: "ויביאנו אל המקום הזה". בסיום ה'מגיד', בברכת אשר גאלנו, יש אומרים שמוסיף את פסח: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרורים", ולא מסיימים בתפילה הנהוגה בימינו – "כן ה'... יביאנו למועדים ולרגלים אחרים... בא"ה גאל ישראל".

אכילת קרבן הפסח, נעשית לחלק מהשיטות לאחר ה'מגיד'. נוטלים את המצות, מברכים עליהן 'המוציא', ולפני שאוכלים כורכים יחד עימהן מרור ומברכים "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם... על אכילת מצות ומרורין" ואוכלים אותם יחד. לאחר מכן מברכים: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על אכילת הזבח, ואוכלים מקרבן חגיגה כמות שתגרום שהאדם לא יהיה רעב (באכילת הפסח שצריך להיאכל 'על השובע'). לאחר מכן מברכים: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו לאכול הפסח", ואוכלים מקרבן פסח.

לשיטות אחרות, המצה, קרבן פסח וכל הסעודה, נאכלים כבר בתחילת הלילה ורק אחר כך מתחילים את אמירת ההגדה וההלל.

מכיוון שקרבן פסח צריך לחתום את האכילה שבלילה, ואחריו אסור לטעום דברים נוספים, יש שסוברים שאכילת מצה וקרבן פסח נעשות בסוף הסעודה לאחר שאכלו דברים אחרים, ויש שסוברים שמצה וקרבן פסח נאכלים כבר בהתחלה, ובנוסף, בסוף הסעודה, כאשר כבר שֹבעים, אוכלים עוד כזית מקרבן הפסח ל'אפיקומן'. גם ילדים אוכלים מקרבן פסח, אם הם הגיעו לשלב שהם יכולים לאכול כזית.

את קרבן הפסח מותר לאכול בכל ירושלים המקודשת. מחלקים את הקרבן בין אנשי החבורה והם אוכלים אותו יחד או בכמה קבוצות. אסור להוציא את הקרבן מהבית שהוא נאכל בו, ואסור להחליף מקום באמצע אכילת הפסח. יש לסיים את אכילת כל הקרבן עד לחצות הלילה, ולאוכלו ללא שבירת עצמות.

קרבנות מוסף של פסח

בכל יום מימי החג, לאחר הקרבת תמיד של שחר, מקריבים עוד עשרה קרבנות עולה – שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים, וכן שעיר חטאת אחד. יחד עם קרבנות אלו מביאים סולת ושמן למנחות ונסכים.

עבודה זאת, מחולקת בשווה בין כלל הכהנים, ואינה שייכת דווקא לכהנים שהגיע תורם לעבוד באותו השבוע.

ביום טוב הראשון, לויים או ישראלים מיוחסים מנגנים בחלילים ובשאר כלי נגינה, והלויים אומרים את ההלל.

מצוות ראייה, ושלמי חגיגה ושמחה

במהלך יום טוב הראשון של החג, כל אחד ואחד מהגברים מחוייב להגיע לבית המקדש.

בשעת כניסתו לעזרה האדם מצווה להביא עימו קרבן עולַה – 'עולת ראיה'. בנוסף, מצווה על כל אחד להביא בזמן ראייתו בעזרה גם קרבן שלמים – 'שלמי חגיגה'. האדם סומך את ידיו על הקרבנות, תוך כדי אמירת דברי שבח לבורא, ונותנם לכהנים שיקריבו אותם לה'. לקרבנות אלו יש לצרף סולת, שמן ויין. אדם שאין לו להביא בעצמו קרבן ראיה וקרבן חגיגה שלם, יכול להשתתף עם אחרים. כאשר יום טוב ראשון חל בשבת דוחים את מצווה זו למחרת.

כמות הנכנסים לעזרה, ביום טוב ראשון ובשאר ימי הרגל, היא רבה מאד, ולכן באזור שאליו מותר לישראלים להיכנס הצפיפות מרובה מאד ויתכן שאפשרית רק בזכות נס, ומ"מ הנכנסים לעזרה נעמדים גם באזורים שבעזרה שמסביב להיכל ולקודש הקודשים. למרות זאת, בזמן שעולי הרגל משתחווים, הם מצליחים להשתחוות ברווח.

בזמן שעם ישראל בעזרה, מגביהים להם את השולחן ומראים להם את לחם הפנים שעליו, וכן מגלגלים את הפרוכת ומראים את הכרובים המחובקים זה עם זה, ואומרים להם: "ראו חיבתם לפני המקום", שהקב"ה עושה נס לישראל ולחם הפנים נשאר חם עד זמן שנלקח, למרות שעובר שבוע שלם מזמן שהונח על השולחן, והכרובים המחובקים מבטאים את אהבת ה' אלינו. יש אומרים שמוציאים את השולחן החוצה על מנת שכולם יוכלו לראותו.

מצווה נוספת היא מצוות ה'שמחה'. בנוסף לקרבנות שהוזכרו לעיל, כל אחד מביא עימו גם קרבן שלמים המיועד לאכילת בשר המשמח את האדם. כל אחד קובע לעצמו כמה שלמי שמחה הוא מעוניין להביא. מצוות השמחה שייכת גם לנשים, אולם הבעל הוא זה שמצווה לשמח את אשתו על ידי כך שהיא תעלה לירושלים ובעלה יתן לה לאכול מקרבן השלמים ויש אומרים שאמנם מצווה עליו לשמח אותה, אך לא דווקא באכילת הקרבן.

לאחר צאת יום טוב הראשון, על האדם להישאר ללון בירושלים, ובבוקר שלמחרת יכול לשוב לביתו, ויש אומרים שצריך להישאר בכל ימי החג עד לבוקר שאחריו.

קרבן העומר

ימים רבים לפני החג, שלוחי בית דין בוחרים שדה הנמצאת באזור ירושלים, המתאימה לגידול שעורים לצורך מנחת העומר. על מנת לקבל שעורים מובחרות, הם מנסים למצוא מקום שטוף שמש, שלא נזרע בשנה שעברה, וזורעים אותו שִבעים יום לפני הפסח. לפני החג, הם מגיעים לשדה, בוחרים שעורים לחות שגרעיניהם נפוחים ומלאים, ואוגדים אותם לְעומרים בעודם מחוברים לקרקע, על מנת שיהיה נח לקוצרם. בנוסף לזה, שלוחי בית הדין לוֹוים כסף ומשלמים לבעל השדה ולקוצרים.

במוצאי יום טוב הראשון של פסח, מתכנסים כל אנשי העיירות הסמוכות למקום הקצירה. עוד לפני רדת החשכה נעמדים שלושה אנשים בשדה, ולכל אחד מהם יש מגל לקצירת השעורים וקופה לאיסופם. ברדת החשכה, שואל אחד הקוצרים את הקהל שלש שאלות, כל שאלה הוא שואל שלוש פעמים, ועל כל פעם שהוא שואל הם עונים לו - "הן": "בא השמש?" - "הן", "מגל זה?" - "הן", "קופה זו?" - "הן". לאחר מכן הוא שואל "אקצור?", והם עונים לו – "קצור". יש אומרים שבזמנינו אין צורך לשאול שאלות אלו, וניתן לקצור מיד.

שלושת הקוצרים, קוצרים שלש סאין של שעורים (כ - 25 ליטר, וי"א כ - 45 ליטר), מניחים אותם בקופות, ומביאים אותם לביהמ"ק. לוקחים כסף מ'תרומת הלשכה' (כספי מחצית השקל שעם ישראל הביאו) ואומרים שהקדושה שבכסף תעבור לשעורים, ואז חובטים את השעורים במקלות רכים (על מנת שלא ימעכו) בעזרה של בית המקדש. זורים אותם, בוררים את הגרעינים מהקליפות ומהלכלוך, ומכניסים אותם לתוך כלי מנוקב ('אבוב'), וקולים אותם באש. לאחר הקלייה, שוטחים את הגרעינים במקום שיש בו רוח, ואז שורים אותם במים, צוברים אותם כדי שהמים ירדו מהגרעינים, וטוחנים אותם בטחינה גסה.

לצורך הכנת מנחת העומר, צריך להשתמש בסולת נקייה, שאין בה שאריות של 'סובין' או פרורי קמח. בשל כך, מכניסים את הסולת לתוך נפה בעלת חורים קטנים, ומנפּים את פרורי הקמח מהסולת, ולאחר מכן מעבירים את הסולת שבנפה, לתוך נפה עבה, על מנת שהסובין יישאר בנפה, וגרגירי הסולת הנקיים ירדו למטה. לאחר מכן מחזירים שוב את הגרגירים לנפה דקה, כדי להוציא פרורי קמח נוספים, ומשם שוב לנפה עבה, וחוזר חלילה, עד שגומרים לנפות שלש עשרה פעמים. מכל מה שנשאר לוקחים עשרון (כ2.5 ליטר, וי"א מעל 4 ליטר) ושומרים אותו לבוקר.

בבוקר של ט"ז בניסן, מערבבים את הסולת עם לוג שמן (כ-350 סמ"ק וי"א 600 סמ"ק), מוסיפים קומץ של לבונה, ומניפים את המנחה בכניסה לעזרה (מבפנים, צד מזרח) – קדימה, אחורה, למעלה ולמטה. מביאים אותה בין האולם למזבח, ומגישים אותה לפינה של המזבח שבשמאל העזרה (מערבית דרומית).

לאחר הקרבת קרבן מוסף של אותו יום, קומצים את המנחה, ומניחים את הקומץ בכלי שרת. אוספים את הלבונה מהמנחה ומניחים אותה מעל הקומץ, מוסיפים מלח, ומקטירים על גבי המזבח. שאר המנחה ניתנת לכהנים. מוסיפים לה מים פושרים, לשים ואופים אותה בתנור שבעזרה, ומחלקים בין כל הכהנים. הם צריכים לאכול הכל בעזרה עד חצות הלילה.

אחר כך מקריבים את כבש העולה המצורף למנחת העומר. מצרפים אליו שני עשרונים של סולת (כ5 ליטר, וי"א כ8.5), ורביעית ההין שמן (בערך ליטר וי"א בערך שני ליטר), ומקריבים אותם על גבי המזבח, ובנוסף, מנסכים רביעית ההין יין לתוך הספל שבראש המזבח.