בהר - מה עניין שמיטה אצל בית המקדש?

ותחזינה || גיליון 208 | כ' באייר תשע"ה | פרשת בהר

↓ מאת יובל קופרמן

אחד התחלואים שבהם נדבקנו מן העולם המערבי הוא ההתנקות מהאדמה. האם הרגשתם פעם קשר עמוק מאד, פנימי מאד, בלתי ניתן להסברה אך חזק בצורה מפליאה- לארץ? לאדמה עליה אנו הולכים? לאיזשהו מקום? איזושהי פיסת קרקע? האם אתם מרגישים כי המקום בו ניצב ביתכם (בין הגשמי ובין הרוחני) הוא נחלת אבותיכם, לא כירושה פיזית אלא כהשתרשות במקום, באדמה? את התחושה הזו אני חש כלפי מקום מסויים בארץ ישראל, אך אינני יכול להסביר זאת לחברי ומכרי. אני אוהב את האדמה הזו כאילו הייתה חבר, כאילו הייתה משפחה. כשאני הולך עליה אני מרגיש הכי בבית שיש, הכי בטוח ומוגן ואהוב בעולם. אני יכול להתבונן בה שעות, להתענג על הסלעים הכבדים, הגדולים והמוצקים המשתלבים בטבעיות עם עצי האורן, הברוש והאלון. המקום הזה לא שייך לי ומעולם לא גרתי בו, אבל זהו הבית שלי. האהבה שלי לאדמה הזו עמוקה כמו אהבתי לבני אדם.

מה עניין שמיטה אצל בית המקדש?

פרשתנו כולה עוסקת בפנים וצדדים שונים של מצוות השביעית והיובל, אך חתימתה נראית מנותקת ולא שייכת להקשר כולו: "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, אני ה'." (ויקרא, כו ב). פרשנים רבים תירצו את הקושיה הזו והסבירו כי השבתות עליהן מדבר הפסוק הן שבתות הארץ, עליהן דיברה הפרשה כולה. אם כן, מתעוררת בלבנו שאלה נוספת- מה הקשר בין שבתות הארץ אותן יש לשמור, המופיעות בתחילת הפסוק, לבית המקדש אותי יש לירוא, המופיע בסופו? או, כפראפרזה על לשונו של הרש"י המפורסם בתחילת פרשתנו, מה עניין שמיטה אצל בית המקדש?

מתוך עיון ברחבי ספרות חז"ל שאלתנו מתעצמת, שכן בית המקדש, ובעיקר חורבנו, נקשר לא פעם ולא פעמיים עם ביטול צוות השמיטה. במסכת אבות (ה, ט) מציינת המשנה עוונות שונים אשר בגלליהם באות פורענויות הבאות. גלות, למשל, מגיעה לעולם בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שלושת העברות בגללן נחרב בית המקדש הראשון. בהמשך המשנה מוסיפה עוון נוסף בגללו מגיעה גלות- אי קיום מצוות שמיטה. מכאן ניתן להבין את מקור דברי האור החיים הקדוש, שאומר ש"לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצוות שביעית". התורה אף אומרת מפורשות בהמשך ספר ויקרא (כו לד -לה) שהארץ תקיא אותנו אם לא נקיים את שבתות הארץ. אם כן, השאלה ששאלנו איננה שאלה טכנית, שכן אנו רואים כי שוב ושוב חורבן הבית נקשר עם אי קיום מצוות שמיטה. השאלה הופכת מטכנית למהותית- מדוע שבת הארץ וחורבן המקדש קשורים זה בזה? מדוע חוסר הקיום של המצווה הספציפית הזו מביא לחורבן בית ה'?

לחזור אל אמא אדמה

כפי שאמרנו מקודם, פרשת בהר מפורסמת בשל מצוות השמיטה והיובל המופיעות בה. במובן מסויים אלו שתי מצוות הפוכות- מצוות השמיטה קוראת לאדם לעזוב את הקרקע, לשמוט את האחיזה באדמה ולשלח אותה לחופשי למשך שנה, ואילו היובל קוראת לכל אדם לחזור אל אדמתו ואדמת אבותיו, אל הארץ אשר ברכו ה' בה. כאן נטישה ושמיטה וכאן שיבה ואחיזה. אך בשורשן שתי מצוות אלו מתאימות ואפילו משלימות זו את זו. כדי להבין זאת עלינו לחשוב בצורה מעט שונה, ולהתבונן באדמה בצורה אחרת. אחרי אלפיים שנות גלות ובהשפעתה האינטנסיבית של תרבות המערב חל נתק רגשי בינינו לבין האדמה שתחת רגלינו. שכחנו מה זה לאהוב ארץ, מה זה להרגיש קשור ומחובר לקרקע. שכחנו כבר מה זו מולדת, מי זאת אמא אדמה. כיום אלו מונחים המנותקים מליבנו, מונחים שאינם מוצאים מושב אמיתי ברגשותינו. אך אם ננסה לפתוח שערי הלב, לחוש את הקרקע והאדמה האהובה, את המקום בו אנו נמצאים- לא כשטח או טריטוריה כי אם כדמות, כישות- אהובה ומתוקה וקרובה, אולי נוכל להתחיל להבין את מקורן של המצוות.

שני צדדים לאהבת האדמה

התורה מלמדת אותנו כי הקרקע איננה מדרס רגלינו, פיסת שטח אותה אנו יכולים לסחוט עד תום, להוציא ממנה כל שביב אנרגיה וכוח כדי שתספק לנו את צרכינו. נכון, האדמה נכנעת תחת רגלינו ופלחי מחרשותינו במשך שש שנים, אך בשנה השביעית אנו צריכים לתת לה לנוח, להירגע. להעניק לאדמה את המקום המגיע לה, את היחס הראוי לה- "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספתה את תבואתה, ובשנה השביעית- שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור... שנת שבתון תהיה לארץ" (כה, ג-ה). כמו מורה הזכאי לשנת שבתון, כך גם האדמה רוצה לקבל שנה חופשית מעבודה, שנה של מנוחה והשתחררות. שנה שבה אנחנו אוהבים אותה יותר ותובעים ממנה פחות, שנה שבה אנו נותנים לה לצמוח פרא, לפרוק את עולנו מעליה. "ושבתה הארץ שבת לה'." (ב)- הארץ היא זו השובתת, ולא האדם העובד אותה.

ושנה אחת בחמישים שנה, שנת היובל, הקשר והחיבור אל הארץ מתבטאים שוב. לאחר חמישים שנים מטורפות של נדודים ועקירה מהאדמה שלי, מהמקום שלי בארץ ישראל, מצווה התורה כי ארצי ואני נתאחד שוב, נתחבר שוב. דרור נקרא בארץ! קול השופר מהדהד בלבותנו- "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו!..." (י). הארץ מקבלת כאן את השם אחוזה, שכן היא האחוזה בידי, האוחזת אותי ונותן לי נקודה יציבה עליה אוכל להישען, בה אוכל להיאחז. הארץ ואני אחוזים זה בזו, שבים זה אל זו.

השמיטה והיובל הן שני הצדדים של מטבע הקשר שלנו עם האדמה. אותה אדמה טובה אשר ילדה אותנו ואשר מעפרה נוצרנו, אותה אדמה רחומה שתאסוף אותנו אל רגביה לאחר שנמות, תובעת ממנו יחס אוהב ומכבד. היא קוראת לנו לתת לה את שבתותיה, את החופש והדרור המגיע לה אחת לשבע שנים. היא ממתינה שנחזור אליה, שאחת ליובל ישובו בנים לגבולם.

בין אדם אדמה ומקדש

אך צד נוסף, שלישי, יש בקשר שבינינו לבין אדמתנו- והוא א-להינו, אבינו מלכנו. הקב"ה, אשר נתן לנו את האדמה והוליד אותנו מתוכה, הוא גם זה אשר מצווה אותנו לתת לה את המרחב המגיע לה ומחזיר אותנו אליה לאחר חמישים שנים. וגם את פירות יבולנו ותבואתנו מן הארץ הטובה ה' מבקש, שנדע מהי הארץ, שנדע מיהו ה'. תרומות ומעשרות, ביכורים וחלה- מצוות רבות התלויות בארץ מצווה מאתנו ה', מצוות המלמדות אותנו שוב ושוב כי הארץ איננה שייכת לנו אלא נתונה במערכת יחסים איתנו. איננו בעלים על האדמה כי אם אוהבים-קרובים שלה, הנותנים לה וגם מקבלים. הנקודה בה באים לידי ביטוי היחסים המשולשים, בין הארץ לביננו לבין ה', היא ארץ המוריה בה שוכן בית המקדש. אליו אנו נקראים לעלות כשסלינו על כתפנו ופירות יבולנו בהם- להראות כי איננו האדונים על הארץ אלא נתינים, כפופים לאדוננו ה'.

כאשר עם ישראל לא מכבד את האדמה הטובה ולא נותן לה את מקומה, גם אם את כל הקרבנות הוא מקריב כתיקנן- המהות חסרה מתוכם. אלו קרבנות חלולים, מנחות חסרות תוכן אמיתי. ה' לא רוצה את המעשר שיינתן לכהן או את הפר שיעלה על המזבח, כי אם את מערכת היחסים החמה והאוהבת העומדים מאחורי הפעולה. כאשר הנתינה והקרבן חסרים את נשמתם- הם אינם שווים דבר בעיני ה', ואף יותר מכך- זהו קרבן מתחנף ומשקר, המסתיר מאחורי גבו את קשיות הלב וההתעמרות באדמה- את חוסר הכבוד לקשר ולמערכת היחסים עם הארץ. במקרה כזה ה', שאיננו מסוגל לסבול את החנפנות והשקרים, מפוצץ את הכל- מחריב את בית המקדש ומגלה את עם ישראל. הגעגועים של העם הגולה לאדמתו מזכירים לו כי את עלבון האהבה אליה ה' תובע, ודורשים ממנו לשוב בתשובה ולתקן את מערכת היחסים הקלוקלת עם הקרקע.

תורה של אהבה

תורת הזוהר, אשר את "יום הולדתה" חגגנו השבוע, בליל ל"ג בעומר, חוזרת שוב ושוב ושוב, בצורות שונות, על רעיון מערכת היחסים, הקשר והחיבור. את התיאור של סיפור האהבה המופיע בשיר השירים מפתחת הקבלה לכיוונים רבים, ומתארת בצורות שונות ומגוונות את היחסים שבין קודשא-בריך-הוא וכנסת ישראל. נקודה זו מתבטאת בצורה מיוחדת באמירת "לשם ייחוד", אותה אומרים המקובלים לפני כל מצווה (ובעיקר לפני מצוות מיוחדות): "לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו לייחד שם יו"ד-ה"א בו"ו-ה"א בייחודה שלים, בשם כל ישראל". זוהי בעצם התכווננות של המצווה והמעשה והקדשתם למטרה מיוחדת- ייחוד וזיווג של הקב"ה עם השכינה, היא כנסת ישראל. זוהי השלמת שם הוי"ה הקדוש בשלמות מיוחדת, מפני שכל עוד יש ניתוק בין האוהבים שמו של הקב"ה איננו שלם.

במקומות רבים אנו מוצאים כי תורת הסוד היא התורה של זמן הגאולה, והלימוד והעיסוק בה מקרבים את בוא המשיח. עת הגאולה היא עת האהבה בין ה' ובין עמו, עת החיבור בין הנפרדים וההתקשרות בין הנאהבים. זהו, אם כן, הרצון הבסיסי ביותר של תורת הסוד- הרצון לחבר, לאחד, להשלים, לקשור, להרבות אהבה. זוהי גם מטרתה של ספירת העומר, בה אנו מתקנים את חטאם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה, לא הרבו שלום ואהבה אחד עם השני. שנת השמיטה שבאה אלינו השנה, יחד עם ספירת העומר ויום החג של תורת הסוד, הן קריאת אלינו- לפתוח את ליבנו אל האדמה, אל חברינו, אל הקדוש ברוך הוא- ולאהוב.