במדבר - לפוגג את הזרות

ותחזינה || גיליון 210 | ה' בסיון תשע"ה | פרשת במדבר

↓ מאת יובל קופרמן

השירים, הריקודים, המחולות, השמחה. שיירה ארוכה של אנשים, נשים וטף מפזזים ומכרכרים, שמחים בשמחת ה'. בראשם רקד המלך דוד, פניו קורנות בשמחה טהורה ובאהבה לא-להיו. לפניו, בראש השיירה, התנשא ארון ברית ה' על עגלת עץ, מובלת על ידי שוורים חסונים. הדרך לא ישרה, והעגלה נתקלת באבן. ארון הברית נוטה על צדו, וכמעט נופל מן העגלה. מן הצד מזנק בחור צעיר, עוזה שמו, לעצור את הנפילה. ידו נשלחת, נוגעת בארון, והודפת אותו חזרה למקומו בעגלה. אנחות הרווחה על האסון שנמנע ברגע האחרון לא מספיקות להיפלט מפיות הסובבים, כשלפתע השמיים נבקעים ומכת מוות ניתנת בעוזה. הוא מת במקום, לרגלי עגלת העץ, תחת ארון הברית. הוא מת- אל מול פניהם המזועזעות של העם.

מידת הדין המתוחה

כל מי שקורא את פרשתנו מרגיש את אווירת הסדר והארגון שבאוויר. עם ישראל מתחלק לשבטים ולמחנות, מתפקד וממוספר. גבולות נקבעים, חוקים נחקקים, עם ישראל יוצר סדר בתוך כאוס המדבר. ובתוך ההתארגנות הכללית אנו מקבלים מידע על השבט הנבחר, שבט לוי, ועל תפקידיו. וכמו סיסמא החוזרת וחורזת את הפרשה, מהדהדת באוזנינו האזהרה: "והזר הקרב יומת!". שלוש פעמים מופיע האזהרה, ובהקשרים שונים. החזרה המשולשת מראה את חשיבות הפסוק ומדגישה את חומרתו.

רש"י אומר שהעונש על התקרבות זר, דהיינו- כל אדם שאינו כהן, לקודש- הינו מוות בידי שמיים. רבינו בחיי מצטרף אליו ומצביע על נקודה מעניינת, הרמוזה בשפת הסוד והנסתר בפסוקים: "ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים והזר הקרב יומת" (במדבר, א נא). בראשי התיבות של הפסוק אנו מוצאים את שמו של ה' כתוב פעמיים, הפוך. רבינו בחיי מסביר שזה סימן להתגברות של מידת הדין, הנגלית בהתהפכותו של שם הוי"ה, המסמל את מידת הרחמים. על המשמעות הנוראה של מידת הדין אנו יכולים לקרוא בספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, בו הוא כותב: "לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל." (פרק ד, בדרך קנית הזהירות).

"והזר הקרב- יומת"

ואכן, אנו רואים שזהו איום המתממש. בפרק ו בספר שמואל ב אנו שומעים על מותו של עוזה הנגרם כתוצאה מנגיעה קלה בארון הברית. דוגמא נוספת, מפורסמת במיוחד, היא סיפורם של נדב ואביהוא, שנענשו בשרפת אש שמימית בעת הקריבם אש זרה. מעל ראשה של כל זרות הקרבה אל הקודש מתוחה מידת דין חמורה שאינה נתונה לפשרות, העונשת את הזר הקרב בצורה מידית.

מאליה נשאלת השאלה- מדוע? על מה בא איסור חמור כל כך? מדוע כל התקרבות זרה, ולו הקטנה ביותר, אל הקודש, מקבלת בתגובה מכת מוות משמיים? שאלה זו מחריפה נוכח הכרזתו של הקב"ה לפני נתינת התורה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו). כולנו, כל עם ישראל, מיועדים לכהונה לפני ה'! אם כן, מדוע המתקרבים לקודש, הבאים מתוך רצון התקרבות לה', ולא חלילה בדעה לחלל את המקודש, נענשים בעונש גדול ונורא כל כך?

החסד שמול הדין

מידת הדין הנוראה המתוחה מעל ראשו של הזר מרמזת על המידה שכנגד, מידת החסד והרחמים, המתוחה מעל ראשו של מי שאינו זר, המקומי, המוכר, הנכנס אל הקודש. דווקא דרך העונש האיום המרחש על הפולש אל תוך המקום אליו כניסתו אסורה אנו יכולים להיחשף לאהבה ולשמחה לקראת מי שהוזמן, מי שהוא בן בית. כי זאת יש לדעת- בית המקדש הוא מקום האינטימיות, הקרבה, האהבה העצומה של האדם וא-להיו. את האהבה הטהורה הזו אסור לחלל, אל האינטימיות הכנה הזו אסור לפלוש.

אך מדוע הכהנים הנבחרים הם אלו שזוכים לממש את האינטימיות בבית המקדש, ואילו שאר העם והעולם נשארים בחוץ, מתדפקים על הדלתות ללא מענה? האם זה צודק להגביל את המפגש עם ה' רק לשבט אחד?

לפוגג את הזרות העצמית

ואולי כל ההבנה צריכה להשתנות. כיום ההגדרות התערבבו- נשים עושות תפקדי גברים, צעירים לוקחים על עצמם את תפקיד המבוגרים, האנטילופות מאסו בתפקידן והחליטו כי הן האריות, לצמחים נמאס לעשות פוטוסינתזה והם החלו לפתח מערכת עיכול. ברור לכולנו כי האריות הם אריות, וטבעם הוא טבע של אריות. אנטילופה לעולם לא תוכל להיות אריה, מפני שהיא נולדה לאמא אנטילופה ונטבעו בה אינסטינקטים של אנטילופה. כך גם הדרך להגיע לקב"ה, ליצור איתו חיבור ואינטימיות. כשם שטביעות האצבע שלנו שונות זו מזו, כך גם הדרכים המובילות אותנו לקב"ה. אין צורך לכעוס ולהתמרמר על שאיננו כהנים, אלא להבין שלנו יש נתיב משלנו אל המפגש עם ה'. מהו הנתיב הזה? כדי לגלות אותו עלינו להתבונן אל תוך נפשנו ולהקשיב לקריאות שהיא שולחת לעברנו. "הנני צריך להכיר את תוכיות רצוני, את נקודת חפץ נשמתי, למען אדע לכוון את דרכי אך למעלה למעלה" (הראי"ה קוק, חדריו, קצג).

הזרות המגבילה את הקרבה אל הקודש היא בראש ובראשונה זרות לעצמי- אם אני לוקח לעצמי תפקיד שלא קבלתי- אני מתכחש לעצמי ולפנימיותי, ובכך אני נהיה נכרי כלפי עצמי. אני הופך את עצמי למנוכר, וכך גם את ה'. העבודה המבקשת להתקרב לה' היא עבודה זרה, האל לו אני סוגד הוא א-להי מסכה. כינון האינטימיות עם ה' נעשה בראש ובראשונה מול עצמי, מול רוחי ונשמתי. מתוך כך אכיר בטבע שברא לי ה', בטוהרה של הנשמה שהוא נתן בקרבי- וכן במסילות הטבועות עמוק עמוק בליבי, בהן אעלה אל הר בית ה'. התבוננות פנימית זו תפוגג את הזרות ותגלה לי כי העבודה בבית ה' אינה תפקידי- שכן לא כך ברא אותי ה' יתברך.

ללמוד מהנשמה

לעניות דעתי עבודת ההתבוננות בנשמה ככלי ליצור את דרכי אל ה' א-להי חיי היא אחת העבודות החשובות והמהותיות שעל האדם לעשות. עלינו ללמוד את אומנות ההקשבה העצמית, ההתבוננות הפנימית.

"הנני מחפש תמיד מה שבתוך נשמתי, והעבדות החיצונה היא המסיעה את הדעה מהחיפוש הפנימי, לבקש לשוא בקצה הארץ את אשר לא ימצא במעמקי נפשי". (חדריו, טז)

"רבי פנחס מקוריץ הזכיר לעיתים קרובות את המאמר "נשמת אדם תלמדנו", והוסיף לו חיזוק: אין לך אדם שנשמתו אינה מלמדתו. שאלוהו תלמידיו: "אם כן, מפני מה אין האדם שומע בקולה?". "הנשמה מלמדת בלי הרף", הסביר להם הרבי, "אבל אין היא חוזרת וכופלת את הדברים". (אור הגנוז, 125).

"יום חתונתם..."

האינטימיות הזו, המתרחשת כאשר הזרות מתפוגגת, הופכת דין לחסד, ניכור לחיבור, קרב לקרבה וניתוק לחיבוק. מידת הדין הקשה שאיננה יכולה לסבול נטע זר ומזוייף בחצרות בית ה‘ הופכת לאהבה גדולה ולרחמים הנגלים אל בן הבית, בכל מקום ומהות שהוא. קרבה זו היא הקרבה שחשו עם ישראל ביום חתונתם וביום שמחת לבם, תחת כנפי השכינה וענני הכבוד במעמד הר סיני. חג מתן תורה, החל לעיתים קרובות על יד פרשת במדבר, המשולה בידי חז“ל לחתונה, היא השעה בה כל איד ידע והכיר את עצמיותו ושורש נשמתו, ולכן גם ידע את א-להיו ואת דברו. ובעז“ה נזכה גם אנחנו לחדש את ברית הר חורב בחיינו, לקבל אל עצמנו את עצמנו, את התורה שהיא תורת חיינו.