שבועות במקדש - מדריך הלכתי

שבועות במקדש || המדריך המלא

שוב מגיעים לחג חדש. מחכים לעלות לבית המקדש להראות לפני ה'.

הרב אברהם בורשטיין עוסק בשאלות המעשיות ומנסה להבין איך נראה בית המקדש בחג השבועות וכיצד מבצעים את עבודותיו.

• מדוע חג השבועות נקרא בכלל 'חג הביכורים'? 
• איך מכינים ומחמיצים את 'שתי  הלחם'? 
• כיצד מקריבים את שתי הלחם, ומי אוכל מהם? 
• אילו פירות מביאים כ'ביכורים' לירושלים, וכיצד הולכת תהלוכת הביכורים?
• כיצד מתכוננים בירושלים לחג השבועות?
• אילו קרבנות צריך לקנות לקראת החג?
• כיצד מתבצעת השירה, הנגינה וההלל? 
•  ועוד...

ומיוחד לשנה זו - 

• איך משיגים חיטים בשנת השמיטה לשתי הלחם?
• מתי מכינים שתי הלחם כשערב שבועות חל בשבת, והאם מביאים ביכורים בשנת השמיטה?

↓ מה יעשו בשבועות במקדש/ אברהם בורשטיין

העלייה לירושלים וההכנות לחג

לקראת חג השבועות, עולים המוני בני אדם מכל רחבי הארץ לירושלים, כדי לזכות להֵראות לפני ה' בבית המקדש בחג. האחראים בירושלים מכינים תשתיות של מים, מזון ומקומות לינה, ודואגים לכמות מספקת של בעלי חיים לצורך קרבנות החג.

כל אחד מהגברים, דואג להכין לעצמו לפחות שלושה קרבנות שאיתם הוא יכנס לבית המקדש – עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה. וכן להכין את עצמו – לדאוג להיות טהור ומסופר לקראת הכניסה לבית המקדש .

הכנת שתי הלחם

בחג השבועות, מקריבים קרבן מיוחד - 'שתי הלחם', שהוא הקרבן הראשון ('ביכורים') המובא למקדש מחיטה של התבואה החדשה. הקרבתו של קרבן זה נותנת לחג את השם - 'חג הביכורים' , ומתירה להקריב מנחות ולהביא ביכורים מהתבואה החדשה.

כיצד מכינים את הלחמים?

לקראת החג, בוחרים חיטים מובחרות שגדלו בא"י, וקוצרים כעשרים וחמש ליטר . מפרידים את הגרעינים מהפסולת ומהמוץ, ו'משייפים' את הגרעינים, כדי לקבל גרעינים נקיים מסובין ומורסן , ואז טוחנים אותם בטחינה גסה, הגורמת לקמח הדק שאינו משובח – להתפורר, ולשאריות הסובין והמורסן להתקלף. את הסולת מנפים שתים עשרה פעמים, ומהסולת הנקייה לוקחים כחמש ליטר סולת. 

מחלקים את הכמות לשנים, מערבבים אותה עם מים ומכינים שתי חלות גדולות מוחמצות, (אורך 56 ס"מ ורוחב 32 ס"מ), ומוסיפים בארבעת הפינות של הלחם ארבעה ריבועי בצק - 'קרנות' (בגובה 5 ס"מ) .

את הלחמים המוכנים לאפיה, מכניסים לעזרה ואופים כל אחד בנפרד, ושומרים אותם לבוקרו של חג השבועות. אם יום טוב חל במוצאי שבת מקדימים לאפות לפני שבת. בשנת השמיטה משתמשים בתבואה שגדלה מעצמה (מגרעינים שנשארו וכדומה). בית הדין מחפש שדה שיש בה חיטים כאלה ומעמיד שם שומרים שישמרו על החיטים

קרבן מוסף של שבועות

בבוקרו של החג, הכהנים מקריבים את קרבן התמיד, ולאחר מכן את קרבנות המוסף: עשרה קרבנות עולה (שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים), וכן שעיר חטאת אחד. יחד עם קרבנות העולה, מביאים סולת ושמן למנחה הבאה עם הקרבן. מערבבים את הסולת והשמן, מוסיפים מלח, ומקריבים את הכל על גבי המזבח. בנוסף, לוקחים יין בכמות השווה לשמן ומנסכים אותו על גבי הספל שבראש המזבח.

עבודה זאת, מחולקת בשווה בין כלל הכהנים, ואינה שייכת דווקא לכהנים שהגיע תורם לעבוד באותו השבוע.

בזמן ניסוך היין של הקרבן, הלויים שרים, הנגנים מנגנים בחלילים ובשאר כלי נגינה, והכוהנים תוקעים בחצוצרות כסף.

שתי הלחם והקרבנות הבאים עימו 

קרבן 'שתי הלחם' הקרב בחג השבועות מגיע בסיומם של חמישים הימים של 'ספירת העומר', שראשיתם בהקרבת קרבן העומר שבפסח: "מיום הביאכם את עמר התנופה עד ממחרת השבת השביעִת תספרו חמִשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ". קרבן זה כולל את שני לחמי החמץ, שהוכנו כבר מערב יום טוב, ואליו מצרפים עוד עשרה קרבנות עולה (פר אחד, שני אילים (בניגוד למוסף הכולל שני פרים ואיל אחד) ושבעה כבשים), שני כבשי שלמים , ושעיר חטאת אחד. גם לקרבנות אלו מוסיפים מנחות ונסכים (סולת ושמן, וכן יין לניסוך ע"ג המזבח).

את 'שתי הלחם', לא מקריבים על גבי המזבח אלא רק מניפים: "קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". הכהן נעמד בכניסה לעזרה מבפנים (מזרח), מניחים על ידיו את שני הלחמים כשלצידם שני הכבשים, בעודם חיים, ומניף אותם יחד לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה. לאחר שחיטת הכבשים, לוקחים מהם את החזה והשוק ומניפים אותם יחד עם שתי הלחם. 

את הלחמים מחלקים - לחם אחד נותנים לכהן הגדול, (והוא יכול לחלקו לאחרים), ולחם שני, יחד עם שני כבשי השלמים, מחלקים בין כלל הכהנים. את כבשי השלמים והלחם צריך לאכול בעזרה עד חצות הלילה של מוצאי חג השבועות.

מצוות ראייה ושלמי חגיגה ושמחה

במהלך חג השבועות, כל אחד ואחד מהגברים מחוייב להיכנס לבית המקדש ולהביא עימו קרבן עולַה – 'עולת ראיה'. בנוסף כל אחד מביא קרבן שלמים – 'שלמי חגיגה'. בעל הקרבן סומך את ידיו על הקרבנות, תוך כדי אמירת דברי שבח לבורא, ונותנם לכהנים כדי שיקריבו אותם לה'. 

כמות הנכנסים לעזרה במהלך החג היא רבה מאד, ולכן באזור שאליו מותר לישראלים להיכנס הצפיפות מרובה מאד. למרות זאת, בזמן שעולי הרגל משתחווים, נעשה להם נס והם מצליחים להשתחוות ברווח.

בזמן שעם ישראל בעזרה, הם זוכים לראות את גודל אהבת ה' לעמו ישראל – הכוהנים מגביהים את השולחן ומראים להם את לחם הפנים שעליו שנעשה בו נס לישראל והוא נשאר חם עד זמן שנלקח, למרות שעובר שבוע שלם מזמן הנחתו על השולחן, וכן מגלגלים את הפרוכת ומראים את הכרובים המחובקים זה עם זה ומבטאים את אהבת ה' לישראל.

מלבד הקרבנות הללו, כל אחד מביא עימו גם קרבן שלמים – 'שלמי שמחה', המיועד לאכילת בשר לקיום מצוות השמחה ברגל. מצוות השמחה שייכת גם לנשים, אולם הבעל הוא זה שמצווה לשמח את אשתו, ולכן היא עולה לירושלים ובעלה דואג לה שתאכל מקרבן השלמים.

לאחר צאת החג, על האדם להישאר ללון בירושלים, ובבוקר שלמחרת יכול לשוב לביתו.

ביכורים

חג השבועות נקרא אמנם 'חג הביכורים', אולם עיקר קריאתו בשם זה מתייחסת דווקא ל'שתי הלחם' הקרבים בו, שהם ה'ביכורים' של המקדש, המתירים להביא מהתבואה והפירות החדשים. אולם עדיין חג השבועות קשור למצוות הביכורים בכך שהבאת שתי הלחם מתירה גם את הבאת הביכורים למקדש ולכן נעסוק בקצרה גם במצווה זו.

ה'ביכורים' הם פירות או תבואה משבעת המינים, והם צריכים להיות דווקא מהמובחרים שגדלו בארץ ישראל. י"א שלא מביאים ביכורים בשנת השמיטה וי"א שמביאים.

כאשר האדם רואה שפירותיו התחילו לצמוח, הוא מסמן את הפרי או הפירות הראשונים, וכשהם גדלים הוא עולה לבית המקדש ומביא לפחות כמות של אחד משישים .

הבאת הביכורים מותרת החל מהקרבת שתי הלחם בחג השבועות שהם הביכורים שבמקדש, ועד לחנוכה. יש אומרים שלא מביאים ביכורים בחג השבועות עצמו.

העלאת הביכורים לירושלים והבאתם למקדש נעשית בקבוצות. בזמן בית המקדש, ישנם בארץ ישראל עשרים וארבעה 'מעמדות', וכל 'מעמד' מביא יחד את ביכוריו.

בלילה שלפני העלאת הביכורים לירושלים, אנשי המעמד שרוצים להביא ביכורים מתאספים לעירו של 'ראש המעמד'. הם ישנים ברחוב עד הבוקר, ואז אומר הממונה לאנשים: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' א-להינו", ושיירת הביכורים יוצאת לכיוון ירושלים. לפני השיירה הולך שור שקרניו מצופות זהב ובראשו עטרה של זית, ובדרך מנגנים ואומרים "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ההליכה מתבצעת במהלך היום ולא בערב.

כאשר השיירה מתקרבת לירושלים, אנשי השיירה מסדרים בצורה יפה את הסל ושמים את הפירות היפים למעלה, ומודיעים לאנשי ירושלים על הגעתם. האנשים החשובים שבירושלים יוצאים לקראתם, ובעלי העסקים עוצרים את מלאכתם ושואלים בשלומם של הבאים. הנגינה נמשכת בתוך ירושלים עד להר הבית, יחד עם אמירת: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". בכניסה להר הבית לוקח כל אחד את הסל, ותולה מצידיו תורים ובני יונה, ומביא עימו גם קרבן שלמים, ומתקדם לכיוון בית המקדש. בזמן ההליכה בהר הבית אומרים את פרק התהילים - "הללויה הללו אל בקדשו וכו' ". 

נכנסים לעזרה של בית המקדש, ומסיימים את הפרק: "כל הנשמה תהלל יה הללויה", והלויים שרים: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי". כל אדם אוחז בסלו ואומר: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו", ואז מוריד את הסל מכתפו, ויחד עם הכהן מניף אותו. לאחר מכן הוא קורא את פרשת מקרא ביכורים: "ארמי אובד...", מניח את הסל בפינת המזבח , ומשתחווה בפישוט ידים ורגליים ויוצא.

הכהנים לוקחים את הביכורים מריצפת העזרה,ואוכלים אותם בטהרה. לאחר הבאת הביכורים האדם צריך להישאר ללון בירושלים בלילה הבא.