חוקת - טהרה של שפלות וענוו

ותחזינה || גיליון 214 | י' בתמוז תשע"ה | פרשת חקת

מאת: יובל קופרמן

״תן לי להבין״ אמר הגוי, ובקולו יותר משמץ של זלזול, ״אתה אומר לי שאתם מביאים פרה, שורפים אותה, כותשים אותה, נוטלים את אפרה; וכשאחד מכם מיטמא למת אתם מזים עליו שתיים שלוש טיפות ואומרים לו ׳אתה טהור׳?! מה ההבדל בין זה לבין כישוף?!״. רבן יוחנן בן זכאי לא התרגש. ״פעם נכנסה בך רוח רעה? דיבוק?״ הוא שאל בטון ענייני את הנוכרי. ״לא״ ענה הגוי, נבוך מהשאלה המפתיע. ״ראית פעם מישהו שנכנסה בו רוח רעה?״ המשיך רבן יוחנן בן זכאי בשאלותיו. ״כן״ הודה הגוי, מבוכתו מתגברת. ״וכיצד הוציאו אותה?״, ״הביאו עיקרים, עישנו אותם תחתיו והרביצו עליהם מים, ומיד ברחה הרוח״. רבן יוחנן חייך: ״ישמעו אוזניך מה שאתה מוציא מפיך! כמו הרוח הרעה שלך, כך גם הרוח הזו היא ׳רוח טומאה׳, וכדי לסלק אותה מבן האדם מזים עליו מי פרה אדומה- ומיד היא בורחת״.

לאחר שיצא הגוי מבית המדרש פנו אל רבן יוחנן תלמידיו: ״רבינו, אותו דחית בקנה, תשובה חלשה, אך לנו, שאיננו טיפשים ומאמינים באמונות טפלות על רוחות רעות- מה תענה?״ אמר להם: ״באמת לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא הקב״ה אמר: חוקה חקקתי וגזירה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי! ככה ה' החליט ולא שואלים שאלות!״ (על פי במדבר רבה, טו ח)

איך לשאול על פרה אדומה

כולנו יודעים שדיני פרה אדומה וההיטהרות מטומאת מת הפותחים את פרשתנו הינם ׳חוקים׳ שחקק הקב״ה, הלכות חסרות מובן ופשר שאין להרהר אחריהן. אך ככל שההלכה מסתורית ותמוהה יותר כך הרצון להבין את הרעיון שבבסיסה גדול יותר. מעיון בחז״ל נראה שהניסיון לענות על פשר חוקי הטהרה המופיעים בפרשתנו הוא כמעט בגדר עבירה ואסור לנו להעסיק את עצמנו בשאלות חסרות מענה מעין אלו. אך בכל זאת, ליבנו מושך אותנו לחקור ולעמוד על סודות התורה, והאיסור המגביל לעיין בפשר הדינים נראה שרירותי ומעיק.

לעניות דעתי מותר לנו לשאול ולנסות לברר את עומק פשרה של פרה אדומה כאשר כוונתנו איננה להבין את מהותה של המצווה כפי שאנו ניגשים אל שאר טעמי המצוות, אלא להתייחס אל הלימוד כבירור מהות החוויה שמכוננת בנו פרה אדומה. התהליך העובר עלינו והחוויה הנרשמת בנפשנו אליהן מכוונת התורה אינם הגדרה של פשר פרה אדומה אלא תהליך פנימי, אישי ופרטי, הנגרם כתוצאה מקיום המצווה. בתהליך זה אנו מחוייבים לעסוק כדי שנוכל לדעת לאן לכוון את עצמנו בעת המצווה, על מה לחשוב ואיזו עבודה פנימית לעשות כדי שהמצווה תפעל את הפעולה הנכונה על נשמתנו.

המוות מחד והקודש מאידך

כשאנו ניגשים לעמוד על נקודת החוויה שהפרה אדומה מעוררת בנו עלינו להיזכר בשתי נקודות חשובות- מה שהביא להיווצרות הטומאה ומה המטרה לשמה אנו מיטהרים. הטומאה, כפי שכולנו יודעים, נגרמת כתוצאה ממגע, ואפילו מזערי ביותר, עם מוות. המגע הזה יוצר את טומאת המת, הטומאה מן הדרגה הראשונה. אם כן עלינו להניח שחלק מעבודת ההיטהרות היא צורת התמודדות ותגובה למפגש עם המוות. הסיבה אשר לשמה אנו מיטהרים היא הרצון להיכנס אל תחום הר הבית המקודש. כיום כולנו טמאי מתים, ולמרות זאת איננו מרגישים שום חיסרון הנגרם כתוצאה מכך בחיינו (לבד מאלו אשר מבקשים להיכנס לפני ולפנים בעלייתם להר הבית, דבר שבלאו הכי אסור על פי החוק), שהרי ההגבלה היחידה שמטילה עלינו טומאת המת היא הכניסה אל הר בית ה׳. על כן עלינו להניח הנחה שנייה, והיא שחווית ההיטהרות קשורה ונוגעת להתכווננות לקראת העלייה להר בית ה' והביאה פנימה אל הקודש.

פחד מוות

ברוך ה׳ מעולם לא נפטר אחד מבני משפחתי ממדרגה ראשונה או אחד מחברי הקרובים, אך בכל זאת חוויתי בחיי הקצרים מספר מקרי מוות. נראה לי שגם מי שלא מת עליו מת מעולם נתקל בחייו במוות, ולעיתים בצורה חזקה ועוצמתית לא פחות מאבל. ההבנה כי יום אחד נמות ונגווע ולא יוותר ממנו דבר הכתה בכולנו וזעזעה את חיינו לא אחת. נראה שמלבד אמונה בה׳ יתברך אין לנו כל דרך להתמודד עם צל המוות המאיים, ולעיתים האמונה לא חזקה דיה כדי להסיר מלבנו את המועקה הנוראה הזו. צל המוות המרחף עלינו נוטע בקרבנו תחושה עמוקה של חוסר אונים וקטנות, אפסיות מול היום הבלתי נמנע בו לא נהיה יותר בחיים. מלבד השכחה המבורכת ששטף החיים מעניק לנו נראה שכמעט אין מפלט מתחושות האפסיות והקטנות הללו.

אותו מפגש עם המוות שהוליד בתוכנו את המועקות הקשות הללו גם הפך אותנו לטמאי מתים. תהליך הטהרה שעומד על פתחנו יסיר מעלינו את תו הטמא ואולי גם ישלח מעט מזור לנפשנו המיוסרת, ידריך וייתן מפלט לתחושותינו הקשות.

אל גאווה המוות!

חלק אינטגרלי מתהליך הטהרה הוא רכישת מידת הענווה. המיטהר נדרש לטבול שוב ושוב במים, שהרי ״מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך״ (תענית, ז ע״א). את מי הפרה האדומה מזים עליו באמצעות עץ ארז וענף אזוב. הארז מסמל, כמובן, את הגאווה והגאות אשר נדרשות להכפיף עצמן לאזוב השפל והנמוך. יחד עם מי הפרה האדומה מזים על המיטהר גם מידה רבה שפלות וענווה, וקוראים לו להנמיך את עצמו ולעמוד בהכנעה ובהתבטלות מול א-להיו. אני מרגיש שרעיון זה, אשר רק נרמז בפסוקים, מוכרח הוא מצד ההתמודדות עם המוות. אימת המוות העוטפת והמשתקת פועלת עלינו את רישומה מפני שאנו כל כך מפחדים להפסיק להיות, לחדול מלהתקיים. אם נדע לעמוד מול א-להינו האינסופי והנצחי בענווה עמוקה ואמתית, בראש שפל ובהכנעה אל מול גודלו העצום, נוכל לקבל את גורלנו בשלוות נפש ולהשלים עם סופנו הבלתי נמנע. ה׳ הינו א-ל חי וקיים, המעניק חיים לעולם כולו. ברצונו נתקיים וברצונו נחדל. הוא יחליט על חיינו ועל מותנו ואין לנו שום דבר לעשות בנידון. כל שנותר הוא להתייצב אל מולו בענווה ובשפלות, ולומר: ״בידך אפקיד רוחי, פדית אותי, א-ל אמת״ (תהילים, לא ו)

הכתר והמלכות

כדי להבין את הרעיון לעומקו אני רוצה לבקש להביא מעט מתורת הסוד. אחד התורות המרכזיות ביותר בקבלה היא עשרת הספרות, שהן (באופן כללי מאד) עשר צורות ביטוי של הקב״ה בעולם. הספרה התחתונה מכולן היא ספרת המלכות, והיא גם יוצאת הדופן שבהן. כל הספרות הן ביטוי כזה או אחר של הא-להות ושל התגלמותה, אך כולן חלק מגוף אחד. ספרת המלכות, העשירית, איננה מסמלת גילום של הקב״ה אלא את השכינה, כנסת ישראל, אשתו ורעייתו של ה׳ (או, בשפת ספר הזוהר- המטרוניתא, הגברת). לספרת המלכות אין אופי משל עצמה. מהותה היא הקבלה וההכלה של הספרות האחרות. אם נתרגם את ספרת המלכות לעולם עבודת המידות נראה כי היא מנחה אותנו לצניעות, ענווה ושפלות, היודעות לעמוד באין אונים ולקבל את היד המושטת אליהן לעזרה. על כן שמה הוא ספירת המלכות, שכן היא מייצגת מערכת יחסים של מלך ועבדים בינינו לבין ה׳, מערכת יחסים בה אנו חסרי כל, אפסיים תחת אינסופיותו של האדון. על המבקש להיטהר מטומאת המת לאמץ לעצמו את ספרת המלכות ואת העבודה הצפונה בחובה, עבודה של קבלת האחר, קבלת המציאות, קבלת הגורל. עמידה של הכנעה ושל התבטלות בפני ה׳, א-ל מלך רם ונישא.

אך דווקא הספירה הנמוכה ביותר, המלכות, מתחברת אל הספירה הגבוה ביותר- ספירת הכתר. הכתר, המרחף מעל הראש, מסמל את הנקודה בה כבר איננו יכולים לאחוז בשום שמץ של הבנה והשגה במציאותו של הא-ל. את המידות והספירות כולן אנו מסוגלים להבין, אך הכתר מצוי במקום בו הקב"ה מתפוגג בערפל הבלתי נתפס והאינסופי שמעבר לכל השגה אנושית. דווקא המלכות הנמוכה והענווה היא זו שמאפשרת לנו לעשות את הקפיצה ולהגיע אל מעבר לבלי מובן, אל הכתר (״סוד ראשית נעוץ באחרית ואחרית נעוצה בראשית״). איך זה קורה? ננסה להבין באמצעות משל מתמטי. אין שום מספר שיכול להשתוות לאינסוף, וגם המספר הגדול ביותר מתגמד בפניו. אך דווקא המספר אפס, שבעצם לא מבטא שום דבר, הוא זה שכולל בתוכן אינסופיות מסויימת. השום דבר של האפס מותיר חסר הגדרה, חסר גבול, חסר ממשות. מחד, חוסר הממשות הזה הופך אותו למספר הנמוך ביותר, אך מאידך- הוא מחבר אותו אל חוסר הממשות של האינסוף הבלתי נתפס. רק האדם שאחז בספירת המלכות, בענווה ובשפלות, יכול לדלג אל מעבר להבנות השכליות, שהן בהכרח מוגבלות אליו ואל מוחו, ולקפוץ אל תפיסת האינסוף הבלתי אפשרית מבחינתנו. זוהי הבנה שיכולה להתקיים רק בעת שחרור השכל וויתור על שלטון המוח, רק בעת הקבלה וההכלה של המלכות.

להתמלא בקודש

וכאן אנו מגיעים אל מטרתה של היטהרות מטומאת המת- העלייה לבית המקדש. אותו אדם שהפנים והשריש בליבו את מידת הענווה ואת ספירת המלכות מוכן כעת לעלות אל בית המקדש, ביראה ובפחד, בראש מושפל. בעת הכניסה אל הקודש הוא נוגע באינסופיותו של הקב״ה, הוא נפגש עם שכינתו והתגלותו. האדם שלא עבר את מסלול הטהרה לא יהיה מסוגל לתפוס את גודל המעמד המתרחש כעת בבית המקדש. רק אותו איש ענו ושפל יוכל להכיל בקרבו את המרחבים העצומים שהעמידה נוכח ה׳ תזמן אליו. רק הוא יהיה מסוגל להתמלא באורות הקודש בעת עלייתו אל הר ה׳. רק הוא מסוגל לקפוץ מספירת המלכות אל הכתר הבלתי נתפס. כאשר הוא מגיע לדרגה הזו, בו האגו והעצמיות שלו כבר אינן כה חשובות בעיניו, והוא תופס בעומק את אפסיותו מול הא-להים, הוא אומר לעצמו: ״מה לי הכא ומה לי התם?״, מה ההבדל בין כאן, בעולם הזה, לבין שם, לאחר המוות, בעולם הבא? בכל מקום אני עושה את רצון ה׳, אותו אני מקבל ואליו אני מתבטל. אימת המוות מתפוגגת מאליה אל מול הנוכחות הממלאת את נשמתו של האיש העניו, נוכחותו של חי העולמים.

חז״ל אסרו עלינו להרהר בטעמי מצוות פרה אדומה. ״גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין לך רשות להרהר אחריה״. איסור זה איננו שרירותי, אלא הוא עצמו טעמה ופשרה של מצוות פרה אדומה. רק מי שיוכל לוותר על ניסיון ההבנה והאחיזה הנואלים במופלא ממנו, וישלים עם חוקות הא-ל הבלתי מובנות, רק מי שיאחז במידת הענווה ובספירת המלכות ויתבטל בפני מצוות התורה הנעלמות- הוא אשר יזכה לרדת לעומק שורשן המצוי מעל טעם ודעת ולהיכנס אל המופלא ממנו.