שלח לך - נבואת הנחמה של הנסכים

ותחזינה || גיליון 212 | כ"ו בסיון תשע"ה | פרשת שלח לך

↓ מאת יובל קופרמן

שיירת הכהנים התקרבה באיטיות אל המזבח. כל אחד מהם נשא בידיו חלק שונה מן הקרבן שיעלה כעת לריח ניחוח באש המערכה. בסוף התור הקצר צעדו שני כהנים שלא החזיקו את בשר הקרבן בידם. האחד אחז בקנקן כסף ובתוכו יין אדום, והשני נשא קערת חרס רחבת שוליים ובה סולת קמח מטובלת בשמן זית. היין, הסולת ושמן הזית אינם, אמנם, חלק מן הבהמה, אך הם חלק בלתי נפרד מהקרבת הקרבן, ואל למקומם להיפקד מן השורה הצועדת המזבחה.

שלישיית הנסכים

מרכזה של פרשת שלח לך סובב סביב החטא הקשה והכאוב של המרגלים, אך לאחריו אנו מוצאים סדרת פרשיות קצרות בנושאים מגוונים שנראית כמנותקת מההקשר. מקומן של המצוות המפורטות לאחר חטא המרגלים צריך להיות בספר ויקרא (כמו שאר הקרבנות) או בספר שמות (כמו מצוות הציצית), אך לא בלב סיפורי המסעות של ספר במדבר. שומה עלינו להניח שמקומן של אותן פרשיות הבאות אחרי חטא המרגלים מכוון ומדוייק, ומטרתן הוא להודיע לנו כיצד להתמודד ולהמשיך בחיי המדבר אחרי העוון הקשה הזה.

הפרשייה הראשונה שמגיעה מיד לאחר חטא המרגלים (או ליתר דיוק, לאחר 'הבוקר שאחרי'- סיפור המעפילים) היא מצוות הנסכים. כולנו מכירים את יין הנסך של הנכרים, המנוסך לשם עבודה זרה ונאסר עלינו לשתות אותו. גם בבית המקדש היה יין נסך, אך לא לשם עבודת כוכבים אלא לשם ה'. היין היה מתנסך על ראש המזבח בכוס מיוחדת, שתחתיה היה נקב. הנקב היה פתח הזרימה של היין דרך מערכת ניקוז שהובילה אל "השיתין"- חדר קיבול גדול שעל פי המסורת קיים מששת ימי בראשית. יין הנסך מצטרף לסולת מטובלת בשמן זית ויחד הם מרכיבים את השלישיה המכונה "נסכים". נסכים אלו היו מוקרבים יחד עם קרבנות העולה והשלמים (ועוד מספר קרבנות יוצאי דופן) כהשלמה לקרבן. כפי שאמרנו, מקומה של פרשיית הנסכים הינו מכוון ובא לתת לנו מילים להתמודד עם החטא הקשה שמתרחש בפרשתנו. כדי להבין מהי העצה הלחושה בין מילות התורה עלינו לעמוד על עומק משמעותה של מצוות הנסכים.

נבואת הנחמה של קרבנות הצומח

נראה שהדבר המיוחד ביותר בנסכים שהם, בשונה מ(כמעט) כל הקרבנות בבית המקדש, קרבנות הבאים מן הצומח. היין, המופק מן הענבים, השמן, המופק מעץ הזית, והסולת, המופקת מן החיטה, מתווספים כנלווים לקרבנות מן החי ומשלמים אותם. הם מעניקים לקרבן הבהמה נופח של סעודה שלמה, ארוחה עם לחם, בשר ויין. אנו, שראינו עד כה את קרבנות הצומח כקרבנות העניים או כקרנות ימי מועד שונים בלוח השנה (כמו קרבן העומר), מופתעים לגלות שכל אזרח ישראל, ללא יוצא דופן (כפי שמדגישה התורה בפרשתנו) צריך להביא את הנסכים.

נסו לשוות בנפשכם מה פירושה של מצוות הנסכים לעם שהתבשר אך לפני רגע כי הוא עומד לנדוד במדבר עוד שנים רבות. הציווי להביא קרבנות מן האדמה יחד עם קרבנות החי מבשר לבני ישראל כי הם עוד ישבו על אדמתם ויזכו להוציא לחם מן הארץ, להצמיח פירות מן האדמה ולהעלות אותם לקרבן לה' א-להיהם בבית המקדש. כשהתורה אומרת: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במדבר, טו ב) נשמעים הדברים באוזנינו כצלילי נבואת נחמה, המודיעה לנו כי חרף כל החטאים עוד נזכה להתיישב בארצנו ולהקים בתים ומושבות בנחלתנו. המילה "מושבותיכם", ששימשה עד כה ככינוי של מחנה ישראל באשר הוא (כמו, למשל: "כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות" (שמות, יב כ)) חוברת כאן למילה ארץ, ומכריזה כי מושבותיהם של עם ישראל עוד יהפכו להיות בתי קבע של מיושבות ויישוב דעת באדמה שנתן ה' לעמו, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

תיקון קרבנו של קין

הציווי על הקרבת קרבנות צומח מחזיר אותנו אחורה, אל אותו סיפור עתיק יומין ונורא, בו יצאו שני אחים להקריב קרבנות לה'. האחד, הבל, הביא את מנחתו לה' מבכורות עדר הצאן שלו, והשני, קין, הביא את קרבנו מן הצומח. כפי שאנו יודעים, ה' לא שעה למנחת הצמחים של קין, מה שעורר את חמתו. הציווי המופיע בפרשתנו להבאת קרבנות מן הצומח כמו מבשר על תיקון לקרבנו של קין. התהליך שאירע לקין, שבעקבות רצח אחיו איבד אחיזה עם האדמה ונהיה לנע ונד בארץ, מתהפך כאשר עם ישראל מקריב קרבן מן הצומח, אשר בעקבותיו קשרו וחיבורו אל האדמה ואל הארץ מתחזקים ומתגברים. בניגוד לנדודיו של קין, הנסכים יוצרים בנינו לבין הקרקע זיקה וחיבור, המביאים למיושבות ולביתיות בארץ ישראל. אך מהו ההבדל העקרוני והמהותי בין קרבנו של קין, שלא התקבל, לבין הנסכים עליהם מצווה התורה?

נראה שעומק השוני מתבטא בכך שהנסכים אינם קרבנות המגיעים ישירות מן הצומח, אלא מנחות שעברו פיתוח ועיבוד מצורתם המקורית. הענבים עברו סחיטה והתססה ונהיו למשקה משכר בעל טעם מיוחד, הזיתים נמחצו ונסחטו והוציאו את השמן הזך והטהור, והחיטה נטחנה ונופתה עד שיצאה ממנה הסולת. העיבוד האנושי הופך את פרי האדמה למשהו שונה לחלוטין, ומשביח ומרומם אותו למדרגת איכות מרשימה. העיבוד שעובר הצומח על ידי האדם גורם לכך שהקרבתו לה' תהיה למשהו שונה לחלוטין. עד כה ה' קיבל אליו בחזרה את מה שהוא נתן לנו. ה' הצמיח לנו חיטה ואנו קצרנו אותה והבאנו לו את השיבולים. העיבוד וההשבחה הפכו את החיטה לדבר חדש לחלוטין, ללחם. הקרבן כרגע לא כולל בתוכו רק את החומר, אותו יצר לנו הקב"ה, אלא גם את העבודה וההשקעה של האדם ביצירה, בעיבוד ובהשבחה של מתן השמיים. מלאכת כפיי הניתנת לה' היא הנקודה ההופכת את הקרבן למתנה אישית בה השקעתי ואותה הוא טיפחתי, ונתינתה לה' הרי היא נשיאת כפי ומעשה אצבעותיי אל א-ל חי.

כנגד אשכול הענבים הלא מעובד שהביאו המרגלים מארץ ישראל ניצבים הנסכים המעובדים והמטופחים, ומראים כי הקשר עם הקרקע אינו יכול להיגמר במראית עין, במה שהיא מצמיחה ותו לא. האדמה דורשת את עיבודה ופיתוחה, ורק מתוך פעולות אלו, ומתוך קשר עמוק לאדמה, ניתן לשאת את מנחתה ומנחתנו אל א-להי חיינו.