על מחשבות פסולות שפוסלות || ועל אנשים פסולים להקרבה
↓ הלכות הקורבנות בשפה קליקה/ ארנון סגל
בניגוד למה שנדמה, לא קשה כל כך לפסול פסח או חטאת עד שפשוט לא יהיה אפשר לעשות דבר בבשרם מלבד להוציאו לבית השריפה – הנאה מפוקפקת למדי.
קוראינו הנאמנים כבר מבינים זאת מסתמא, אך כעיקרון די בכך שמתוך ארבע הפעולות הבסיסיות הנעשות בכל קרבן – שחיטתו ללא רחמים, קבלת דמו בכלי מהודר וייחודי, הולכתו וזריקתו בעדינות על קיר המזבח – אחת מהן תֵעשה מתוך מחשבה מוטעית שהיצור שלפנינו איננו כלל פסח או חטאת אלא לחילופין אשם שפחה חרופה, למשל.
באותה השניה בשרו של זה הופך לפשוט בלתי אכיל. כדי למנוע מקרה מעציב כל כך על הכהן לשנן לעצמו כל הדרך למזבח חטאת-חטאת-חטאת-חטאת-חטאת-חטאת (או לחילופין: פסח-פסח-פסח-פסח) ולא לחדול אפילו לשניה.
רבי שמעון, לעומת זאת, סבור שגם אם נכשל הכהן להרהר תוך כדי הילוכו אל המזבח בכל מיני הירהורים שליליים, שבמסגרתם לא התפתה ובדק מה יקרה אם ידמיין שהגדי שלפניו אינו אלא קרבן עולה ויורד – העסק לא אבוד. מכיוון שלא באמת חייבים ללכת אל המזבח, שהרי אפשר פשוט לשחוט מלכתחילה לידו, אז זו טעות נסלחת לגמרי. החטאת נשארת חטאת ומבחינתנו אפשר לחזור לשיגרה.
אולם רבי אלעזר איננו מוכן להניח לכהן להתעופף בקלות כזו עם מחשבותיו בעודו מהלך בחצר המקדש. זה הרבה יותר מורכב ובעייתי ממה שחושבים. אז ככה: אם הכהן הלך ישירות אל המזבח בדרך הקצרה ביותר האפשרית, אבל תוך כדי כך היה עסוק בהירהורים אודות קרבנות אחרים (תודה-תודה-תודה-עולת העוף-פר חטאת-קרבן כהן משיח-פר העלם דבר-מנחת חביתין) – זה ממש לא בסדר, אפילו די מעליב ולכן קרבנו ייפסל למורת רוחם של בעליו שמאמציהם והשקעתם ירדו לטמיון.
לעומת זאת, אם בחר הכהן המשוטט להקיף את העזרה מאה פעמים מכל צדדיה במסלול למיטיבי לכת ורק אז לגשת בזמנו החופשי למזבח – ובכן, אם תוך כדי כך חשב על קרבנות אחרים ולא על זה שלפניו, נו, אז זה בהחלט לא ראוי ומגונה אבל הפעם נסלח לו והקרבן כשר.
כעת חידה: מה המשותף לכל אלו?
א. כהן שהעסיק את הפועל הזר שלו בקבלת דמיהם של קרבנות לתוך מבחנות מקודשות שעתידות להישפך על קיר המזבח (באותה מידה מקבל הדם יכול להיות גם יהודי כשר למהדרין שלמזלו הרע לא זכה להיוולד ככהן, אבל אין ספק שפרשיה שבה מעורב עובד זר נשמעת שערורייתית יותר).
ב. כהן שקיבל זה עתה בשורה שקרובי משפחתו מדרגה ראשונה הלכו לעולמם בנסיבות טראגיות. בעודו מקבל את דם הקרבן ודמעותיו מתערבות בדם היצור השחוט, הוא מבין שעליו לתכנן את הלוויה ואת השבעה: מי יספיד, מי יכובד בנשיאת המיטה ומי ישתתף בכיסוי הקבר בעפר.
ג. איש משמרת הכהונה שמגיע למקדש מתנשף כששערותיו רטובות ומתברר שרק כרגע נזכר לטבול במקווה מטומאתו, ואיך לומר זאת בשפה הלכתית פיוטית? טרם העריב שמשו.
ד. אחד מצאצאי אהרון שהגיע לתורנות קבלת הדם שלו כשרק חלק מפריטי לבושו עמו. הוא איבד את המכנסיים, וכעת רק כתונת, מצנפת ואבנט לעורו.
ה. הכהן חזר בדיוק כעת מחופשת מחלה. הוא סבל מצרעת ממארת וכעת שב אל המקדש – אך בטרם הקריב קרבנותיו רץ מיד לקבל קצת דם בכלי מצוואר של בהמה שחוטה.
ו. לא כל כך נעים להגיד, אבל האיש לא רחץ את ידיו ורגליו בכיור בטרם ניגש לקבל את הדם. לא מדובר רק בעניין מגעיל ולא היגייני, אלא בבעיות של ממש שהדבר מעורר בכשרות הקרבן שלפניו.
ז. הבחור טרם עבר טקס ברית מילה כנהוג בדת היהודית.
ח. האיש לא השקיע אפילו רגע כדי לטבול ולהיטהר לפני שהגיע למשמרת הבוקר שלו. מלבד המחיר האישי שישלם בעוון כניסה למקדש בטומאה (עונש כרת, בקטנה), יש למעשה השלכות חמורות על כל מה שאדם שלילי כל כך התעסק בו.
ט. העובד הגיע עייף לעבודה והחליט לעשות את מלאכתו בישיבה. שלא כקופאיות במרכול, יש לדעת, לכהנים אין את הזכות לשבת תוך כדי עבודתם.
י. הבחור התחכם והחליט לקבל את הדם הניגר מהבהמה באופן יצירתי כשהוא עומד על גבי כלים, על גבי כבשה מתחרה שנקלעה למקום או כאשר הוא דורך בחוזקה ובאכזריות על גבי רגלי חברו למשמרת.
ובכן, המשותף לכל אלו הוא שמרוב יצירתיות, עצלנות או לחילופין נסיבות מצערות, כולם פסלו את הקרבן שבו הם עוסקים. אין ספק, בעניינים הנוגעים לקרבנות עדיף להיות לגמרי בנאליים ולא מתוחכמים. בית המקדש איננו אתר לאינדיווידואליסטים מגניבים שמבקשים להדגיש את ייחודיותם. בדרך כלל יוזמות כאלו נגמרות שם בבכי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה