שופטים - בזאת אני בוטח!

ותחזינה || גיליון 221 | ז’ באלול תשע”ה | פרשת שופטים

מאת: יובל קופרמן

שורת טנקים ארוכה נפרסה על יד קו הגבול, קניהם מכוונים כולם לעבר שטח האויב הסמוך. הצוותים המתינו דרוכים, מחכים לפקודה שתורה להם לפתוח בדהרה פנימה, לצאת לקרב. חשש ומתח מכרסם בלבבות. פחד מוות לצד תחושת שליחות, דאגה מפני הבאות לצד להט הקרב ושאגת הדם באוזניים. האדרנלין סוער. בעוד כמה רגעים הם יצאו להפיל ארצה את אויביהם וצריהם, יצאו להילחם ולהכניע את מבקשי נפשם ואת שונאיהם. בעוד רגע ירעימו את האוויר פיצוצי הפגזים וחריקות השרשראות. בעוד רגע תרעד האדמה תחת זחלי השריון. בעוד רגע הם יצאו אליה. המלחמה.

הכהן- נושא נאום הקרב

פרשת השבוע שלנו היא פרשה לאומית מאד, שמוכיחה לנו שוב ושוב כי אי אפשר לנתק את הקשר בין דת ומדינה, בין הקב"ה לבין עסקי הפוליטיקה והמשפט, הצבא והכלכלה. בין שאר הנושאים עוסקת פרשתנו בהרחבה ביציאה למלחמה, ובתוכה אנו מגלים את הצבא העומד רגע לפני הקרב, ממתין לאות הפתיחה בלחימה. אנו מכירים את הסצנה הזו משלל סרטי מלחמה היסטוריים- המצביא עובר על גב סוסו המעוטר אל מול שורות החיילים הארוכות ונושא לפניהם נאום. נאום שמשלהב את הלבבות, מרטיט את הרוח, מדרבן את העם לתת את חייהם ולהקדיש את מותם למען הקרב הזה. נראה שאם הייתה התורה מביימת את סצנת פתיחת הלחימה היינו מקבלים תמונה שונה בתכלית. לפני העם לא עובר מצביא או שר מלחמה עטור נצחנות ושטוף דם, כי אם "לפלף", כהן, הוא הנושא את נאומו בפניהם. "והיה כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודבר אל העם ואמר אליהם: "שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם" (דברים, כ ב-ד). מה הכהן עושה במקום כזה? אנו מכירים את הכהנים כעובדי בית המקדש, מקריבי הקרבנות. מקומם הוא בבית ה', לא בפאתי שדה קרב. האם לא יכלה התורה למצוא אדם מתאים יותר ממנו לעמוד לפני העם ולעודד אותו בטרם היציאה למלחמה?

עומדים לפני ה'

נתבונן בדברים אותם אומר הכהן לעם. ראשית כל הוא פונה אליהם: "שמע ישראל!", ומתאר את הסיטואציה בתוכה הם מצויים- "אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם". לאחר מכן הוא מדבר אל לבבם, מבקש לנסוך בהם אומץ ולגרש מהם את הפחדים- "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". את הכוחות להתמודד עם האימה הוא שואב מביטחונו בקב"ה- "כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם". ננסה לקרוא את מה שאומרים לנו הפסוקים בין השורות, להבין את עומק נאומו של הכהן ואת הנקודה היסודית שהוא מבקש להעביר ללוחמי עם ישראל.

נאומו של הכהן עוסק בשתי נקודות התייחסות של העם היוצא לקרב- היחס אל האויב והיחס אל ה'. במצב הנוכחי סביר להניח שהלוחמים מלאים בפחד מהאויב, ולכן קורא להם הכהן- "אל תפחדו מפניהם!". בתוך המשפט הזה חבויה התנועה ההפוכה לפחד מהאויב, הנחשפת בפסוק הבא. מהאויב והצר, אומר הכהן, אינכם צריכים לפחד, אבל מהקב"ה, א-להים צ-באות, צריכים אתם לפחד. תוצאות המלחמה וגורלכם האישי איננו נתון בשאלת ההצלחה שלכם בהתמודדות מול כלי הנשק של הצבא השני, אלא במערכת היחסים שלכם עם ריבונו של עולם. הוא זה אשר ניצב לפניכם היום והוא זה שיכריע את תוצאות הקרב.

להשליך אליו את המעשים

דווקא בתוך שדה הקרב, המקום המלחיץ והמאיים, הכוחני והאלים, קורא הכהן לעם לשאת את העיניים הרחק וגבוה, אל מקום משכנו של יושב שחקים. במקום לקחת את המושכות לידיים ולחשוב כי בכוח ידינו ובזעת אפינו נכריע את הלוחמים שלפנינו, עלינו להרפות ולשחרר, לשים את מבטחנו בקב"ה ובידו הנטויה ולהאמין שהוא זה שמכוון את העיניים. דווקא ההישענות והביטחון בו ובכוחו, השלכת היהב עליו, היא זו שתכין אותנו בצורה ראויה לקרב הממשמש ובא.

ביטוי לעמדה שמבקש הכהן לנסוך בעם ניתן למצוא בספר שיחות הר"ן של ר' נחמן מברסלב: "טוב מאד להשליך עצמו על ה' יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על ה' יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך... וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל העניינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב לה' יתברך" (ב). ר' נחמן קורא לנו להשליך אל הקב"ה את כל מעשינו ותנועותינו, את כל ההתנהגויות שלנו. הוא מזמין אותנו להגיד לא-להינו: "ה', מעתה אתה האחראי, אתה הבוס, וכל מעשי הרי הם על פי רצונך". השלכת היהב בצורה הזו משחררת אותנו מהדאגות ומהלחץ וממלאת אותנו בביטחון. העומדים בפני מלחמה זקוקים לביטחון ולשלווה הזו אחת כמה וכמה, ועל כן דווקא בנקודות אלו נוגע הכהן.

אחת שאלתי מאת ה'

את הלך הרוח הבוטח בה' של האדם הניצב בפתח קרב אנו חשים היטב במילות מזמור כז שבספר תהילים, אותו אנו אומרים בימים אלו, ימי חודש אלול, פעמיים ביום. המזמור נפתח בהכרזותיו מלאות הביטחון והאמונה של דוד: "ה' אורי וישעי- ממי אירא?! ה' מעוז חיי- ממי אפחד?! בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי- המה כשלו ונפלו. אם תחנה עלי מחנה- לא יירא לבי! אם תקום עלי מלחמה- בזאת אני בוטח!" (א-ג). מהיכן נובע הביטחון המופרז הזה? במה נתלה דוד בצורה כזו שהוא יכול להכריז בקלילות- "המה כשלו ונפלו"? התשובה לשאלה זו מצויה בפסוקי המזמור ודוד עצמו עונה עליה: "בזאת אני בוטח: אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש- שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפינני בסוכה ביום רעה, יסתירני בסתר אוהלו, בצור ירוממני" (ג-ה). בקשתו האחת של דוד, ההגעה אל בית המקדש וההסתופפות תחת צלו כל ימי חייו, היא זו שמביאה אותו להתנתק מן הפחד המאיים שאופף אותו ברגע בו הוא ניצב מול צבא האויב ומעתיקה את מחשבותיו אל מחוז כיסופיו. "במקום בו מחשבתו של אדם נמצאת- שם הוא נמצא" לימדנו הבעל שם טוב, ובטקטיקה זו אכן משתמש דוד. בבית המקדש שב דוד להתמודד עם אויביו, בעוז ובגאון- "ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותיי ואזבחה באוהלו זבחי תרועה. אשירה ואזמרה לה'!" (ו). את המאבק באויבים מעתיק דוד ל'מגרש הביתי' שלו, לחצרות בית ה', ושם הופכת ההתמודדות מול המלחמה מהתמודדות של חרב כנגד חרב להתמודדות של תפילה ובקשה מה'- "שמע ה', קולי אקרא, וחנני וענני. לך אמר לבי 'בקשו פני', את פניך ה' אבקש! אל תסתר פניך ממני, אל תט באף עבדך. עזרתי היית, אל תטשני ואל תעזבני, א-להי ישעי" (ז-ט).

הכהן העומד לפני העם מזכיר להם כי למרות ששדה הקרב מרוחק מבית המקדש ומהתקווה להגיע בשעריו ולבוא בחצרותיו, הנה ניצב כאן שלוחו של ה', המשרת דרך קבע בביתו, וקורא אל העם לשאת עיניו אל ההרים ולראות כי העזרה בוא תבוא, כי את התקווה והמבטח יש להעניק לה' ואת תוצאות המלחמה יש לשים בידיו. השלכת כל המעשים והתנועות אל הקב"ה כמוה כקרבן תרועה, כמנחה המוגשת לפני הקרב. את הפחד והאימה הממלאים את הבטן יש להחליף במשאלת הלב הכובשת- "שבת בבית ה' כל ימי חיי!", ומתוך הביטחון בה' והתקווה לזכות להסתופף בצלו נחרט בלב כל לוחם ולוחם פסוק אחד: "קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'!" (תהילים, כז יד).