ראה - "לשכנו תדרשו"

ותחזינה || גיליון 209 | ט"ו במנחם אב תשע"ה | פרשת ואתחנן

מאת: יובל קופרמן

ישנם פסוקים שכולנו יודעים לצטט בלי בעיה, אך אין לנו שמץ של מושג מהו פירושם. ״ארבעים שנה אקוט בדור״ (תהילים, צה י) אנו אומרים בקבלת שבת, כשרובנו אפילו לא תוהים מה פירוש המילה ׳אקוט׳ (אקוץ, אמאס). ״כל גויים סבבוני, בשם ה׳ כי אמילם״ (תהילים, קיח י) אנו שרים בלהט מדי ראש חודש וחג, בעת ההלל, בלי להבין את פשר המילה ׳אמילם׳ (אכחידם, אשמידם). פסוק כזה מצוי גם כן בפרשתנו. זהו פסוק מפורסם, עליו דובר רבות, אך פשט מילותיו נעלם מעינינו: ״כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם- לשכנו תדרשו ובאת שמה״ (דברים, יב ה).

"לא תעשון כן לה'"

נפתח בסקירה קצרה של ההקשר בו מופיע הפסוק. לקראת הכניסה לארץ ישראל מקבל עם ישראל הנחיות והוראות כיצד לתפקד ולהתנהג במציאות של עם היושב בארצו. כפי שכולו יודעים, ארץ ישראל איננה ככל הארצות, ולכן גם היחס הנדרש ממנו כלפיה צריך להיות שונה. ״אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' א-להי אבותיך לך לרשתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה״ (שם, א). כדי לחיות על האדמה הזו עלינו להישמע וללכת בעקבות חוקים ומשפטים מסויימים. לחוקים הללו יש שני צדדים- סור מרע ועשה טוב, והתורה מיד מרחיבה ומסבירה: ״אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם, את אלוהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלוהיהם תגדעון. ואבדתם את שמם מן המקום ההוא״ (ב-ג). אנו מצווים לאבד את שם העבודה הזרה מאדמת ארץ ישראל. אובדן השם מתבטא בהשמדה טוטאלית של כל זכר לפולחן האלילים בכל צורה שהוא. ההתנקות והטהרה הללו הינן המצע והכן לקראת ההתפתחות והבניין שבאים על גביהם- החדרת והעצמת שם ה׳ על האדמה.

כנגד המצווה להאביד ולהשמיד את העבודה הזרה ישנה מצווה הפוכה- איסור מוחלט להביא לאובדן שם ה׳- ״לא תעשון כן לה' א-להיכם״ (ד). מה הם הדברים בהם בא לידי ביטוי איסור זה? ״כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא- לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים: "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם"... הסותר אפילו אבן אחת דרךְ השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה- לוקה, שנאמר בעבודת כוכבים: "כי את מזבחותם תיתוצון", וכתוב: "לא תעשון כן לה' א-להיכם״ (רמב״ם, יסודי תורה, ו א ז). נראה שהדברים הללו, אותם מציין הרמב"ם בעקבות דברי חז"ל, על אף שנובעים מתוך הפסוקים, אינם פשוטו של מקרא, מפני שמיד לאחר מכן התורה מסבירה למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא תעשון כן": ״כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם- לשכנו תדרשו ובאת שמה״.

מקום שמלכד

לפני שנגיע לפירושו של פסוק זה נשים לב לצורה בה הוא בנוי. הפסוק נפתח בדיבור אל כלל עם ישראל כאל קבוצה הבנויה מחלקים: ״מכל שבטיכם״. בין השיתין אנו מגלים נימה של תחרותיות- באיזו נחלה יבחר ה׳? איזה שבט יזכה בכבוד העצום לארח בחלקו את שכינתו של הקב״ה? האווירה המפולגת הזאת מתפוגגת כאשר משה מגיע לציווי- ״לשכנו תדרשו!״ הדרישה נופלת על כתפי כל אחד מן השבטים, ואין זה משנה אם הזכות לארח את השכינה תיפול בחלקו או לא. המצווה, התפקיד והשליחות מחברים ומלכדים את העם לקראת היעד המשותף- הביאה אל בית המקדש. שיאו של החיבור והאיחוד מגיע כאשר המקדש מוקם, כאשר ישנה נקודת מרכז לעם אשר כולו, ללא הבדל בין שבט לשבט, מתלכד סביב בית ה׳- ״ובאת שמה״. הפסוק עובר לדבר בלשון יחיד, מתייחס על עם ישראל על שבטיו השונים ״כאיש אחד ולב אחד״. כולם עולים ביחד אל הר המוריה, באים שמה יחדיו. עם ישראל נהיה לאחד, והפילוג לשבטים מתמוסס לגוש אחד העומד וניצב לפני א-להיו. גוש אחד שזכה להפוך דרישה ובקשה למציאות, זכה להגשים את החלום.

תידרשו להגיע לשיכונו

לאחר שהתבוננו מעט על המעטפת של הפסוק, נבקש לגעת בפירוש מילותיו, ובעיקר במילים "לשכנו תדרשו" העומדות במוקדו. המקום היחיד בתנ"ך בו מופיעות מילים ייחודיות אלו הוא בפרשתנו, ועל כך מלאכת הבנתן איננה פשוטה. נראה שפשט הביטוי ״לשכנו תדרשו״ הוא, כפי שמפרש הספורנו- ״להיות שם משכן לשמו... אל אותו המקום הנבחר תדרשו להשתחוות ולהקריב״. משה מכריז לפני עם ישראל כי הוא נדרש להגיע אל שיכונו של הקב״ה במקום הנבחר, ולהביא לשם את ״עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבותיכם״ (ו). לפי פירוש זה תרגומו של הביטוי ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״ הוא- אתם נדרשים לבוא אל שיכונו של הקב״ה.

אך אם כך נפרש את הפסוק נמצא כי התחביר בו משתמשת התורה הוא מוזר ביותר. היא פותחת בהדרכה לקראת מקום מסויים: ״כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ א-להיכם...״, אך לא מגיעה למה שאנו נדרשים לעשות עם המידע הזה. תחת זו היא מתחיל מחדש, ״לשכנו תדרשו ובאת שמה״. המילה ״לשכנו״ הופכת בעצם למיותרת. בנוסף לכך, גם הניקוד בו משתמש התורה מוזר. במקום לכתוב ״לְשִׁכֻּנוֹ״ היא כותבת ״לְשִׁכְנוֹ״. במקום לנקד ״תִדָרְשׁוּ״ היא מנקדת ״תִדְרְשׁוּ״. פירושו של הספורנו איננו מספק ואנו נדרשים לפירוש אחר, הנוגע לפשט התחביר והניקוד של התורה.

למען שכינתו תדרשו

ישנה דרך מקובלת נוספת לפירוש הפסוק, דרך שלעניות דעתי קרובה יותר לפשוטו של מקרא. משה מצווה מאתנו לדרוש מה׳ שישכן את שכינתו במקום בו הוא בוחר. ״לשכנו תדרשו״ קורא אלינו משה, תדרשו ותבקשו אחר בית המקדש! תתחננו לה׳ שיגלה לכם את מקומו, תבקשו ממנו שיוריד אליכם את שכינתו, תתבעו ממנו לקיים את הבטחתו לשים בקרבכם את שמו. פירוש המילה ״לשכנו״, אם כן, הוא פועל- לשכן אותו, וכדי להוציא את הפועל הזה לאור יש לדרוש ולתבוע זאת!

את רעיון הזה לוקח אונקלוס עוד צעד קדימה, ומתרגם את ״לשכנו תדרשו״ - ״לאשראה שכינתה תמן״. להשרות את שכינתו שם. מאונקלוס אנו למדים כי המילה ״לשכנו״ איננה פעולה אלא שם עצם. לשכנו- לשם שכינתו. מקודם פירשנו את הפסוק כדרישה לבניין בית המקדש, וכעת פירושו של אונקלוס משווה לדרישה הזו פן הרבה יותר אישי- דרישה להשראת השכינה. בקשת השראת השכינה איננה זהה לבקשת בניין המקדש. השכינה, כפי שמשתקף בכתבי החסידות והקבלה, היא דמות, פרסונה. השכינה היא בת דמותו של עם ישראל, היא המייצגת שלנו לפני הקב״ה. הבקשה למצוא לה מקום איננה נשארת בגדר חובה הלכתית, זוהי בקשה ודרישה מלאת חמלה ואהבה, תחינה על אינטימיות וקרבה. לא מקום לפולחן ולעבודה אנו מבקשים, אלא בית- אינטימי, שקט. הדרישה הזו הופכת למעין הצעת נישואים, מעין תחינה של בן זוג להקים ביחד בית משותף. השכינה התועה והנודדת מבקשת מנוח לכף רגלה, ועם ישראל נתבע לדרוש כי מקום שכזה ימצא. לא ננוח ולא נשקוט עד שתזכה השכינה למצוא לה בית, להקים לה מקום בו תוכל להתייחד עם דודה אהובה.

״ובאת שמה״

מקודם ראינו כי הצו ״לשכנו תדרשו״ הוא ההפך מאיבוד שם העבודה הזרה. הקמת המשכן, הבית, מקום המנוחה והנחלה, הוא זה אשר מקבע ומנכיח את שם ה׳ בעולם, את נוכחותה של שכינתו, יותר מכל דבר אחר. כנגד עקירת האשרות וניתוץ המזבחות אנו מצווים להפריח אהבה, לבנות בית נאמן של ה׳ ושל שכינתו. ואולי אפילו ניתן לומר כי המילים ״ובאת שמה״ אינן מתייחסות אל עם ישראל, כי אם אל הקב״ה. לאחר שנדרוש ממנו את הקמת הבית המשותף נזכה שהוא יבוא שמה- יצמצם את עצמו אל השטח הקטנטן שבין הכרובים, ונתייחד שם, אנחנו והוא, קרובים קרובים.