יום הכיפורים - יום של ההווה

ותחזינה || גיליון 225 | ט' בתשרי תשע”ה | יום הכיפורים

↓ מאת יובל קופרמן

שוב אנו עומדים לפני יום הדין הגדול והנורא. אם כבנים, אם כעבדים, אנו ניצבים מול ארון הקודש הפתוח ואומרים בלב נשבר: ״אבינו מלכנו! חטאנו לפניך! אין לנו מלך אלא אתה!״. מראש חודש אלול ועד כה זכיתי ללמוד בעיון סוגיות חשובות מתוך פרק שמיני של מסכת יומא, העוסקת ביומא (היום, בה״א הידיעה)- יום הכיפורים. אני רוצה להביא לפניכם מעט פירות מתוך הלימוד המעמיק והפנימי אודות היום הקדוש, ויהי רצון שיהיו הדברים שער בעדו נדע כיצד להיכנס אל יום הכיפורים ולפתוח דלתות הלב והשמיים.

שני סוגי תעניות

אחד הדברים המרכזיים שאנו יודעים על יום כיפור הוא היותו יום צום, בו לא אוכלים ולא שותים (על פי חז״ל- זוהי ההתענות היחידה עליה חייבים כרת, כלומר- זהו המאפיין החשוב ביותר של התענית!). במהלך הדורות גילינו שישנן עוד שני סוגים של תעניות: תעניות אבל ותעניות בקשה. תעניות האבל, כמו ט׳ באב וצום גדליה, הן תעניות שמטרתן להיזכר באירוע היסטורי שהתרחש. זוהי צורת תגובה לאסון שפקד אותנו, למאורע שהתרחש לנו. גם תענית התפילה תגובה לאסון, אך הפעם מדובר על אסון העומד להתרחש ואנו מבקשים למנוע אותו, כמו תעניתה של אסתר או תעניות על הגשמים.

בשתי התעניות האלו אנו נקראים לחזור בתשובה (לפחות על פי הרמב״ם, ועיין במשנה תורה, הלכות אבל, יג יב; הלכות תענית, א ב), ושתיהן קוראות לנו לשפר מעשינו ולהתקרב לקב״ה. ההבדל ביניהן הוא בכך שתענית התפילה מבקשת לשנות את רוע הגזירה, לבטל את הפורענות שהביא עלינו הא-ל, ואילו מטרתה של תענית האבל היא להתמודד עם האסון שכבר התרחש ולהגיב אליו. ניתן להגדיר הבדל זה כהבדל בין עבר, תענית האבל, לעתיד, תענית התפילה. אך איפה ניצבת התענית בה אנו עוסקים, צום יום הכיפורים?

שלוש משמעויות ליום הכיפורים

כדי לעמוד על אופיו של היום עלינו לשוב אל פרק טז בספר ויקרא, בו עוסקת התורה בצורה נרחבת בעבודת יום הכיפורים ובמשמעויותיה. בתחילת הפרק אנו מגלים כי הוא בא על רקע המטען הכבד של מות נדב ואביהו: ״וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימתו״ (א). בני אהרן, שביקשו להיכנס אל הקודש פנימה, שגו, ובכך הביאו על עצמם את מותם. כעת מורה לנו התורה את הדרך הנכונה בה יש לגשת פנימה אל הקודש: ״בזאת יבא אהרן אל הקודש: בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה״ (ג). פתיחה זו, שכלל איננה מזכירה את יום הכיפורים כתאריך בלוח השנה, מעניקה לו צביון מיוחד- היום בו האדם זוכה להיכנס פנימה, לבוא אל הקודש. לראות פני א-להים חיים.

בהמשך הפרק אנו מגלים שהביאה אל הקודש צריכה להתרחש בתאריך ספציפי ולמטרה ייעודית: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו״ (ל). פתאום אופיו של היום משתנה בתכלית. מיום הכניסה אל הקודש הוא נהפך ליום הכיפורים, בו אנו נטהרים מטומאותינו ומכפרים על עוונותינו. בנוסף לשתי מהויות אלו, אל לנו לשכוח את משמעותו של התאריך ההיסטורי- י׳ בתשרי. על פי חז״ל ביום הכיפור, לאחר ארבעים יום בהר סיני, ירד משה ונתן לעם את לוחות הברית השניים (איכה רבה, לג). יום הכיפורים הוא, אם כן, יום חידוש הברית עם הקב״ה!

יום הכיפורים- בין עבר לעתיד

נשוב לשאלתנו- איזו מן תענית היא צום יום הכיפורים? ראינו שני סוגים של תעניות, אותן אנו יכולים להשוות לשניים מן ההסברים על מהות יום הכיפורים. תענית האבל, הבאה כתגובה על העבר, מתאימה ליום כיפורים כתאריך ההיסטורי של הורדת הלוחות השניים. אנו מבקשים לנצור את מעמד הברית המחודשת, וזאת על ידי תענית וצום. יום הכיפורים כיום של כפרה וניקוי חטאות בני ישראל מתאים לתענית התפילה על העתיד. כמו בני נינווה, עליהם אנו קוראים בהפטרת מנחה של יוה״כ, אנו צמים ומתפללים לה׳ שימחל ויכפר על פשעינו ויסלח לנו- וזאת כדי להסיר נעל ראשנו את גזר הדין הנורא הממתין לחוטאים. אך ליום הכיפורים ישנה משמעות שלישית, נקודה ייחודית המגביהה אותו אל מעל כל צום אחר ומשווה לו צביון קדוש ונורא, גבוה מעל גבוה.

יום של ההווה

״ימים יוצרו לו אחד בהם״ (תהילים, קלט טז). ר׳ יהושע אומר:... מימים שברא הקדוש ברוך הוא- בחר לו אחד מהם, ואיזה הוא? זה יום הכפורים״ (תנחומא, בראשית כח). יום הכיפורים הוא יום מיוחד, היום בו בחר ה׳. זהו היום בו זוכה האדם להיכנס לפני ולפנים, לבוא חדר לפנים מחדר עד שהוא ניצב לפני ריבון העולמים. עמידה זו מעתיקה את האדם אל מימד שמעל לזמן ולמקום. כמו מלאך הוא מתעטף בגדים לבנים, עומד ברגל ישרה לפני א-להיו, מתעלה אל מעל לאכילה ולשתייה, לרחיצה, סיכה, נעילת סנדל ותשמיש מיטה. כמו משה שעלה לקבל את הלוחות השניים הוא פורש מדרכי העולם הזה ועולה בהר ה׳, קם במקום קודשו. אין זו התעלות ייעודית, אין זו כניסה פונקציונלית שנועדה לספק מטרה כלשהי. ביום הכיפורים זוכה האדם לעמוד, נקי כפיים ובר לבב, מול ה׳. אמנם העבר מצוי באחוריו והעתיד פרוש לפניו, אבל בעיקר- הוא מצוי בהווה, בהתרחשות הנוכחית, במפגש שמתהווה כרגע בינו לבין ה׳.

״אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים!... ואומר: "מקווה ישראל ה'"- מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל!״ (יומא, ח ט). יום הכיפורים הוא היום בו זוכה עם ישראל להיכנס למקווה ישראל ה׳, לשטוף מעליו את כל טומאותיו ולהתייצב לפני אביו ומלכו בברית מחודשת. זה היום בו אנו מתרוממים ומתקדשים, בו אנו זוכים לבוא אל הקודש. ביאה זו מוציאה אותנו מגדרי העולם הזה, ופתאום שאלות כמו טומאה וטהרה, חטא ותשובה, הופכות ללא רלוונטיות. כעת אנו מלאכי עליון קדושים וטהורים, מסתתרים בין כפלי טליתו של אבינו תחת כנפי השכינה.