מהו מתן הדמים המינימלי || מתי מחשבת חוץ לזמנו אינה מפגלת?
חשוב מאוד לתת הרבה מתנות, והעיקר שיגיעו מתוך מחשבה טובה • אגב, מדובר במתנות של דם
↓ הלכות הקורבנות בשפה קלילה/ ארנון סגל
בתוך מנעד הקורבנות הרחב שהיהדות מציעה, קיימים כאלו הדורשים לצורך עצמם לא פחות מארבע מתנות. לעומתם, ישנם כאלה שיסתפקו בשתי מתנות בלבד, ואף אפשר למצוא זבחים בני דת משה שדי להם במתנה אחת ויחידה, ופשוט אין להם צורך ביותר מזה. חשוב להבהיר שמדובר במתנות של דם הניתנות על גבי המזבח, כך שאין טעם להתמלא בקנאה בקורבנות עתירי המתנות. ככלות הכול, אלו אף שילמו על התשורה הזו בדמם ובחייהם.
כך או אחרת, אם החליט הכוהן לחסוך על חשבון קורבנותיו והודיע שמבחינתו מתנה אחת לכל קורבן היא די והותר - אז מצד אחד מחובתנו לומר שזה ממש לא בסדר. חשוב להדגיש שהכוהנים מחויבים לציית להוראות הספר ככתבן וכלשונן, וכל חריגה מהן היא משחק באש המזבח, נקודה; מצד שני, במבחן התוצאה זה לא אסון גדול: במקרה הזה הקורבנות ילמדו להסתפק במה שיש, ויגידו תודה על כל מתנה שיזכו לה. לא נשבור את הכלים בגלל מתנה או שתיים פחות ממה שהורגלנו בהן.
גם בבית שמאי מסכימים בסך הכול עם הגישה המעשית הזו, שלפיה אנחנו אוהבים מאוד מתנות ועדיף כמה שיותר מהן, אבל אם אין ברירה נסתדר גם עם מתנה אחת לכל קורבן. עם זאת, בנוגע לקורבן חטאת מתעקשים שם שלא יאפשרו קיצוץ של מתנותיו לפחות משתיים. בית הלל, לעומתם, מעמידים את החטאת במקומה ומשוכנעים שגם היא תוכל להסתדר עם מתנה אחת בלבד אם אין ברירה אחרת - מה שטוב לשאר הקורבנות טוב בהחלט גם לחטאת.
על כל פנים, אם בעת שנתן את המתנה הראשונה חשב הכוהן כהרגלו תמיד רק מחשבות קדושות וטהורות, אך בעת נתינת המתנה השנייה תקף אותו יצרו הרע והביאו לזמום לאכול את הקורבן דווקא אחרי תום הזמן המותר – ובכן, אל דאגה. הקורבן מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, וכיפר על כל מה שהיה צריך לכפר עליו. ראוי אמנם שאותו כוהן יקיים חשבון נפש על מעשיו הרעים, ובפרט כשזה קורה זמן קצר כל כך אחרי יום כיפור, אולם בקורבן עצמו לא נרשם כל פסול.
לעומת זאת, אם התקף הפיגול פגע בכוהן כבר במתנה הראשונה שנתן למזבח, והביא אותו להכריז שהקורבן הזה ייאכל חודשיים אחרי הזמן המותר, הקורבן אכן ייחשב ללא פחות מפיגול. מי שיאכל ממנו יצטרך לוותר על חלקו המכובד בעולם הבא. זאת, אף אם במתנה השנייה שניתנה למזבח מיתן הכוהן את דרכיו והסתפק בהכרזה שיאכל את הקורבן על חוף ימה של תל-אביב. עם כל הכבוד לעיר ללא הפסקה, זהו מעשה חמור הרבה פחות מאכילת קורבן אחרי תום זמנו.
אגב, האיסור לאכול קורבנות על חוף הים של תל-אביב לא נובע מאיזו סלידה שהיהדות חשה מעיר החולין הזו, אלא נולד רק מכיוון שיש צורך לאכול קורבנות בקרבת המקדש. את חלקם יש לאכול בתחומי העזרה בלבד, וקורבנות אחרים אפשר לאכול בתחומיה המוניציפליים של עיר הקודש – אבל בשום פנים ואופן לא בגוש דן. לא ולא.
כך או אחרת, קורבן כזה לא היה אמור להיות ממש פיגול מסוכן המחייב את טועמיו בעונש כרת, אלא לכל היותר פסול לאכילה באופן בלתי מזיק. אולם מכיוון שהמתנה השנייה איננה הכרחית (כאמור) לכשרותו של קורבן, אזי כל המחשבות שחשב הכוהן בעל המחשבות אחרי נתינת המתנה הראשונה פשוט אינן משנות דבר. בשל כך נותר לנו להתמודד רק עם ההצהרה העקרונית שלו בשעת המתנה הראשונה - לאכול את הקורבן אחרי הזמן המותר - ובצער אנו מבשרים שמחשבה מהסוג הזה גורמת לקורבן להיהפך לחבית חומר נפץ הלכתי. מי שיאכל אותו ייענש בחומרה ובלי רחמים – בכרת.
אגב, קיימים קורבנות מפונקים יותר, שאת המתנות שלהם יש לתת דווקא על מזבח הזהב שבהיכל - ובאלו מקפידים דווקא על ארבע מתנות. באלו קורה לפעמים שבמתנה השלישית לא הצליח עוד המקריב להתאפק, וצרח שגמר אומר בלבו לבצע את סיום תהליך ההקרבה אחרי הזמן המותר. זה אמנם חמור מאוד, וכולם אכן ינזפו בו על המעשה קל הדעת, אבל בשורה התחתונה הקורבן עצמו רק ייפסל אולם בשרו לא יהפוך לרעיל הלכתית. לא ולא, מחשבה מגונה במתנה אחת בלבד - רעה ככל שמחשבה מסוגלת להיות - איננה מסוגלת להפוך קורבן לבשר פיגולים. אפשר לנשום לרווחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה