להלך ברגש בחצרות בית ה' || איתמר חדאד
↓ מאת: איתמר חדאד
כעת זכיתי להתפנות לכתוב מעט מרשמיי מן הביקור המיוחד היום בהר בית ה'.
עומדות היו רגלינו בשערי ירושלים. פוסעות אט אט במשעול העץ שהוקצה לבדו לעליית מי שאינם מוסלמים. והלב נפתח והפה מתרונן ונקמץ לאלתר. גם משוטר בן עמך שמור פתחי פיך. וקמיצה זו - מעבודות קשות שבמקדש היא. איך לא אפתח פי ברון לפני שוכן מרום? איך אדום ואחשה?
ורואה אני את המקום החרב שעליו בניין תעתועים זהוב. מגדל בבל מודרני, שבולל ומבלבל ומטעה את עין רואיו. ובכל זאת איני יכול שלא לשמוח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי - להיות מבאי מקדש ה' אף בחורבנו, להשיל את נעליי מעל רגליי כי המקום אשר אני עומד עליו אדמת קודש הוא. ומודה אני על כך לבוראי בפה מלא. ושוב שפתותי מתרחבות להלל ולשבח ובמאמץ רב נקמצות אל בין שיני.
עיני זרים נעוצות בי כל העת. מנסות לייבש את גרוני. וכמעט ונכנעתי.
וממשיכים אנו להלך במתון וברגש בחצרות ההר. מחכימים מדברי הרב איתי אליצור הי''ו. בדבריו הוא מחייה את הלבבות, מעמיד את החזון לפרטיו ומקרב את תודעתנו אל הגאולה.
עוצרים אנו פה ושם, ניצבים לפני ה'. דברי חכמה ודעת נאמרים לאזנינו גם מפי אביה פרנקל ומפי מורי הרב יואל אליצור נר''ו.
והזמן לא עוצר מלכת. זה רק אנחנו שעוצרים. מנצלים כל דקה של שהות בלב העולם.
וה' המציא את חיננו בעיני רוב שוטרי בני ישראל. רק הגויים אשר הניח ה' לנסותנו בהם מרימים את קולם כנגדנו ברגעים בהם דימו שזכינו שלא להיות עמלים על הקמיצה. עיניהם עיני אויב, צחקוקם חרב חדה, וגידופיהם רומסים בגסות את כבוד בני המלך בארמונו הנטוש. שפחה כי תירש גבירתה.
ואנו עומדים במזרח, כנגד בית קדשי הקדשים, ועינינו ליה תלויות. והשפתיים, אוי השפתיים... נפתחות ונסגרות. תוהות ומבולבלות. עת לחשות או עת לדבר?
ופתאום מתבהרת לה ההבנה על המשמעות הקיצונית שמייחס נותן התורה למחשבותיו של העובד לפניו כאן. אם יתפגל הקרבן או יעלה לרצון. אם תיפסל המנחה או תיאכל בטהרה.
והלב רוחש תפילותיו למכביר. ממלא תפקידו נאמנה. צועק אל ה' בדממה.
צעדינו עודם מדודים. מקווים להישאר כאן עוד ועוד. מבקשים להותיר כאן סימן לבאות. לימים שיבואו, בעלות כל ישראל להיראות לפני ה' ולומר לפניו הללו יה.
יוצאים אנו בכניעת הלב לפני המקום, כשפנינו למקום הקודש. וביציאתנו משוררים אנו בשמחה: ייבנה המקדש, עיר ציון תימלא, וכאן נשיר שיר חדש. וברננה נעלה.
וכשנדמו הקולות ונתפזרנו בכוחות מחודשים איש איש לעסקיו, מה שמחתי לשמוע זמזום חרישי מפי אחד השוטרים: ייבנה המקדש, ייבנה המקדש... וכשהבין ששמעתיו מייד אמר - אחלה שיר זה, אה?
ואכן, אחלה שיר. שנזכה לקיימו במהרה.
ובסמטאות העיר הבטתי אל שעוני. חישוב מהיר והתודה על מה שהפך להיות מאד לא מובן מאליו מתפרצת:
100 דקות על ההר!
תודה לך אבא.
מחדש את צעדיי ומנענע את לשוני. מערבל בחשאי את הרוק: לא דבקה לשוני לחיכי. משוחררת היא לספר מעשי יה.
זה השער לה'. צדיקים, בואו בו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה