הכותל המערבי של מה?

לא נכנעים למונחי השמאל || שינוי השפה - שינוי המציאות

הכותל המערבי של הר הבית יעל שילה

יהודי שעבר במקום, חרדי למהדרין על פי לבושו, שמח לעזור. "הכותל זה שם" אמר והצביע לאן שהצביע. הוא הצביע לכיוון הנכון, כמובן. כשאתה בגבעת שאול, הר הבית והכותל המערבי זה בדיוק באותו אזימוט. אבל ניסיתי להסביר לו משהו קצת אחר, משהו לגבי האזימוט הפנימי...

מאת: בעז אלברט/ הקול היהודי

פעם התעכבנו מספר חברים בשעת ערב מאוחרת בשכונת גבעת שאול, עיר הקודש ירושלים. לאחר שהתאספנו עשרה למנין באמצע הרחוב, התחיל הויכוח הבלתי נמנע מהו כיוון התפילה הרצוי. כאשר אתה לא בבית כנסת קבוע, וכאשר השמש לא נרתמת לסיוע בניווט ההלכתי המתבקש, לא נשאר אלא לשאול מי מעוברי האורח המזדמנים, וכך אכן עשינו.

יהודי שעבר במקום, חרדי למהדרין על פי לבושו, שמח לעזור. "הכותל זה שם" אמר והצביע לאן שהצביע.

"תודה לך, אבל אנחנו נוהגים להתפלל לכיוון הר הבית" עניתי. היהודי החביב הביט בי כהבט אדם שפוי בתמהוני, מלמל לעצמו משהו והמשיך לדרכו.

הוא הצביע לכיוון הנכון, כמובן. כשאתה בגבעת שאול, הר הבית והכותל המערבי זה בדיוק באותו אזימוט. אבל ניסיתי להסביר לו משהו קצת אחר, משהו לגבי האזימוט הפנימי...

נסו בעצמכם. לכו ברחוב ותשאלו אנשים באופן אקראי מה הביטוי "הר הבית" אומר להם, באסוציאציה הראשונה. כנראה תקבלו את אחת התשובות הבאות: מסגד מוסלמי, תפילות יום שישי, כיפת הזהב, התפרעויות ואבנים, ועוד.

"הר הבית" כמקום הקדוש ביותר לעם היהודי?, אה, נכון, אבל בוא נעביר נושא בבקשה..

"הר הבית" באסוציאציה הישראלית נשמע קודם כל משהו מאיים ברמה הכי קיומית, משהו שמזכיר את המתח הדתי והלאומי המודחק, משהו שעדיף לעבור לידו בשקט מבלי לעורר אותו.

בלקסיקון הישראלי ואף בזה של יהדות התפוצות, המקום הקדוש ביותר ליהודים הוא הכותל המערבי. בר מצוה, השבעה, או סתם ביקור בעל חוויה רוחנית עמוקה – זהו המקום של כל יהודי.  

על כן "חונכנו" להפריד. הכותל המערבי הוא המקום הקדוש של היהודים, הר הבית זה "שם", מעבר לחומה, מחוץ לגבולות ההשגה.

עוד לפני המחלוקות ההלכתיות האם ניתן היום לעלות להר, ובכלל, מה ניתן לקדם בעניינו כיום, ודאי שמותר וצריך לדבר עליו, להזכיר אותו, להכניס אותו לשיח הציבורי כדבר שחפצים בו. "ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה". 

לצד הפעולות המעשיות לחידוש הקשר בין עם ישראל להר הבית, אשרי הפועלים עם א–ל, אולי יש מקום גם להשפעות עקיפות, אשר תרומתן עשויה להיות משמעותית.

המציאות ובעיקר המודעות מאוד מושפעות מהצורה בה אנו מתבטאים. ידוע הדבר שכוחם של תומכי הנסיגות נבע הרבה מהצלחתם להטמיע ביטויים כגון "כיבוש", "גדה מערבית" ועוד. אם השקר מצליח, האמת לא כל שכן.

במסגרת זו, לצד כל הפעולות המעשיות החשובות, הנה הצעה קטנה: לחזור ולקרוא לכותל המערבי בשמו המקורי, בעצם, שם המבטא נכונה את המשקלים הראויים בינו ובין ההר: "הכותל המערבי של הר הבית".

המשפחה קופצת לירושלים לחגוג הנחת תפילין? בהזמנה מזכירים שמדובר בכותל המערבי של הר הבית. הילד חוזר מטיול בית ספר? שואלים אותו איך היה בכותל המערבי של הר הבית. סיור השתלמות או סתם קפיצה לתפילה? נו טוב, הבנתם.. 

שינוי קטן, לא דורש הרבה משאבים ומאמצים, אינו ממעיט מחשיבותו של המקום, ואפילו נכון לרגע זה עדיין לא חוקקו נגדו שום חוק.

ובכל זאת, אולי שינוי מהותי בכל היחס למה אנחנו רוצים ולאן אנו שואפים. מוזמנים לנסות.

"ואין אנחנו יכולים לעלות.." – האומנם?

עד שתקום כאן הנהגה מסוג אחר לגמרי, יתחדשו לנו כנראה עוד המון ווארטים בליל הסדר על פסח ועל רמזיו, וכולנו נמשיך לאכול שברי אפיקומנים מעוכים כתחליף לקרבן הפסח שאנו כנראה לא באמת רוצים בו

מאת: בעז אלברט / הקול היהודי

הקרבת קרבן פסח (מכון המקדש)

שלושים יום קודם לחג דורשים בהלכות החג..

בעוד כמה שבועות נשב כולנו מסביב לשולחן הסדר. הילדים ילבשו בגדי חג חדשים, כלי הפסח יבריקו, ריח האוכל שהתגעגענו אליו שנה שלמה ירחף באויר. הכל יהיה מושלם.

הילדים הצעירים ישירו "מה נשתנה" ויגנבו את האפיקומן. הסבתות יזרחו מאושר, הסבים יחלקו אגוזים והאמהות יירדמו ליד השולחן מותשות מלילות ארוכים ללא שינה..

הכל יהיה בדיוק לפי כללי הטקס.

כמו בכל שנה.

דבר אחד יהיה חסר, בדיוק כמו בכל שנה. דבר אחד בלבד – פסח.

רק פסח יהיה חסר. חוץ מזה הכל יהיה ממש בסדר.

על השולחן תונחנה שלוש מצות כנגד כהן, לוי וישראל. גביעי יין נוצצים יפארו את השולחן.  בקערת החג יונחו לראווה דוגמיות של כרפס, ביצה, מרור וחרוסת, בדיוק כפי שהכינום הורינו והורי הוריהם מדי שנה בשנה. לאשכנזים שבינינו, אפילו החריין הבלתי נשכח יהיה בדיוק בחריפות הנכונה.. וכמובן, הזרוע הצלויה, "זכר לפסח".

זכר לפסח יהיה גם יהיה, אבל רק "זכר". רק פסח, הדבר האמיתי, לא יהיה שם.

וכאן הבן שואל.. למה בעצם? למה אין לנו פסח? למה הכל הוא רק "סדר" ו"זכר" אך הדבר האמיתי לא נמצא?

האם זה לא עצוב לסיים עוד ליל סדר בתפילה ש"כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו"?

למה באמת לא נעשה אותו, כן, כבר השנה, אלא שוב רק "נסדר אותו"?

זה לא שאנחנו לא רוצים אותו. אנחנו רוצים ועוד איך. אפילו מאוד מאוד רוצים. גם בליל הסדר נדבר עליו, נשיר עליו ואפילו נתפלל שנזכה לעשותו. נזכיר אותו לאורך כל ההגדה, נספר שפעם, כשבית המקדש היה קיים היה דבר כזה, ולשנה הבאה בירושלים הבנויה..

תאמרו, אי אפשר הלכתית. אין בית מקדש, אין אפר פרה אדומה, אין כהן גדול.

לא נכון. מי שמכניס ראשו לסוגיא ההלכתית מבין שככל הנראה יש מענה לשאלות ההלכתיות בנושא הזה, ולפי הרבה דעות אפשר להקריב היום קרבן פסח [ראו סקירה הלכתית ראשונית כאן]. הסיבה לכך שלא מקריבים היום פסח אינה מצד ההלכה.

תאמרו, בסדר, מותר ואפילו צריך. אבל אי אפשר. עניין טכני. פשוט לא יתנו לנו.

טענה מצויינת, אז בואו נבדוק אותה. מי הוא זה שלא נותן לנו? מי מפריע לנו לקיים היום את מצוות הפסח?

הערבים? שטויות. אנחנו יותר חזקים מהם. שרק ינסו להפריע, נראה אותם.

לא, זה לא הערבים. זו המשטרה. המשטרה לא תאפשר לנו. המשטרה מונעת מיהודים אפילו להתפלל בהר הבית, אז הקרבת  קרבן?

בעז אלברט

נכון, המשטרה לא תאפשר את העניין. אבל אצל מי עובדת המשטרה? אפשר לחשוב שאנחנו עוד בזמן התורכים או הבריטים, שהמשטרה "שלהם" לא מאפשרת "לנו". המשטרה, עם כל הכבוד, היא זרוע ביצועית של הממשלה שאנחנו עצמנו בוחרים.

אז בואו לא נתחמק. הממשלה שאנו בוחרים לא מאפשרת לנו – למי שנותן לה את המנדט לשלוט– להקריב קרבן פסח. הממשלה שאנו בוחרים מנחה את המשטרה לא לתת לנו לעלות להר הבית ולהקריב שם קרבן פסח.

במדינה דמוקרטית השלטון הוא של האזרחים. גם המיעוט, הנמצא בעמדת אופוזיציה לממשלה המכהנת, יכול להניע תהליכים באמצעות הסברה, מחאות והפגנות. אם הוא לא עושה זאת זה לא כי אין לו יכולת אלא כי הוא לא מספיק מעוניין.

זה הכל אנחנו, אז בואו לא נרמה את עצמנו.

אנחנו לא מוכנים לאפשר לעצמנו לעשות פסח.

פשוט יותר נוח לנו לקרוא לזה "הם לא נותנים לנו".

כי ככה זה לא אנחנו אשמים אלא "הם".

אבל האמת היא שאנחנו לא באמת רוצים.

אנחנו לא רוצים, אז אנחנו אומרים שאי אפשר.

כי אם זה היה חשוב לנו, אז היינו  אמורים להיות עסוקים בזה. אם זה היה חשוב לנו היינו יכולים לדבר על זה, היינו יכולים לדרוש מהנציגים שלנו בכנסת לקדם את זה. אם זה היה בוער לנו, היינו כותבים על זה, אולי אפילו היינו מפגינים, מוחים, מנסים לעשות זאת בלי אישור. משהו.

אם מאות אלפי יהודים היו מגיעים בערב פסח לשערי הר הבית עם גדיים וטלאים,  אולי בפעם הראשונה זה היה נגמר בעימות ובמעצרים. אולי גם בפעם השניה והשלישית.  אבל לאורך זמן, אם רק חלק קטן מאלה שיושבים כל שנה מסביב לשולחנות ליל הסדר ינסו לממש את תפילותיהם, אז זה פשוט יקרה.

אבל, כמו כל שנה, נשב יהודים רבים רבים מסביב לשולחנות ליל הסדר בכל העולם, וכולנו נגיד לעצמנו "אנחנו רוצים אבל אין אנו יכולים"

מי מפריע לנו לממש את הרצון שלנו? מי מפריע לנו לקדם את זה? זה הכל בידיים שלנו.

הסיפור הוא לא הסיטואציה הפוליטית העכשווית. לא נתניהו ולא אולמרט או שרון, רבין או בגין. לא הם האשמים בעניין. זה משהו שמושרש עמוק עמוק בקונצנזוס היהודי, אפילו מעבר למחלוקות ימין – שמאל או חילונים-דתיים. על זה פשוט לא מדברים. טאבו.

העניין הזה, הר הבית והטקסים הדתיים היהודיים הקשורים לשם, זה מחוץ לתחום. עם יד על הלב, גם אם מחר נציגות המחנה הדתי בכנסת תכפיל את כוחה, לא יביא הדבר לשינוי המדיניות בענין זה. בשביל שיקרה דבר כזה נדרש שינוי הרבה יותר מהותי מעוד כמה מנדטים לבית היהודי ולש"ס. כבר היום יש בכנסת ארבעים חובשי כיפה (!) ש"רוצים אבל לא יכולים". כמה מהם מנסים להניע מהלכים בכיוון? כמה מהם יעשו זאת בכנסת הבאה או בזו שאחריה, אם הם יהיו, נגיד, הרוב בה?

זה לא עניין של עוד כמה ח"כים טובים שייכנסו. זה משהו עמוק הרבה יותר. בשביל שזה יקרה צריך לעשות שינוי יסודי של תפישה מהי המדינה בכלל, את מה ואת מי היא נועדה לשרת.

בשביל שזה יקרה, צריך שתיבנה כאן הנהגה אחרת לחלוטין, הנהגה יהודית שמדברת בשפה של יהודים. הנהגה שכלל השאיפות של היהודים יתממש על ידה לאמירה ציבורית. כל כך הרבה יהודים רוצים להקריב קרבן פסח, אבל כל אחד אומר את זה רק בשקט לבני ביתו. דרושה הנהגה שמסוגלת להגיד את זה בקול רם, ולהתכוון למה שהיא אומרת.

ובינתיים, עד שההנהגה הזו תקום, יתחדשו לנו עוד המון ווארטים בליל הסדר על פסח ועל רמזיו, וכולנו נמשיך לאכול שברי אפיקומנים מעוכים כתחליף לקרבן הפסח שאנו כנראה לא באמת רוצים בו.

כי אם אנחנו כן רוצים, אז זה ממש בידינו.

 (הכותב חבר בתנועת דרך חיים)