ויקרא שמה בישראל... || התנועה לכינון המקדש בחרה שם
קומץ משוגעים לדבר החליטו לפני שלושים שנה להקים את בית המקדש • הם הבינו שמדובר ברעיון עם דימוי הזוי ותמהוני • אחרי שלושים שנה הם יכולים בהחלט לרשום לעצמם כמה הצלחות • כך הדברים נראו אז • וכך הם נראים היום במבט לאחור
↓ חדשות מהעבר עם מסקנות לעתיד
בכ"ד באייר תשמ"ח יצא הגליון השביעי של "יבנה המקדש". במסגרת פרוייקט מיוחד של פרסום הגליונות הארכיוניים של "יבנה המקדש", יתפרסם כאן בימים הקרובים הגליון שיצא לאור לפני כשלושים שנה.
את העלון הוציאה חבורה שעד אז טרם קראה לעצמה בשם. באספת חברים שנערכה לפני הוצאת גליון זה הוחלט על השם: "התנועה לכינון המקדש".
העלון מספר על אספת חברים שדנה בשם הראוי ביותר להתאגדות. הדיונים עסקו בכמה שאלות:
- איך תוגדר ההתאגדות - "איגוד", "אגודה", "מועצה" או "תנועה"?
- מה המסר שיבטא השם החדש?
- האם נכון יהיה להזכיר במפורש את בית המקדש או שמא הדבר נועז מדי?
עצם השאלה לגבי אזכורו של בית המקדש מעידה על השינוי התודעתי האדיר שחל בשלושים השנים האחרונות. אין ספק שלתנועה לכינון המקדש ופעילותה בשנים אלו, יש תפקיד משמעותי מאוד בשינוי התודעתי.
עו"ד שבתי זכריה הביע הסתיגות מאזכור המקדש בשם התנועה, הוא חשש שהדבר יפחיד את הציבור ועלול ליצור תדמית של תמהוניים. לדעתו, אזכור הר הבית בשם התנועה, עשוי להיות מובן וריאלי הרבה יותר. זכריה הציע את אחד השמות: "האגודה לגאולת הר הבית" או "התנועה לגאולת הר הבית".
יואל לרנר ז"ל הציג את הצד השני וטען שיש עוד תנועות שחרטו את הר הבית על דגלן ולכן הדבר לא ימשוך תשומת לב ציבורית ראויה. דווקא אזכור המקדש בשם התנועה, יעורר הזדהות מצד חלקים בציבור וימשוך תשומת לב מצד חלקים אחרים באמצעות השם הפרובוקטיבי (כך זה נשמע אז...).
בסופו של דבר התקבלה הצעתו של צבי גרנות: "התנועה לכינון המקדש" - שם שמשדר פתיחות לקליטת חברים חדשים ומציב בחזית את היעד הנכסף של הפעילות - כינון המקדש.
הקמת תערוכה קבועה לכלי המקדש החדשים
ניתן בהחלט לומר שבאספה המדוברת נזרעו הזרעים הראשונים להקמת תערוכת כלי המקדש של מכון המקדש בראשות הרב ישראל אריאל שליט"א.
הרב דוד אלבום זצ"ל הוא האדם הראשון מאז החורבן, שעסק באופן מעשי בבניית כלים לעבודת המקדש. הרב אלבום הספיק להכין מספר לא מבוטל של כלים כשרים וכמה סטים של בגדי כהן הדיוט.
לאחר חורבנה של העיר ימית ת"ו, עלה רבה של העיר, הרב ישראל אריאל לירושלים והחל לעסוק בענייני המקדש. לאחר לימוד מעמיק הקים הרב אריאל עמותה שעסקה בלימוד, מחקר ובניין המקדש. במסגרת זו החל הרב אריאל ליצור כלים נוספים למקדש.
הכלים שבנו שני הרבנים היו שמורים היטב ושמשו ללימוד וכן לתצוגה בפני קבוצות תלמידים ומתעניינים, אולם הם לא הוצגו לציבור באופן קבוע לציבור.
באספה האמורה, הוחלט לפעול להקמת תצוגה קבועה של כל כלי המקדש. לא ברור האם יש ישיר קשר בין החלטה זו לבין הקמת התצוגה הקבועה של מכון המקדש, אולם אין ספק שהנכונות של הרב אלבום להציג את הכלים לקהל והרצון הציבורי להקים תצוגה קבועה, זירזו מאוד את הקמת תערוכת מכון המקדש.
תערוכת כלי המקדש הוקמה ועוררה הד ציבורי
בהמשך הגליון יש דיווח על הקמת התערוכה של כלי המקדש ועל העניין התקשורתי הרב שהיא הצליחה לעורר. דומה שמשתתפי הפגישות ההן, מקימי התערוכה, עולי הר הבית ושאר כוספי המקדש, רצו בכל מאודם לקדם את התודעה הציבורית ולהביא לבניין המקדש, אך לא יכלו לדעת איך ישפיעו פעילויותיהם על העתיד.
בין הראשונים שעסקו בבניין כלי המקדש היה גם הרב מנחם בורשטיין, שהיה שותף להקמת התערוכה. התערוכה פעילה עד היום ומספר הכלים בה הלך וגדל עם השנים.
חלומם של ראשי מכון המקדש היה ונשאר - פירוק התערוכה במתכונתה הנוכחי והעברת הכלים לרשות האמרכלים בבית המקדש, לשם עבודת הקודש, לפחות עד שיבנו כלים חדשים ומפוארים.
במבט לאחור
היום, לאחר שלושים שנה ניתן לראות עד כמה המציאות השתנתה. הרצון המעשי לבנות את בית המקדש מקיף כיום שכבות רבות בציבור. בתערוכת כלי המקדש במכון המקדש ביקרו עשרות אלפי יהודים וגויים. העליות להר הבית הפכו לדבר מובן מאליו בקרב רבדים גדולים בחברה ועוד היד נטויה.
במבט לאחור, ניתן להבין עד כמה קומץ של חברים עם דבקות במטרה, עם הרבה אמונה ורצון, עם דבקות וסבלנות אין קץ ועם הרבה מאוד מסירות לעשות את דבר ה', יכולים לשנות את המציאות של עם שלם ושל כל העולם כולו.
במבט קדימה
אז מה נשאר לעשות? קשה להגיד.
אולי העליה הנוספת שלי להר הבית, הכלי הנוסף למקדש, לימוד מעשי של עוד עבודה במקדש, ישיבה נוספת או כיתת בית ספר או תלמוד תורה שיעלו להר הבית או תפילה זכה מעומק הלב, הם אלו שיכריעו את הכף.
מבט לאחור על הדרך שעברנו ועל ההתקדמות הגדולה שחווינו, יכולים בהחלט לעודד וללמד שלכל מעשה יש תוצאה. העיקר להמשיך בדרך העולה את בית ה' א-לוהינו.
