ואכן - ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה ולשחרר את הר הבית והכותל המערבי, שדיין ניסה לעכבה, נכפתה עליו לאחר ששרי ממשלת האחדות הלאומית, מנחם בגין ויגאל אלון, פנו בעניין זה ישירות לרה"מ לוי אשכול. למחרת היום שיחרר צה"ל את הר הבית, הכותל המערבי והעיר העתיקה. קריאתו הנרגשת של מוטה גור במכשיר הקשר - "הר הבית בידינו" - אמנם נכנסה לפנתיאון הסמלים הלאומיים, אלא שהאופוריה והריגוש הלאומי שביטא גור היוו היפוך מוחלט למציאות ולהסדרי הסטטוס קוו שדיין גיבש בהר הבית. גור ביטא רגש. דיין, לשיטתו, ביטא היגיון.
• • •
על פי עצתו של מאיר שמגר, אז הפרקליט הצבאי הראשי, הורה דיין להסיר מעל כיפת הסלע את דגל ישראל שהצנחנים הניפו עליה. אחר כך פקד דיין על נרקיס לפנות פלוגת צנחנים שנערכה לשהייה של קבע בחלקו הצפוני של ההר. בימים הבאים התייעץ דיין על עתיד ההר עם קצין מילואים בשם דוד פרחי, מרצה להיסטוריה של ארצות האיסלאם באוניברסיטה העברית, שהשפיע עליו רבות.
שר הביטחון הישראלי ישב מול פרחי שעות ארוכות, והאזין לו בקשב רב. הוא שמע ממנו כי במשך מאות בשנים נסבלו היהודים בקרב העולם המוסלמי רק כעם משועבד, ללא זכויות של מעמד מדיני, לאחר שדחו את תורתו של מוחמד ו"הפכו בשל כך לסמל של עם מקולל, המסלף את תורת האלוקים". על רקע זה, הסביר פרחי לדיין, התחולל העימות הבלתי נמנע בין הופעתה של המדינה היהודית לבין העולם המוסלמי. "הערבים התנגדו לעלייה ולהקמת מדינה יהודית לא רק מטעמים מעשיים, אלא גם מטעמים עקרוניים. מאותם טעמים ממש", העריך פרחי, "ידחו עתה המוסלמים שינויים מהותיים במעמד המסגדים והמתחם המקודש להם, כאשר ריבון לא מוסלמי, הוא שמכתיב אותם".
דיין סבר, ולאחר שנים אף העלה מחשבות אלה על הכתב, כי הואיל ועבור המוסלמים, הר הבית הוא "מסגד תפילה מוסלמי", בעוד לגבי היהודים אין הוא אלא "אתר היסטורי של זכר העבר", אין להפריע למוסלמים לנהוג בו כפי שהוא עתה, ויש להכיר בזכותם להמשיך ולשלוט במקום.
פרחי התפרץ לדלת פתוחה. הוא חיזק את המגמה שדיין כבר נתן לה ביטוי בדבריו לנרקיס. ב־17 ביוני זימן עצמו דיין לפגישה עם חברי המועצה המוסלמית העליונה והודיע להם על הסדרים שיונהגו: חיילי צה"ל יפונו מהר הבית; הניהול הפנימי של המסגדים והרחבה יופקד בידי שלטונות הוואקף המוסלמי, זרוע של משרד ההקדשים הירדני; המוסלמים יקבעו את הנהלים הפנימיים אך יבוטלו ההגבלות והאיסורים שהוטלו על יהודים בתקופת המנדט הבריטי והשלטון הירדני; יהודים יוכלו לבקר בהר, אך לא להתפלל בו; על ביטחון האתר הקדוש והמעטפת החיצונית שלו תופקד מדינת ישראל.
המוסלמים הופתעו
כעבור כמה שבועות החילה הכנסת את חוק המשפט והשיפוט הישראלי על כל חלקי ירושלים המאוחדת, ובכלל זה על העיר העתיקה והר הבית.
על פי דרישתו של מנחם בגין, נתווסף באותם ימים לסטטוס קוו שרקם דיין רכיב נוסף, ושוטרים ישראלים הוצבו בפתח שער המוגרבים. הצעד הזה נועד להפסיק גביית דמי כניסה מישראלים שביקשו להיכנס להר ולבקר בו, בעוד המוסלמים שוחררו מחובת התשלום. הממשלה קיבלה את גישתו של בגין שהדבר נוגד את העיקרון של גישה חופשית. לעומת זאת, הפיקוח על הכניסה דרך שערי ההר האחרים נותר בידי הוואקף.
כך נוצר הסטטוס קוו, הכה מדובר בימים אלה. ההיגיון שמאחוריו, הסבירו לימים דיין ואחרים, ביקש להפריד בין המימד הלאומי־טריטוריאלי של הסכסוך הישראלי־ערבי לבין המימד הדתי שלו.
דיין האמין שבכוחו להקים חומה שתחצוץ בין השניים. המציאות התגלתה כמורכבת יותר. ההפרדה בין דת ולאום, הן בצד הערבי והן בצד היהודי, היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. בשתי הדתות היו הדת והלאום כרוכים ומשולבים זה בזה.
השורה התחתונה היתה כי מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, נטלה את המקום הקדוש ביותר בעבורה, והפקידה אותו - ניהולית ודתית - בידיה של דת מתחרה, האיסלאם, שבעבורה הוא המקום השלישי בלבד בקדושתו (אחרי מכה ומדינה). להחלטה לא היה תקדים, או אח ורע, ביחסים שבין עמים ודתות. המוסלמים הופתעו באותם ימים מהנדיבות של דיין. שייח' סעד א־דין אל־עלמי, המופתי הירושלמי בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, הודה בכך בפניי בשיחה שקיימתי עימו. היהודים, למעט מעטים, התייחסו לסטטוס קוו של דיין באדישות. רובם המכריע הסתפק בכותל המערבי.
לא לדגל זר
רק מעט מיוצאי הלח"י ואנשי תנועת "אל הר ה'", ובעיקר הרב הצבאי באותה עת, הרב שלמה גורן, ניסו לשנות את החלטתו של דיין. גורן הרים ידיים לאחר כמה שבועות; האחרים עתרו פעם ועוד פעם לבג"ץ, שדחה שוב ושוב את עתירותיהם. השופטים קבעו כי זכות התפילה בהר נסוגה מפני החשש להפרת הסדר הציבורי, יצירת מדנים ואיבה והתלקחות בין־דתית, ובכך קיבלו את עמדת הממשלה.
הצלע השלישית, לצד בג"ץ והממשלה, שקיבעה למעשה את הסטטוס קוו, היתה הרבנים. כמעט כל פוסקי ההלכה מכל הזרמים וההשקפות (החרדים והדתיים הלאומיים) קבעו באותם ימים שליהודים אסור להיכנס לשטח הר הבית, וזאת ללא קשר לשאלה אם בכוונתם להסתפק בביקור בהר או גם להתפלל בו. הנימוק היה הלכתי; הוא נגע לחשש שיהודים ייכנסו לתחום שבו שכנו בעבר המקדש וקודש הקודשים, ללא שביכולתם להיטהר קודם לכן. גם רבנים שסברו שניתן לזהות ולהגדיר את התוספות שהורדוס בנה להר הבית, ולבקר רק בהן - שכן שם דרגת הקדושה פחותה לכאורה - לא שינו את דעתם. הם חששו שהציבור לא יבדיל בין האזורים המותרים לאלו האסורים.
מנחם בגין הציע באותם ימים לחבריו השרים שלא לקבל החלטה פורמלית האוסרת על יהודים להתפלל בהר. דבריו נפלו על אוזניים קשובות. השר ישראל ישעיהו, שר הדואר דאז, שאל בישיבת השרים לענייני מקומות קדושים: "מי אנו שנמנע מיהודים להתפלל בהר הבית?" בסופו של דיון נוסחה ההחלטה כפי שדרש בגין, בלשון חיובית ולא בלשון שלילה, ונקבע כי כאשר יבואו יהודים להתפלל בהר הבית - הם יופנו לכותל המערבי.
בגין ודיין, כצמד, דאגו להמשך הסטטוס קוו בהר הבית גם בעתיד. דיין ניאות להצטרף כשר חוץ לממשלתו הראשונה של בגין, בתנאי שהממשלה תיצמד לסטטוס קוו שלו ובתנאי שיימשך האיסור על יהודים להתפלל בהר. בגין הסכים לכך. כשבאו אליו אנשי תנועת "אל הר ה'", ובהם הרב יואל בן נון, וביקשו ממנו לאפשר תפילת יהודים בהר, הבין בגין לליבם, אבל שלח אותם אל הרבנים הראשיים, שהתנגדו לכניסה כלשהי של יהודים להר.
לעומת זאת, בוועידת קמפ דיוויד הראשונה בספטמבר 1978, התייצב בגין בכל כוחו נגד היוזמה להניף דגלים של מדינות ערביות בהר הבית. הוא התעמת עם הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר בסוגיה זו, ואף הטיח באמריקנים כי "הנפת דגל דתי על הר הבית תהווה הכרה בכך שהוא שייך למוסלמים". בפני מזכיר המדינה האמריקני סיירוס ואנס ויועץ הנשיא בז'ז'ינסקי נשא בגין דברים תקיפים: "אלפי שנות היסטוריה יהודית בירושלים הן תמצית סירובנו לאי הנפת דגל ערבי על הר הבית... בחילה תוקפת אותי למראה התרגילים שעושה מעצמת־העל האדירה, כדי לשכנע אותנו להניף דגל זר בירושלים".
בגין דחה הצעות דומות של סאדאת ב־1979. הוא דבק בעמדתו גם כאשר הגיעו אליו אנשי העסקים יעקב נמרודי, אל שווימר והנק גרינשפן, והציגו לפניו הצעה סעודית מפתה תמורת דגל סעודי בהר הבית. השלושה דיברו בשמו של המיליארדר הסעודי עדנאן חשוגי ושלטונות סעודיה. הם מסרו לבגין שהסעודים מוכנים להשקיע 100 מיליארד דולר בפיתוח מזרח תיכון של שלום, ובלבד שדגל סעודי יונף על הר הבית. בגין, סיפר לימים נמרודי, חשב שעצם העלאת הרעיון הוא מעשה מביש.
איום על ההגמוניה
כמעט יובל שנים חלפו מאז גיבש משה דיין את הסטטוס קוו בהר, ורק מעט נותר ממנו. המוסלמים מוסיפים להחזיק באוטונומיה דתית ומינהלית בהר, והאיסור על תפילת יהודים שם שריר וקיים. לבד משני אלה עברו על ההר תהפוכות רבות, והסטטוס קוו השתנה בכעשרה מרכיביו, רובם המכריע לטובת הצד המוסלמי. את השינויים ליוו ומלווים כל העת גם תהליכי עומק, הן מהצד המוסלמי והן מהצד היהודי, שהשפיעו ומשפיעים על התמורות בהר.
השינוי הבולט ביותר, הנראה לעין, הוא השינוי בשטחי התפילה של המוסלמים, שהתרחבו במידה ניכרת. אם ב־1967 שימש רק מסגד אל־אקצא מקום תפילה, הרי כיום משמשת גם כיפת הסלע, שבמקור אינה מסגד, לתפילת הנשים בימי שישי. בהר הבית הוקמו עוד שני מסגדים תת־קרקעיים: מסגד אל־מרוואני בחללי אורוות שלמה, ו"אל־אקצא הקדום" מתחת למסגד העילי. בניגוד לעבר, המוסלמים מחילים היום את השם "אל־אקצא" ואת קדושתו לא רק על המסגד, אלא על כל שטח המתחם, רחבותיו וכל כתליו החיצוניים, ובכלל זה הכותל המערבי.
עם השנים פגעו המוסלמים קשות בעתיקות ההר, ורבות נכתב על כך. הם גם פתחו במערכה תודעתית שהכחישה כל זיקה וקשר יהודי להר הבית, ומכנים את בית המקדש "אל־מזעום" - המדומיין. במקביל אימצו כידוע מדינאים ואנשי דת מוסלמים את עלילת "אל־אקצא בסכנה", והפכו אותה לדגל ולקרדום לחפור בו. העלילה, שמתקבלת על ידי רבים בעולם המוסלמי כאמת צרופה, הביאה לא פעם לגלי אלימות קשים, לפיגועים ולמעשי רצח ביהודים.
שינוי נוסף: ביקורי היהודים בהר, שבעבר התנהלו בהגבלות מעטות בלבד, הצטמצמו במידה ניכרת, ולא פעם הפכו לבלתי אפשריים. כיום, בניגוד לעבר, לא ניתן עוד לבקר בתוך המסגדים; לא ניתן לבקר בהר בשבתות, וגם מסלול הביקור ומשכו מוגבלים על ידי המשטרה. שערי השלשלת והכותנה ששימשו בעבר תיירים - נסגרו בפניהם.
מצד שני, מעגלי היהודים שמבקשים לעלות להר הבית ולממש את אפשרות הביקור בו, על בסיס אותו סטטוס קוו כה מדובר - התרחבו במידה ניכרת. התהליך החל לפני כעשרים שנה. הוא נבע מהשינוי בעמדת רבים מרבני הציונות הדתית, שהחליטו להתיר כניסת יהודים להר ואף לעודד זאת. בין הרבנים הבולטים ששינו את עמדתם היו הרב חיים דרוקמן, הרב נחום רבינוביץ' והרב צפניה דרורי. השינוי הזה נתפס על ידי המוסלמים כאיום על ההגמוניה שלהם בהר הבית. ההבהרות החד־משמעיות מצד ממשלת ישראל, שאין כוונה לחלק את ההר או לאפשר תפילה של יהודים בו, נתקלו עד היום בחוסר אמון מוחלט.
ירדן שודרגה
לחשש המוסלמי תרמו גם שורת ניסיונות של קנאים יהודים בשנות ה־70 וה־80 לפגוע במסגדים ואף לפוצץ אותם. מדובר במחתרת גל של יואל לרנר, בכנופיית ליפתא, במחתרת היהודית וגם בתייר האוסטרלי הנוצרי מייקל דניס רוהאן, שהצית את מסגד אל־אקצא ב־1969. בכל המקרים הללו, ובכמה מקרים נוספים פחות ידועים, היפנו המוסלמים אצבע מאשימה לעבר ממשלת ישראל, וטענו כי היתה שותפה לניסיונות ולתוכניות לפגוע במסגדים ואף יזמה אותם.
להאשמות לא היה בסיס. ישראל סיכלה לא פעם פגיעה של קיצונים יהודים במסגדים, ולכדה את אלה שניסו לממש את תוכניתם המטורפת. למרות זאת הפכו הניסיונות הללו כלי שרת בידי התעמולה הערבית והמוסלמית, כדי לתקוף את מדינת ישראל ואת הציונות ולייחס להן תוכניות למוטט את המסגדים.
במקביל סיכלה ישראל ניסיונות של חוליות טרור פלשתיניות, בעיקר של חמאס, לפעול מהר הבית באמצעות נשק חם. נעצרו גם חוליות שהר הבית שימש בעבורן מקום מפגש ראשוני לתכנון פיגועים. אחת מהן היתה חוליה שתיכננה לבצע פיגוע קשה בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ואף להפיל את מטוסו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הבן בעת שהלה ביקר בארץ.
שינוי משמעותי נוסף נוגע לירדן. ב־1967 היתה הממלכה ההאשמית לא יותר מאשר מעסיק של הוואקף, אך כיום היא הפכה בפועל לשותף של מדינת ישראל בניהול הר הבית. היו לכך ביטויים רבים: ירדן קיבלה לידיה את שיקום הכותל המזרחי והכותל הדרומי של המתחם, כאשר ניבעו בהם סדקים. ירדן הטילה וטו על החלפת גשר המוגרבים הזמני, ש"מפאר" עד היום את רחבת הכותל המערבי. ירדן דרשה שישראל תגביל את מספר היהודים שמבקרים בהר הבית, וישראל נענתה לה. לבקשת ירדן, אף דחתה הכנסת דיון מתוכנן בסוגיית הר הבית.
הסיבה להשפעתה הגוברת של ירדן בהר היתה כפולה. מצד אחד, רצון ישראלי להנמיך ולהחליש את מעמדו של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בהר הבית. גורם זה דאג להתסיס את הרוחות בהר באופן עקבי, ואף עמד מאחורי הכשרת שני המסגדים הנוספים בהר הבית. מצד שני, רצון ישראלי לחזק את מעמדו של המשטר המלוכני בירדן באמצעות שימור מעמד האפוטרופוס על המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, מעמד שלו טוענת ירדן. מאחורי המדיניות הישראלית עומדת גם שורה של אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים עם הירדנים.
עם זאת, ההשפעה הגוברת של ירדן בהר נשענת לא רק על אינטרסים אלא גם על שני הסכמים כתובים. הראשון הוא חוזה השלום בין ירדן לבין ישראל שנחתם ביולי 1994. ההסכם קובע בין היתר כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הקיים של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים", וכי "בשעה שייערך המשא ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה". בפועל - הקדימה ישראל שלב זה ושידרגה מאוד את מעמדה של ירדן בהר כבר עתה.
ההסכם השני נחתם בינואר 2013 בין עבדאללה מלך ירדן לבין אבו מאזן, ראש הרשות הפלשתינית. הסכם זה קובע שירדן, כ"אפוטרופוסית של המקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים", תייצג את ענייניהם של המוסלמים בעיר ובכלל זה את ענייניה של הרש"פ, בכל הנוגע להר הבית, עד שתוקם מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. ההסכם הזה גם כולל מנגנון תיאום בין ירדן לבין הרש"פ בנוגע להר הבית, אולם למרות שנחתם, שוררת מתיחות בין שני הצדדים.
שינויים בולטים נוספים בסטטוס קוו: האיסור הגורף על הנפת דגלים בהר, שנאכף בעבר באופן שוויוני - התמוסס. דגלי פלשתין, הרשות, חמאס ואפילו דאעש מונפים בהר, בעוד דגלי ישראל מורחקים ממנו מיידית. חוקי העתיקות, התכנון והבנייה, שבעבר נאכפו בהר באופן רציני יותר, הפכו במידה רבה לווירטואליים. מבקר המדינה מתח על כך בעבר ביקורת קשה, ומי שהעיד על כך לאחרונה בספרו מכלי ראשון היה לא אחר מאשר מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן, שנפטר לפני כשנה.
דורפמן מצטט שם מפרוטוקול רשמי דברים שאמר שלמה בן־עמי, לשעבר השר לביטחון הפנים, במהלך דיון על הסטטוס קוו בהר. "בכל התקופות ותחת כל הממשלות", כך בן־עמי, "מעולם לא נקבעה מסגרת מחייבת לשמירת הסטטוס קוו, ומעולם לא הובאה לידיעת הפלשתינים והוואקף עמדתה הרשמית של הממשלה לגבי המותר והאסור בהר הבית. מעולם גם לא הובהר מה יהיו הצעדים שתנקוט ישראל במקרה של הפרת הסטטוס קוו".
ההבנות - תקדים היסטורי
מבחינה זו מהוות ההבנות שאליהן הגיע ג'ון קרי חידוש מרחיק לכת, לטוב ולרע. הסטטוס קוו של דיין היה מוכתב ומעומעם; הוא איפשר ליהודים להמשיך ולהאמין שלא ויתרו על הר הבית, שכן לא היה זה הסכם לדורות. למוסלמים איפשרו הנהלים שהכתיב דיין לדחות טענות בדבר שיתוף פעולה כביכול עם ישראל, ולטעון שמדובר בפשרה שנכפתה עליהם.
יתרונו הגדול של הסטטוס קוו היה גם חסרונו הגדול. היהודים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על תפילה בהר. המוסלמים לעולם לא היו מסכימים פורמלית לוותר על הכותל, שאותו הם מכנים "אל־בוראק". מבחינה זאת, הבנות קרי הן תקדים היסטורי.
מהותית - אין בהבנות חדש, ולמרות זאת, זוהי הפעם הראשונה שמדינת ישראל מודיעה קבל עם ועולם ובאופן רשמי שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים. מצד שני - זוהי גם הפעם הראשונה שבה מתפרסמת הודעה רשמית, הן מצד ארה"ב והן מצד ירדן, המכירה בכך שיהודים יוכלו לבקר בהר הבית (בניגוד לתפילה שם).
בשנים האחרונות נאכף כאמור בהקפדה רבה האיסור על תפילת יהודים בהר. לעומת זאת, ההיתר לבקר בהר נאכף באופן חלקי בלבד. ביקורי יהודים בהר הפכו לקשים עד בלתי אפשריים למימוש. המבחן של הבנות קרי בסוגיית הר הבית יהיה לכן מבחן המעשה.
ארגוני הר הבית טוענים שרה"מ נתניהו העלה את האיסור להתפלל בהר מעיקרון משטרתי של שמירה על הסדר הציבורי לעיקרון מדיני. הם מציינים שטענת הזכות, ואפילו מדובר בזכות שאינה ממומשת, נעדרת מהצהרת קרי. מקורבי רה"מ מבהירים שישראל אינה מוותרת על הזכות, אלא על מימושה כרגע. הם גם מציינים שנדחתה הדרישה שהוואקף יחליט מי וכמה ייכנסו להר, ומבהירים שלעת עתה, יישאר בתוקפו האיסור על ביקורי ח"כים ושרים בהר. הצבת המצלמות בהר תיעשה בתיאום מסודר מול ירדן, ולא כמחטף, כפי שאנשי הוואקף ניסו השבוע לבצע.
כך או אחרת, ברור לחלוטין כי הבנות קרי, שאותן אישרו נתניהו והמלך עבדאללה, "הורגות" בפועל את הקמפיין הציבורי והפוליטי בעד שינוי הסטטוס קוו בהר ומימוש זכות התפילה בו. את הקמפיין הזה הובילו בשנתיים האחרונות דמויות ציבוריות כשר אורי אריאל, סגן שר הביטחון אלי בן דהן (בתפקידו הקודם כסגן שר דתות), סגנית השר ציפי חוטובלי ומירי רגב, בתפקידה כיו"ר ועדת הפנים של הכנסת. לעומת זאת, ייתכן שאותן הבנות פותחות פתח בפני שוחרי הר הבית לפנות לביהמ"ש ולקבל ממנו סעד, כדי לאכוף על המדינה ביקורים חופשיים יותר בהר.
וקיימת גם אפשרות שלישית: ייתכן שמאחורי ההבנות הפומביות, כפי שפורסמו השבוע, מסתתר רובד נוסף, מפורט יותר אך חסוי. על כך תלמד ההתנהלות בשטח בשבועות
