השבוע הודיעו שלא יתנו ליותר מ-60 יהודים לעלות להר הבית ביום אחד.
חידוש ימי הספר הלבן. לא, לא של הבריטים. אותם סילקנו מכאן ב"ה. אך לא השתחררנו מתפיסתם.
"ספר לבן" של משטרת ישראל בראשית צמיחת גאולתנו תחת הממשלה שבחרנו, במדינתנו הריבונית, הממשיכה להתכחש לזיקתה ולאחריותה ולמחויבותה להר הבית.
הכחישו את הגזירה הזאת, שוב אישרו אותה ושוב הכחישו.
בפועל זה כך כבר זמן לא מעט. עכשיו רק יצאה הכרזה רשמית שאין זה אילוץ טכני / בטחוני / בטיחותי, אלא שזה הכלל.
עלינו קבוצה של 15 יחד, מיד ב-7.30 בבוקר.
 |
| האיר פני המזרח עד שבחברון |
ספגתי בשקט את הצעקות של השוטר מוטי בעמדת הבידוק, שרק אני עושה בעיות וכולם עלו עם חיוך ורק אצלי תמיד מלחמת עולם, ולמה איני יכולה להיות כמו כולם בלי תרגילים ובלי לעשות להם צרות, ונמאס לו ממני כל פעם כשאני באה זה רק עניינים והוא ידווח עלי ויסלק אותי מכאן וכו', והכל ברעש ובקול גדול ובצעקות ותנועות כשכל המתגודדים שם רואים את הקולות ושומעים את העלבונות.
תשאלו – על מה הקצף הגדול?
תשובה: מוטי מצא בתיק שלי את רשימת הנכדים שלי והוריהם, ועוד רשימת שמות.
"זה לא נכנס!"
"מה יש לך נגד הנכדים שלי?"
"את תתפללי עליהם!"
בן רגע הוא מצא בתיק שלי גם תרשים של בית המקדש.
למרות שזה בסך הכל גלויה של בית המקדש השני שחרב כבר מזמן
"זה לא נכנס! שום דבר דתי לא נכנס!"
את השרשרת של בית המקדש שעל צווארי הצנעתי מתחת לחולצה...
שוב העמידו הבוקר ארון פח ליד עמדת הבידוק. מביך, ובכל זאת - כמה שמחנו על ארון הפח הזה. כל מה ש"לא נכנס" יהיה מונח בארון ולא זרוק על הרצפה למדרס העומדים שם.
ארון פח שעומד בחוץ. שמחת עניים.
ואנחנו באמת מחכים ל"ויהי בנסוע הארון... קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!"
לקח לשוטר בשער המוגרבים זמן להשתכנע שאנחנו 15 ולא 16 כפי שהוא ספר, כי "נכנסים רק 15 ביחד". אין מקום על הר הבית ליותר מ-15 יהודים דתיים? או אין יכולת להגן על יותר מ-15 יהודים דתיים? או מה? לא שואלים, כי לא מצפים לתשובות ולא מעניין לדעת אותן.
התרגשות גדולה – הר הבית שקט, כמעט אין ערבים, אפילו שומרי וואקף אינם בהמונים.
השוטרים אדיבים. ממש מפתיע ומשמח.
קבוצות הצרחנים והצרחניות – אינן. אפשר לנשום לרווחה.
הוצאתי בזהירות את השרשרת למקומה מעל החולצה. מיד השוטר התקרב וביקש שאכניס אותה שלא תֵירָאה. עצוב ונלעג, אבל באתי להתפלל ולא להתווכח עם השוטרים.
"אני מסבירה, למי שזה טוב לו, אתם יכולים לעשות כאן דברים יותר חשובים מאשר להקשיב לכל מילה שלי" וכך התנהלה עלייתנו, קצת הסברים כלליים, קצת הסברים פרטיים של אחד לשני, הרבה תפילות.
הגזירה האוסרת להכניס סידור מביאה אותנו למצוא את המילים בלֵב, לדבֵּר עם ה' באופן ישיר. אולי זה לא כל כך מהוקצע, ובתנאים האלו אי אפשר להתכוון בשקט ולהתרכז, ובקושי זוכרים את מה ואת מי שרציתי להתפלל עליו – אבל ההרגשה היא שלהתפלל בחצרות בֵּית ה', ממש מִקדוּשת מַחנה לווִיה כְּלַפי מקדש שלמעלה, שעם מיקוּד מַבט חד ניתָן לראות את ה' יושב על כיסא רם ונישָׂא ושוליו מלאים את ההיכל – זו זכות מיוחדת, זו תפילה שאיננו זוכים לה במקומותינו.
בקבוצה שלנו סבא שהגיע מקרית מוצקין, עם בנו ונכדו שהגיעו מעכו. יצאו ב-4.00 מהצפון וזכו לעלות להר הבית לסיבוב מלא, שלושה דורות!
קבוצה מעניינת, מגוונת, שלושה שזו להם עלייה ראשונה, כמה מלומדים ועולים תדירים וותיקים להר, צעירים ומבוגרים, וסוניה שעולה בהתמדה כבר שנים כמה פעמים כל שבוע.
פה ושם צועקים לעברנו מרחוק ש"אללה הוא אכבר". אולי למדו שאיננו מתרגשים מזה וחבל על המאמץ להתקרב ולצרוח לנו את זה באוזניים. מכל מקום אני עונה ש"ה' הוא הא-לוקים, ה' הוא הא-לוקים, ה' הוא הא-לוקים!".
לפחות ארבעה מצלמים אותנו לכל אורך הדרך. ואחת לוחשת לי: "למה הם מצלמים אותנו כל הזמן מכל הצדדים?".
לא יודעת מה לענות. יש גבול לכמה נמוך שאני יכולה לרדת בהיותי על הר הבית.
"אבל תראי שהם מאד שקטים ומנומסים אלינו הבוקר, לא מאיצים ולא גוערים כל הזמן ולא נוהמים עלינו" אני אומרת במקום תשובה. פה ושם אפילו ראיתי שוטר או שניים שממש התעניינו בהסברים, ושוטר שחייך פה ושם כשאמרתי איזה משפט שעושה חיוך (שוטר חייך על הר הבית – משהו נדיר, ראוי לתשומת לב מיוחדת!).
נוכח המציאות העגומה שבאמת לא מכניסים את הקבוצה הבאה עד שאנו לא יורדים מההר – אנחנו מאיצים את צעדינו ויוצאים. בינתיים 60 יהודים דתיים ליום, נעשה השתדלות שלא נפחות ממלוא המִכסָה הזאת.
לפני שנתיים 60 יהודים ביום על הר הבית היה חלום. היום זה "ספר לבן" מרושע.
"בעזרת ה' בעוד שנה נהיה כאן 600 ביום". קיבלנו מה' את התואר "עַם עיקש" - אנו נפרדים בהבטחה לא לוותר ולבוא שוב ושוב למפגשנו עם השכינה בהֵיכלה החרֵב אך בקדושתו עומד.
ואני יורדת במדרגות אל הכותל, לקחת מארון הפח את רשימת נכדַי, וחושבת כמה אני מתפעלת מכל אלו שעולים שוב ושוב ושוב, למרות כל התלאות, הקשיים, ההשפלות - חלקם עולים כבר שנים רבות, חלקם עולים כל שבוע-שבועיים או אף יותר – בטוחה שה' רואה ושמח למסירות נפש הזאת ונגרמת לו נחמה פורתא. "שלושה דברים לא מסרו ישראל את נפשם עליהם, ולא נתקיימו בידם, ואלו הם: - - - ובית המקדש".
כמה מסירות נפש צריך כדי שיתקיים בידינו?!
אשרינו אשרינו שזוכים אנו להיות חלק מההתקדמות למימוש דבר ה' "ואִם נִכלמוּ מכל אשר עשׂו – צורת הבית ותכונָתו ומוֹצָאיו ומוֹבָאיו וכל צורותיו ואת כל חוקותיו וכל צורותיו וכל תורותיו – הודַע אותם, וכתוב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חוקותיו – ועשׂוּ אותם!" (יחזקאל, מ"ג, יא).
