שמונה ילדים יש לשמשון אלבוים, וגם 15 אחים בלי עין הרע * כל השבט הזה על צאצאיו וצאצאי צאצאיו לובשי השחורים, מאבות המשפחה ועד אחרון הנכדים, פוקד את הר הבית בכל הזדמנות * אלבוים עצמו מתקשה להבין מה מפתיע בעובדה שאלו, כמו מאות חרדים אחרים, עולים למקום הקדוש –לכאורה בניגוד גמור לדעתם של פוסקי המגזר הזה (הוא עצמו טוען שלא מיניה ולא מקצתיה) * אדרבה, מפליא אותו יותר שגם חובשי כיפות סרוגות עושים זאת * בעלז כובשת את ההר
כשהרב יוסף אלבוים היה בן 14 פרצה מלחמת ששת הימים. כשיצא מהמקלט הירושלמי עם שוך הדי הפגזים רץ מיד לבדוק אם הכהן הגדול מקריב כבר קרבנות במקדש. משהתברר לו שלא זה המצב, חשב שאולי הממשלה מתמהמהת בשל גודל המשימה. הוא נאות להעניק לה שנה של חסד לגיבוש התוכניות, עד שהבין שהוא ממתין לשווא. אז פתח בסבב שיחות עם רבנים, שתכליתו לברר מדוע הם עצמם ממשיכים לשבת בחיבוק ידיים גם לאחר שהוענקה להם ההזדמנות לחדש ימינו כקדם.
אבל גם מכאן יצא אלבוים הצעיר בפחי נפש. כל רב דחה אותו בטענה אחרת. אחד מהם השיב לו שאין אפשרות מעשית לייסד את עבודת הבית השלישי בשל העדר בגדי כהונה. אחרים טענו שמקום המזבח לא ידוע, שזו התגרות באומות ושהמקדש בכלל עתיד לרדת משמיים ללא מגע יד אדם. ארבע שנים נוספות חלפו עד שהגיע למסקנה שאין הדבר תלוי אלא בו. הוא חש שהסיבה לריחוק המנטאלי מענייני המקדש היא הריחוק הפיזי מהר הבית. הפיתרון, הסיק כבר אז, הוא להביא כמה שיותר יהודים להר.
עם תובנותיו פנה אלבוים לדודו המבוגר, הרב דוד אלבוים ז"ל, שנרתם מיד לעניין. הדוד היה מדפיס מודעות העוסקות בחשיבות העליה להר, ואלבוים הצעיר היה מדביק אותן על כל לוחות המודעות לאורך רחוב יפו, מהתחנה המרכזית ועד חומות העיר העתיקה. כמעט את כל משפחתו סחב עימו להר, ועוד מאות רבות של אחרים. חלק מחתניו נמנע אמנם מלעלות לאתר המקודש בהוראת הוריהם, אבל גם אלו שולחים את ילדיהם שלהם לבוא בשערי ההר. ככלות הכל מדובר בנכדיו של ותיק פעילי המקדש, והמסורת מחייבת. אחדים מהם, אגב, הם גם נכדיו של חבר הכנסת ישראל אייכלר, שבתו נשואה לבנו של אלבוים. בן אחר של הרב אלבוים נישא לבתו של 'ראש הקהל' של בעלז. אין ספק, על אף הדעות הלא-שגרתיות המשפחה מרושתת היטב בחסידות.
שמשון אלבוים (38), בנו הבכור של הרב יוסף, נולד כבר לתוך המשימה הלאומית-משפחתית הזו. עוד מילדות הכיר את ההר ברגליו. בגיל מבוגר יותר רתם את הידע שלו במחשבים לטובת הוצאה חודשית של העלון של האב – 'יבנה המקדש', מבית 'התנועה לכינון המקדש'. כיום, מלבד עליות תקופתיות להר שמשון אלבוים עוקב באדיקות אחרי העיסוק התיקשורתי בנושא ההר והבית, ומרכז זאת עבור המטה המשותף לתנועות המקדש. בין היתר זה כולל עידכון שוטף של אופן התייחסות אתרים אסלאמיים לנושא.
במסגרת המטה אלבוים הבן עובד באופן יומיומי ובשיתוף גמור עם חובשי מגבעות, סרוגי כיפה וגם מי שכלל אינם שומרי מצוות. הרמוניה מופלאה שוררת שם. אותו הרכב מגוון קיים גם במוקד פעילות אחר שאלבוים נטל על עצמו – מטה פייגלין בליכוד. אלבוים חבר במטה הזה מיום הקמתו. כיום הוא גם חבר מרכז הליכוד.
אין לטעות, שמשון אלבוים הוא חסיד בעלז נאמן לכל דבר ועניין. הוא כלל איננו רואה כל סתירה בין תחושת ההשתייכות הזו לבין העיסוק המרכזי של חייו. מעולם לא שמע מהרבי גערות על נטיותיה של המשפחה לקדם את הגאולה באופן מעשי, וגם לא על העליות התכופות להר הבית. אפילו להפך. רק במוצאי תשעה באב האחרון הופתע אלבוים לשמוע את אדמו"רו מסביר שבית המקדש ייבנה בידי אדם.
"החסידות היא כמו משפחה גדולה. הרי גם השתייכות למשפחה אין פירושה שיש לציית לכל מה שמישהו מבני המשפחה אומר. חוץ מזה, בהרבה מובנים אבא שלי כבר נשכב על הגדר עבורנו בעניין המקדש, וכשהגעתי אני, הדור השני, כבר התרגלו בקהילה לעיסוק הזה. זה לא פגע בשידוכים שלנו, והקהילה חיה עם זה בלי בעיות. יש כמובן מתנגדים, אבל לצידם גם הרבה תמיכה".
לכאורה עליה להר הבית מפרה את החוק החרדי מספר 1 – משמעת לרבנים.
"הרבנים החרדים לא עשויים מקשה אחת. נכון שאין רבנים מפורסמים שעולים להר הבית, ואוטומטית זה חושף את הפועלים בנושא הזה לאלימות הקנאים, אבל לצד אלו יש הרבה רבנים שתומכים בנו".
בשורה התחתונה אין אף רב חרדי משמעותי שעולה להר הבית או מדבר על בניין המקדש בימינו.
"אין, מכיוון שברחוב החרדי שולטת אווירת פחד מהאלימות הקנאית, ולכן אדם מעדיף להצניע את דעתו בעניינים שעלולים לגרור השלכת אבנים עליו. אבא שלי סבל קשות מהחוגים הקנאיים. לקח לי המון זמן לפענח את החרדיות ולהבין שהציבור החרדי איננו מתנגד לפעילותו, שזהו קול שולי – אך מכה ואלים – שצובע את כל החרדיות בגוון הזה. אדרבה, אבא שלי העביר פעם שיחה בליל שבת בבית הכנסת של הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל שהיה ראב"ד העדה החרדית, ובה קרא לעלות להר הבית ודיבר על הצורך במקדש. כלומר, ניתן לראות שאפילו בעדה החרדית קיימת תמיכה ברעיון המקדש בימינו. הרב פישר עצמו היה אחד התומכים הגדולים בעניין. הוא זה שהדריך את הדוד שלי בהלכות הכנת בגדי הכהונה, וגם מסר לו הסכמות בכתב להקמת כולל לענייני המקדש ולייסוד מפעל לאריגת בגדי הכהונה, שהיה הגילגול הראשון של מכון המקדש".
אפילו מסאטמר עולים
"הפער בין החרדים לבין הדתיים הלאומיים מתגלה דווקא בעניין אחר. הדתיים הלאומיים מאמינים שבאופן כלשהו עם ישראל צועד לכיוון הטוב גם תחת ההנהגה החילונית הקיימת, ושככל שנעזור לדחוף את העגלה לכיוון החיובי היא אכן תתקדם לשם. החרדים, לעומת זאת, משוכנעים שמי שאוחז היום במושכות שואף רק לדרדר את העם, וששום דבר טוב לא יצא מהשלטון. ההשקפה החרדית גורסת שעד שתתחלף ההנהגה, כל המאמצים שנעשים כרגע בעניין המקדש מיותרים מכיוון שהשלטון לא יאפשר זאת, ומצד שני כשתתחלף ההנהגה ממילא ייעשה הדבר לשיטתם בתוך רגע אחד. כלומר, הטענה החרדית היא שאין טעם להסתכן כיום באיסורים הכרוכים בעליה להר הבית, כשאיננו משיגים דבר מכך.
"ברור לי שביום שבו לגדולי התורה בציבור החרדי ייראה שבניין המקדש הוא עניין מעשי ולא משהו שמעבר לאופק, הציבור החרדי יתגייס כולו לעניין הזה. אם השלטון יכריז פתאום שאין בעיה להקריב קרבן פסח, למשל, החרדים יעלו בהמוניהם להר לשם כך. הם פשוט לא מאמינים כרגע שהשלטון הנוכחי מסוגל לזה".
מלבד משפחת אלבוים, יש עוד חרדים שעולים להר הבית?
"יש מאות חרדים שעולים להר הבית, בכל החוגים, בכל העדות ובכל החסידויות, אפילו מסאטמר".
למה, להבנתך, בחלוף 45 שנים העיסוק בהר הבית מצוי עדיין בשוליים אפילו בציונות הדתית?
"בציבור הדתי-לאומי היו בזמנו שני גוונים – 'דגל ירושלים' של הרב קוק, ולעומתו תנועת המזרחי. תנועת 'דגל ירושלים' למעשה לא קמה מעולם, ומי ששלט בפועל היה המזרחי, שתפיסתו היתה הקניית קדושה לפעילות הציונית החילונית שקיימת ממילא. 'דגל ירושלים', לעומתו, בא לרשת את הציונות החילונית. לא להוסיף לה קדושה, אלא להחליף אותה. ואולם מכיוון שתנועת דגל ירושלים לא התפתחה, ממילא התפיסה השלטת עד היום הזה בציבור הדתי לאומי היא של המזרחי, שיש לקדש את מה שהשלטון עושה גם כך. ומכיוון שהשלטון הוא חילוני, והמקדש לא עומד בראש מעייניו, גם הציבור הדתי לאומי לא נדרש לעניין הזה".
דיבורים על מקדש לא נשמעים הזויים באוזני החרדי הממוצע?
"הציבור החרדי כה מנותק מהעולם הסובב אותו, עד ששום דבר לא נראה הזוי בעיניו. רק תוכיח לו שזו מצווה שלא עברה מן העולם, והוא יאמץ זאת מיד. מה שמפריד בין החרדי לבין הר הבית הוא השילטון שלא מאפשר פעולה שם. מה שמפריד בין הדתי הלאומי לבין ההר, לעומת זאת, זו התודעה. לדתי הלאומי אין כלל תודעת מקדש. יש כאלו שאפילו עשויים לשמוח על כך שהמקדש חרב".
ובכל זאת נדמה שהמודעות להר גדלה בשנים האחרונות. לאן להערכתך מתקדם נושא הר הבית בציבור היהודי?
"כמו כדור שלג, גם כאן השלבים הראשוניים היו קשים מאוד – ללקט אחד מעיר ושניים ממשפחה ולהעלות אותם להר. ברגע שהגרעין יציב וחזק, השלב הבא של הפריצה לתודעה הרבה יותר מהיר. הפעילות בנושא המקדש נמצאת כרגע בין שני השלבים הללו".
אירועי עזה הנוכחייים עוררו את אלבוים להשוואות מתבקשות מבחינתו למצב במקום הקדוש בעולם: "כאן וגם כאן אימצנו את הגישה של הנשיא פרס, שאם רק נעזוב את הערבים לנפשם ונניח להם להנהיג את עצמם, הם יניחו לנו. עזה מוכיחה בגדול את הטעות של הגישה הזו. הרי עזבנו אותם, ובעצם אין להם אף אוייב. הם לא נדרשו להשקיע אפילו שקל בביטחון, ויכלו פשוט לפרוח כלכלית ולחיות בשקט ובשלווה על שולחן מדינת ישראל. עזה היתה יכולה להיות גן עדן. ובכל זאת, וזה ממש פלא, הם נמשכים להילחם בנו ולתקוף אותנו, לעשות הכל בכדי שלא נפסיק לעסוק בהם ובעניינם.
"ואותו הדבר לגבי הר הבית. ככל שברחנו והפקרנו את המקום הזה, הוא לא הרפה מאיתנו. גם אם נטשנו את ההר וירדנו לכותל – האבנים הערביות רודפות אותנו עד לשם. להבנתי הקדוש ברוך הוא רומז לנו כאן שהוא לא יניח לנו להתעלם מהנסים הגלויים שעשה לנו. אם לא נעשה את מה שמתבקש ונשוב להיכלו, הוא ייאלץ להשיב אותנו לשם על כורחנו, בחמה שפוכה חלילה. כך או כך, על כל פנים, אנחנו נשוב לשם".
