המשפחה הלוחמת

האגדה העממית על שני האחים שבמקום שבו נפגשו נבנה המקדש היא אמנם מוסלמית במקורה ולא ממש מבוססת, אבל אם יש אחים שהדבר עשוי להיות נכון לגביהם אלו הרבנים התאומים דוד ואביגדור אלבוים זצ"ל * יחד התחבאו בבורות מסתור בפולין מאימת הנאצים, יחד עקרו אחרי המלחמה ההיא לאיטליה ומשם לארץ ישראל, יחד הגיעו בעקבות מלחמת ששת הימים למסקנה שיש לחתור להקמת הבית השלישי * תנועות המקדש, מכון המקדש וכליו והספרות הרחבה העוסקת כיום בנושא – כולם תוצר הפעולה הישיר או העקיף של השניים * הראשון נפטר לפני חמש שנים וחצי, השני ב-ד' בשבט השנה

ראשון לקלוט את התמורה הגדולה של ששת הימים היה הבן יוסף, אז בן 14. ואולם אפילו הוא נזקק לשנת המתנה תמימה בטרם העז לגשת מהוסס לדודו, הרב דוד אלבוים ניצול השואה, ולתהות האם רק לו נדמה שהגיע הזמן לסייע לגאולה להגיע לידי גמר ולפעול להקמת המקדש. להפתעתו, דודו הינהן מיד בְּהבנה ונרתם למאמץ. הדוד היה מנסח כרוזים על חשיבות העליה להר הבית ועל אי התוחלת שבהסתמכות על ירידת המקדש משמיים, ויוסף הצעיר היה תולה אותם לאורך רחוב יפו הירושלמי. רק אחרי ההצלחה עם הדוד אזר יוסף עוז וניגש להעלות גם באוזני אביו, הרב אביגדור, תאומו (הבכור) של הדוד דוד, כמה קושיות לגמרי-לא-מופשטות בענייני הגאולה השלימה. גם אביו לא נזקק להתלבטות ממושכת בטרם הצטרף ליוזמה יוצאת הדופן. "אבא שלי למד בצעירותו בישיבה של סאטמר", מספר הרב יוסף אלבוים (60), "אבל לעומת השקפתם שהשואה באה משמיים ואילו המדינה מהסיטרא אחרא, אבי סבר שהשואה הגיעה מהסיטרא אחרא ודווקא המדינה משמיים".

חלוקת העבודה ביניהם היתה כזו: הרב דוד עסק בהכנת בגדי הכהונה ושיחזור חלק מכלי המקדש, במה שהתברר לימים כגילגול הראשוני של מכון המקדש. הבן יוסף עסק במאמצים להביא יהודים רבים ככל האפשר להר הבית, ואילו האבא אביגדור פעל בחזית בית המדרש. "אבא כיתת רגליו מרב לרב וספג הרבה בזיונות במאמץ לעורר את נושא המקדש", נזכר הרב יוסף. כחלק מהמאמץ הזה ערך האב חוברת שליקטה התייחסויות לבעיות עכשוויות רבות בדרך לבית השלישי. את החוברת הדפיס ב-1,300 עותקים, שאותם שיגר בדואר ל-1,300 הרבנים המופיעים תחת התואר 'רב' בדפי זהב. ואולם נעבעך, רק שניים מתוכם טרחו להשיב – אחד תמך בטענות הרב אלבוים ואילו האחר שלל אותן. "עבור אבא זו היתה מכה קשה", משחזר הבן. "הוא לא ציפה לזילזול כזה אחרי כל המאמצים. הרי גם אם היה שולח את החוברת ל-1,300 שרברבים או רופאי שיניים הוא לא היה מקבל פחות משתי תשובות. בכל זאת הוא לא התייאש והמשיך ללכת מרב לרב ולשדל בעניין הזה".

המאמצים נשאו פרי. אפילו הרב ישראל יעקב פישר המנוח, ראב"ד העדה החרדית, אירח את אחת הדרשות של אלבוים, שנאמרה בנוכחותו ב'זכרון משה'. מאוחר יותר אף הפך הראב"ד פישר לפוסק הבלתי מוכתר של האחים אלבוים בענייני כלי המקדש.

התאומים אביגדור ודוד אלבוים נולדו בתשרי תרפ"ח בלודמיר. אביגדור היה הבכור. האם נפטרה בטרם עת כעבור שנים מעטות, ועל האב, הרב נחמיה, הוטל עול גידולם של שלושה יתומים. עם כיבוש פולין בראשית מלחמת העולם השניה הוא נטל אותם ונמלט מהנאצים ממקום מסתור אחד למשנהו. שש שנים העבירו בין עליות גג לבורות ומרתפים. הבן השלישי, הצעיר יותר, נתפס בסופו של דבר בידי הנאצים ונרצח על-ידם, לאחר שהתפתה לצאת ממחבואו.

כשתמה המלחמה עקרו האב ושני הבנים הנותרים לאיטליה. הם סחרו שם בעץ, אך צעיר התאומים, דוד, ביקש להגיע לארץ ישראל. במהרה גם מצא את הדרך לעשות זאת. בעקבותיו ניסה לנהוג כך גם אביגדור, אך לו עצמו לא שיחק המזל. אוניית המעפילים שעליה הפליג מחופי איטליה נתפסה בידי הבריטים ונוסעיה גורשו לקפריסין. רק בערב יום הכיפורים תש"ח, ממש ערב מדינה ובחסות סרטיפיקט בריטי, דרכו רגליו בחופי הארץ. הוא הצטרף אז לאחיו שכבר למד בישיבת סאטמר הירושלמית, מאחר שבישיבת הבית שלהם, גור, כבר לא נותר מקום פנוי עבורו. ככל הנראה לא מצאו התאומים שפה משותפת עם חבריהם לספסל בית המדרש. ביום הכרזת האו"ם על הקמת המדינה היהודית, למשל, התגנב אביגדור מהישיבה אל החגיגות שברחוב, בתקווה שבישיבה לא יגלו.

אביהם של השניים, הרב נחמיה, עלה ארצה רק לאחר הקמת המדינה. הוא קנה חלקת קרקע סמוך לתחנה המרכזית של ירושלים, בנה בה את ביתו ואף פתח מחדש את הנגריה ששימשה מאז עסק משפחתי. העניינים באו סוף סוף לידי רגיעה. כך עד מלחמת ששת הימים.

להר הבית הצליח יוסף אלבוים הצעיר לעלות לראשונה רק בגיל 19. בנו של הרב אביגדור ניסה במשך השנה שקדמה לכך לעלות לאתר המקודש, אך באותה עת לא הניחה כלל המשטרה ליהודי בעל חזות דתית לבוא בשערי ההר. "לך לכותל", הורו לו. שנה תמימה עברה בטרם הצליח לשכנע את רשויות המדינה להתיר לו לעשות זאת. במטרה להרחיב את מעגל העולים החלו האב אביגדור ובנו יוסף לסובב מקהילה לקהילה ומבית כנסת לבית כנסת – סרוגי כיפות כחובשי מגבעות, נטורי קרתא כציונים אדוקים. האב היה מדבר עם גבאי הקהילה או רבניה, סופג את העלבונות, מסביר ומפשר, עד שהללו הועילו לאפשר לבנו לשוחח בין קבלת שבת לערבית על חובת השעה – לעלות ההרה.

ממש באופן הזה הגיע הרב יוסף אלבוים גם לליבו של האדם המזוהה כיום יותר מכל עם דרישת המקדש – הרב ישראל אריאל, אז מגורש טרי מימית ותלמיד בישיבת ה'אידרא' של הרב גורן. גם לישיבה ההיא הגיע אלבוים חמוש בחוברת השו"תים של אביו (שמאז צמחה למימדי ספר בעל שלושה כרכים), וניסה לעניין בכך את הרב אריאל, שהיה נתון באותה עת להוצאת אטלס כרטא שעסק בגבולות ההבטחה. אלבוים השתמש כלפיו בטיעון שבו ביקרו חז"ל את דוד המלך – 'פלטרין של מלך לא כבשת, ואתה כובש לך ארצות?'. למה לדבר על הפרת והנילוס בעוד הר הבית נתון למרות איסלאמית. מבחינת הרב אריאל זה היה טיעון מנצח. הדברים פגעו פגיעה ממוקדת בליבו של מי שהשתתף כצנחן בשיחרור הר הבית בששת הימים ואפילו הופקד בבוקר השיחרור לשמור על פתח כיפת הסלע.

"גיששנו באפילה את דרכנו", נזכר הרב אלבוים, "אבל מכל צעד שנקטנו בכל כיוון שהוא צמח בסוף מפעל גדול. מהכלים הספורים שהכין דודי התפתח מכון המקדש, מהספרים שאבא שלי כתב בנושא התפתחה ספרות ענפה שלא מעטים עוסקים בה בכמה בתי מדרש, ובמקום יהודים ספורים שפוקדים את ההר, אחד מעיר ושניים ממשפחה (אלבוים), יש בימינו קהל מתרחב והולך. בשנים שבהן היה ההר סגור ליהודים (2000-2003), ייסדנו את סיבוב שערי הר הבית מבחוץ, והנה היום גם זה הפך לאירוע משמעותי והמוני. מכל תהייה והתלבטות נעשה מוסד. אנחנו עדיין מנסים למצוא את הפתח, היכן המנעול, אבל מעצם התהייה כבר צמח משהו משמעותי מאוד".