האם מותר להיכנס להר הבית? / הרב עידו פכטר

שחרור הר הבית הביא לויכוח הלכתי לא קטן בשאלת היתר הכניסה למתחם ההר. גם לאוסרים, צריך לזכור שאסור לנו לזנוח את העיסוק בו

 רבני ישראל עולים להר הבית

ביום שחרור ירושלים זיכנו ה' בהשבת המקומות הקדושים לידינו, ובראשם הכותל והר הבית. דא עקא, זכות גדולה זו גררה אחריה פולמוס הלכתי לא קטן. הכותל המערבי, השריד האחרון מבית המקדש, הוכרז כמקום תפילה והוא מקובל על מגוון הזרמים ביהדות. אולם מה לגבי הר הבית עצמו? נניח כעת לשאלת הנוכחות הערבית במקום ונתמקד בשאלה מטרימה: האם מותר כיום לעלות להר הבית ולהיכנס לשטח שפעם עמד בו המקדש? הבעיה היא שכולנו היום טמאים  – החל בטומאת קרי וכלה בטומאת מת – ולטמאים אסור להיכנס לשטחי הקודש, ומי שנכנס דינו כרת(!).

כאמור, שאלה זו הובילה לפולמוס הלכתי שמוציא פירות עד היום. יש המצדדים בעליה להר למקומות מסוימים ויש האוסרים זאת מכל וכל. בדברים הבאים ננסה לעמוד על שורשי המחלוקת, ולעניין הלכה כל אחד יעשה לו רב.

קדושה תלויה

תחילה יש לדון בשאלה העקרונית – האם שטח בית המקדש היום עודנו קדוש? בדבר נחלקו גדולי חכמינו, מהתלמוד ועד לראשונים. הרמב"ם פוסק (הלכות בית הבחירה ו, יד-טז):

ובמה נתקדשה (=ירושלים; ע.פ.)? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

הנה כי כן, לדעת הרמב"ם, למרות שאין כיום בית מקדש, עדיין השטח עצמו מקודש ואסורה הכניסה אליו. מעניין לציין שדעה זו של הרמב"ם נסתרת מיניה וביה באחת מאגרותיו, בה העיד על עצמו כי כשהגיע לארץ עלה להר הבית והילך "בבית ה' ברגש". אלא שמפני הסתירה להלכה שפסק בעצמו רבים פירשו שאין הכוונה שהילך במקום בו עמד בית המקדש עצמו אלא מחוצה לו.

בכל מקרה, הראב"ד חלק על הרמב"ם בעניין זה (שם):

אמר אברהם: סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו… ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ד' לעולם כך נגלה לי מסוד ד' ליראיו, לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

הראב"ד טוען שרק ארץ ישראל מקודשת לעניין מצוותיה (תרומות, שביעית וכד') לעד, אבל ירושלים איננה עומדת עוד בקדושתה, לפי שידע עזרא שתחומיה עתידים להשתנות. אבל כאן יש לדייק: הראב"ד טען שאין בכניסה למקום המקדש עונש כרת, אבל האם זה אומר שהדבר מותר מלכתחילה? יש שהסתפקו בדבר וטענו שלדעתו אמנם אין כרת אבל הכניסה אסורה. בכל מקרה, מי שהתיר לגמרי את הכניסה היה ר' מנחם המאירי, שדווקא בסוגייה זו חורג מהרגלו ופוסק שלא כרמב"ם (שבועות טז, א): "והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו".

להלכה, היות ויש מחלוקת בעניין פסקו כל הפוסקים לחומרה וקבעו שקדושת המקדש קיימת גם היום ויש להיזהר מכניסה בטומאה.

תחומי הקודש

השלב הבא דורש עיון בסוג הטומאות האוסרות כניסה לשטח הקודש. ובכן, מחנה ישראל במדבר היה מורכב משלושה אזורים, זה בתוך זה. במרכז המחנה היה את מחנה השכינה, בו עמד המשכן והחצר. מחוץ לו היה את מחנה לוויה ומסביב לו מחנה ישראל. כל הטמאים, לפי דרגותיהם, היו מנועים להיכנס לאחד או יותר מהמחנות הללו. המצורע, מי שטומאתו חמורה מכל, שולח מחוץ לשלושת המחנות, שם שהה עד לטהרתו. הזבים והזבות נאסרו מלהיכנס למחנה לווייה ושכינה אך הותרו לבא במחנה ישראל. טמאי מת הורחקו ממחנה שכינה בלבד אך הותרו להיכנס למחנה לוייה וכמובן ישראל.

בהתאמה לכך, ישנם שלושה תחומים בירושלים. מחנה שכינה הוא תחום המקדש והעזרות, מחנה לוייה הוא מתחם הר הבית ומחנה ישראל הוא ירושלים. כיום, הטומאה שחלה עלינו היא טומאת קרי וטומאת מת. מטומאת מת אין בידינו להיטהר שכן חסרים אנו אפר פרה אדומה, ולכן אסורה הכניסה עלינו למתחם השכינה, היכן שעמד בית המקדש. אולם, מטומאת קרי ניתן להיטהר בטבילה, ועל כן מותרת כניסתנו בעקרון למחנה לוייה – לשטח הר הבית שמסביב למתחם המקדש, העזרות והחיל.

וכאן מתחילה המחלוקת. האם ניתן לקבוע בוודאות היכן עמד בית המקדש על הר הבית? אם נכריע שכן, נוכל לסמן את האזור האסור לכניסת לטמאי מתים ולהתהלך בשטח ההר שמחוצה לו לאחר טבילה כדת וכדין. מספר רבנים לקחו על עצמם ניסיון זה ואין המקום לפרטם. נזכיר רק את הרב גורן זצ"ל שמיד לאחר שחרור הר הבית ביקש מחיל ההנדסה למדוד את שטח ההר ולמפות אותו. הוא הסתמך על כך שמקום המקדש עמד במקום כיפת הסלע של היום וחשב באמצעות השיעורים המחמירים ביותר בהלכה את המקומות האסורים לכניסה. רבנים אחרים ערכו חישוב כולל של כל המקומות האפשריים שייתכן שבהם עמד המקדש וסימנו אזור גדול יותר. בין כה ובין כה, לכלל השיטות הללו ישנם מקומות שבהם בוודאות לא עמד המקדש ולכן העלייה מותרת.

מנגד, עמדת רבנים אחרים היא שיש לחשוש שהציבור לא ידע להבחין היכן בדיוק עובר הגבול בין האזור המותר והאסור וייכנס למקום הקודש, ולכן אסרו בכלל את העלייה להר. עוד יש שחששו – כדוגמת הרב שלמה אבינר – כי הציבור לא ידע לשמור על הטהרה בכניסתו אל ההר ונמצא שהוא נכשל באיסור כרת.

חיזוק הנוכחות

עד כאן הויכוח ההלכתי השגרתי, אולם ישנו גם טיעון מעניין וחדשני שעלה מצד המתירים, ושנוגע למצב הפוליטי כיום על ההר. ידוע בהלכה מקרה בו היה מותר לטמאים להיכנס אפילו אל תוככי המקדש עצמו, ואפילו אל קודש הקודשים. היה זה בשעה שהיה צריך לערוך תיקונים (הלכות בית הבחירה לרמב"ם ז, כג):

מקום שהיה בעלייה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לו אלא פעם אחת בשבוע לידע מה הוא צריך לחזק בדקו. בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים, לא מצאו תמימים יכנסו בעלי מומין ואם אין שם כהנים יכנסו לוים, לא מצאו לוים יכנסו ישראל מצוה בטהורים לא מצאו טהורים יכנסו טמאים טמא ובעל מום, יכנס בעל מום ואל יכנס טמא שהטומאה דחויה בציבור. וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות אם אין שם תיבות או א"א להם שיעשו בתיבות יכנסו דרך פתחים.

כדי לתחזק את המקום, התירה ההלכה אפילו לטמאים – במידה ואין כהנים טהורים – להיכנס אל קודש הקודשים. דבר זה מחויב המציאות, שהלא אלמלא כן לא היה בית המקדש מחזיק כל מעמד. מדין זה הותר גם לחיילים שכבשו את הר הבית להסתובב במתחם ההר כולו אף על פי שהיו טמאים. כאשר יש צורך לשחרר את המקום ולכבוש אותו, אין להחיל מגבלה של טומאה, והדברים ברורים.

באים מעתה רבנים וטוענים כי בימינו, בהם השליטה המרכזית בהר הבית נתונה בידי הווקף, חלה עלינו חובת נוכחות במקום ושחרורו מידיהם, עד כי יש להחיל עלינו את דין הכיבוש. מדין זה מותרת הכניסה להר הבית לכל מקום בו, ואפילו למקום קודש הקודשים(!). כמובן, כל דיני מורא מקדש (הכוללים טבילה, נעילת נעלי בד וכד') שניתן לקיים יש להמשיך בהם, אך מעל הכל מתנוססת החובה להפגין נוכחות במתחם ההר כולו.

השקפה זו גורסת כי אין כאן עניין של היתר או איסור אלא חובה ממש. כך לדוגמה כתב הרב גורן בשנת תשמ"ו ליו"ר הכנסת דב שילנסקי בנסיון לעודד אנשי ציבור לעלות להר הבית (משיב מלחמה תמז-תמח):

על אף הסייגים ההלכתיים הקיימים בכל הנוגע לכניסה להר הבית בימים כתיקונם, במצב שהתהווה שקיים חשש לאובדן הריבונות היהודית על הר הבית, והנוכחות של היהודים בהר הבית כיום תחזק את הריבונות שלנו שם, וכל שכן ביקורם המופגן של חברי הכנסת בהר הבית, בוודאי שיוכיח קבל עם ועולם שהר הבית הוא בריבונות ישראל. במצב זה ולמטרה זו, לא רק מותר, אלא מצווה קדושה מוטלת עלינו להיכנס להר הבית כדי לחזק את זכותנו אחיזתנו והריבונות שלנו על מקום המקדש.

סוף דבר, המחלוקת ההלכתית קיימת ועומדת עד היום. אולם גם על האוסרים את הכניסה יש לזכור את הכלל שקבע ריה"ל בסוף ספרו הכוזרי: "ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". כדי שנזכה לבנות את ירושלים אנו חייבים לכסוף אליה ולדרוש אותה. זוהי חובה רוחנית המוטלת על כולנו.

במאמר פורסם בעלון מסביב לשולחן

קרבן פסח בימינו / הרב עידו פכטר

קרבן פסח בימינו / הרב עידו פכטר - מסביב לשולחן

גדולים ורבים פסקו כי מבחינה הלכתית אין כל בעיה להקריב כיום את קרבן הפסח. האם יש לעשות זאת?

קרבן פסח (מכון המקדש)

בכנות יש לומר, כי דיני הקרבנות בהם אנו פותחים את הקריאה בספר ויקרא רחוקים מעולמנו הדתי-רוחני. קשה לתאר היום, בעידן המודרני, את עצמנו עומדים למרגלות המזבח ושוחטים (או נותנים לכהן לשחוט) בהמה, ועוד רואים בכך עבודה דתית. בעידן הטכנולוגי, הרחוק מעולמות הטבע, החקלאות והחי, לאדם הממוצע אין מגע עם בעלי החי ואין שום סיבה לחשוב שפתאום ייפתחו שווקים של בהמות ועופות בהם נקנה קרבנות ונעלה אותם לירושלים. גם התרבות נהפכה מעודנת יותר וקשה לתאר שאדם ממוצע יוכל להישאר אדיש לנוכח שחיטת בהמה וזריקת דמה, כל שכן שהוא לא יחוש בעקבות כך דבקות דתית.

אבל עד היום זה לא הטריד את האדם הדתי. בהיות עם ישראל בגלות וירושלים כבושה בידי עם זר, היו הלכות אלו בבחינת 'הלכתא למשיחא' ולא דרשו התייחסות ותשומת לב. ספרות ההלכה לא התעסקה איתן והמקום היחיד בו האדם היה פוגש אותן היה בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום בסדר פרשת השבוע. נוח היה להחיל עליהן את דברי הרמב"ם המפורסמים על ימות המשיח "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (הלכות מלכים יב, ב).

אלא שעם הקמת התנועה הציונית וההתקדמות בתהליך חזרת ישראל לארצו, קמו קולות בקרב הציבור האורתודוכסי שקראו להשבת העטרה ליושנה וחידוש מפעל הקרבנות. הנושא העיקרי שדנו בו הוא קרבן הפסח. היות והקרבן הוא המרכיב המרכזי של ליל הסדר, ורבים המנהגים היום שנעשים כזכר לו, העלו רבנים שונים את האפשרות לשוב ולהקריבו בירושלים ולשוב ולקיים את ליל הסדר כהלכתו, כפי שמתואר במשנה ובתלמוד. באופן צפוי, הנושא עורר תהודה רבה וגרר פולמוסים לא מעטים.

קרבן ללא בית

אז האם ניתן להקריב כיום קרבן פסח? באופן מפתיע, התמונה שמצטיירת אצל פוסקים רבים היא שכן. נפתח בנושא בנין המקדש. רבי יהושע מעיד במסכת עדויות (ח, ו) כי "שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית". כלומר, בניין בית המקדש איננו מעכב את הקרבת הקרבנות. גם בהיעדר היכל ואולם, כלים וקודש קדשים, ניתן להקים מזבח ולהעלות שם קרבנות. ואכן, כך היה בתחילת ימי בית שני. על פי ספר עזרא, עשרים ושתים שנים לפני הקמת בית המקדש הקריבו כבר עולי בבל קרבנות בירושלים. התלמוד (זבחים סב, א) מספר כי שלושה נביאים עלו מן הגולה עם העולים והם שגילו להם את מקום המזבח, מידותיו וההלכה שניתן להקריב ללא בית המקדש.

כיום, גם בלא נביאים, יש ביכולתנו לחשב את מקומו של המזבח וזאת על פי המוסכמה היא האבן שבכיפת הסלע היא אבן השתיה ושם היה קודש הקודשים. עוד נקודת ציון שעומדת לנו כיום הוא הכותל המערבי שעומד מימי בית שני וממנו ניתן לחשב את מקום העזרה והמזבח. גם לגבי גודלו של המזבח אין כל בעיה שכן להלכה ניתן להסתפק בגדלים המינימליים של המזבח שהם שלוש אמות גובה על חמש אמות אורך ורוחב, במתואר בפרשות המשכן בתורה. כל מה שנותר אפוא היא ההלכה שניתן להקריב גם בלא בית מקדש, ואם כן אין מניעה להקריב על מזבח כזה שייבנה. את קרבן הפסח שיוקרב עליו יהיה צריך לאכול בירושלים, כפי שנפסק להלכה, וגם זה אפשרי כיום לפי שקדושת ירושלים לעניין זה מעולם לא פסקה, שכן "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא" (רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, טז).

פתרון קל

שתי בעיות מעיבות לכאורה על אפשרות הקרבת הקרבנות. האחת, כל עם ישראל היום הוא בחזקת טמא מת, באשר אין לנו אפר פרה אדומה להיטהר בה, והרי לטמאים אסור להיכנס לרחבת העזרה וכמובן להתקרב למזבח. ושנית, אין כיום בישראל כהן מיוחס שניתן יהיה להפקיד בידיו את מלאכת זריקת דם הקרבן על המזבח וגם חסרים בידינו בגדי כהונה. אך גם לשתי בעיות אלו מצאו הפוסקים פתרון. בנושא הטומאה הלכה היא כי 'טומאה הותרה בציבור'. כלומר, כאשר רוב או כל הציבור טמא ניתן להקריב את קרבן הפסח בטומאה. ולא רק הקרבת הקרבן עצמו. גם העיסוק בבניית המזבח או בדק הבית יכול להיעשות על ידי טמאים אם אין טהורים בנמצא.

ולעניין הכהן, אמנם רוב ככל הכהנים היום הם כהני חזקה ואין ודאות כי מזרע הכהונה הם, אך עדיין יש מיעוט שיש לגביהם ודאות גדולה יותר מאשר אחרים, וכן בדיעבד העלו הפוסקים שניתן לסמוך על כהן גם ללא כתב ייחוס. ולעניין בגדי כהונה, הרי יש כיום את האמצעים והידע כדי להכין את אותם בגדים, ואפילו יש ודאות מסוימת לגבי צבע התכלת העשוי מחילזון שממנו נעשה האבנט.

עשו מעשה

בשל הסיבות הללו, היו רבנים גדולים לאורך השנים שתמכו בהקרבת קרבן הפסח בירושלים. ראשון לכולם היה רבי יחיאל מפריז, מבעלי התוספות, אשר ביקש לעלות לירושלים ולהקריב שם את קרבן הפסח. הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות, העלה אף הוא בספרו 'דרישת ציון' את האפשרות להקריב קרבן פסח בירושלים ולאחר בירור לא קצר של הנושא הביע תמיכה ברעיון.

בידינו אף התכתבות מרתקת בין רבי עקיבא איגר לחתנו החת"ם סופר אודות האפשרות להקריב קרבן פסח, כאשר הראשון מבקש שידברו על לב שרי ירושלים "ליתן רשות להקריב" את קרבן הפסח, ואילו החת"ם סופר עונה לו כי הסולטן הטורקי "הוא קפדן גדול כי אמר לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם" (שו"ת חתם סופר יורה דעה, רלו). משמע, שהעיכוב מלהקריב את הפסח איננו נעוץ בבעיות הלכתיות אלא במניעות טכניות בלבד, הקשורות לקבלת רשות מן הממונה על השטח בהר הבית. גם המהר"ץ חיות מצדד בשו"ת שלו (סימן עו) בהקרבת קרבן הפסח בימינו, וכן עוד גדולים רבים.

אגב, יש הטוענים שאם אכן הלכה כאותם גדולים המצדדים בהקרבת קרבן פסח גם היום, הרי שיש להיזהר מלשהות בתאריך י"ד בניסן בירושלים. עונשו של מי שיכול להקריב את הקרבן ואיננו מקריבו הוא כרת, ואין דרך להיפטר מן החובה אלא להיחשב כמי שנמצא ב'דרך רחוקה', היינו מחוץ לירושלים. על כן יש שקראו לציבור להתרחק מירושלים באותו יום, ולכל הפחות מרחבת הכותל המערבי, כדי לא להיכנס לחיוב ההקרבה.

לא להתחמק

בעקבות הדברים הללו, עולות מידי שנה לקראת חג הפסח יוזמות שונות להקרבת קרבן הפסח. המצדדים קוראים לציבור להימנות על קרבנות ולהמתין למימוש ריאלי של אפשרות ההקרבה. באופן טבעי, ישנם רבנים הנרתעים מהרעיון ומההשלכות שלו (ראה בראש המתנגדים האחרון את דברי הציץ אליעזר, חלק יב סימן מז) ועל כן מערימים קשיים הלכתיים שונים המונעים כל אפשרות לקיומו. בכך הם משתיקים את רעיון ההקרבה ודוחקים אותו שוב למחסן האבידות ההלכתי. מנגד, ישנם רבנים שאינם נוקטים בדרך הלכתית אלא מגייסים את החזון שעומד לשיטתם מאחורי המקדש – חזון של צדק חברתי וחברה מתוקנת – וטוענים כי כל עוד הוא לא מתקיים אין מה לדבר על הקרבנות.

אך אלו ואלו מתחמקים מן הבעיה. מוצאים הם להם נתיבים להימלט מן ההתמודדות עם לב הנושא והוא ההתנגשות הישירה בין מצוות התורה ובין התרבות המודרנית. הנה, מתקרבת אליך האפשרות להקריב קרבן פסח. מצווה היא. האם אתה, כבן העידן המודרני, תקריב אותו או לא?

קשיים הלכתיים תמיד ניתן יהיה למצוא, וגם ספק אם גם כשיוקם המקדש החזון שעומד מאחוריו יתממש במלואו (ע"ע ימי שלמה שבהם נבנה המקדש אך צדק חברתי היה רחוק ממימוש). ובכל זאת, כולם מתפללים על השבת העבודה לירושלים בימות המשיח, ומבחינה הלכתית מי לנו גדולים כרע"א וחת"ס לסמוך עליהם בעניין הלכתי צרוף זה. השאלה צריכה להישאל אפוא כיום בראש מורם ואל לנו להדחיקה – האם אנחנו מוכנים להקרבת הקרבנות? נכבד את מי שטוען שכן, נהרהר מדוע לא, אבל להתחמק מן הבעיה פשוט אסור לנו.