מאמר: למה המוסלמים מתנגדים לתפילת יהודים בהר הבית?

אחר כותלנו- מעבר לחומת הברזל

מאת: הרב מאיר גולדמינץ / עם ישראל חי

הערבים לא מרשים להתפלל! יהודים בהר הבית

כידוע, בני ישמעאל מאוד מקפידים שמא יהודי ימלמל תפילה בשפתיו בעת ביקורו בהר הבית. ובשכל אנושי הדבר תמוה, וכי מה אכפת ומה מפריע אם יהודי ישא תפילה חרישית לבורא עולם? מדוע צריך לבלוש אחר שפתיו שמא יוציא פסוק מפיו? וכי איזו "פגיעה בקודשי האיסלם" יש בדבר?

אך דומני, שגם אם איש הווקף אינו יודע להסביר זאת, ודאי ששר הישמעאלים בשמיים בהחלט יודע מה משמעותה של תפילה בהר הבית. והוא בהחלט יודע ממה יש לו לחשוש. "אף אם איהו לא חזי, מזליה חזי". יודע הוא כי התפילה במקום הזה מקובלת, ובעת שיהודים יתפללו במקום, הרי שגאולתם קרבה.

מדוע התפילה בהר הבית כה משמעותית, עד שרואה לנכון שר הישמעאלים להילחם נגדה מלחמת חורמה?

התשובה הפשוטה היא,

מאחר וכל תפילות ישראל פונות אל המקום, הרי שאין ספק שעדיף להתפלל במקום עצמו. פשוט וברור, שהתפילה במקום שבו השכינה שורה, עדיפה על פני תפילה במקום אחר שרק פונה אל המקום אשר יבחר ה'. לא בכדי אמר שלמה המלך בתפילתו, שעל כל דבר ועניין שיבואו להתפלל במקום הזה, ה' ישמע תפילתם. "והתפללו והתחננו אליך בבית הזה, ואתה תשמע השמים", "ושמעת אל תחינת עבדך ועמך ישראל, אשר יתפללו אל המקום הזה" (מלכים א' פרק ח')

להדגשת העניין, כאשר הרמב"ם בספר המצוות מצוה ה', מבאר את מצוות "עבודת ה' זוהי תפילה", הוא מגדיר את המצווה "עבדהו במקדשו- רוצה לומה הכווין אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה." הרי שעיקר מצוות התפילה הינה במקום הגדול והקדוש המוגדר "כי ביתי בית תפילה יקרא".

אך נראה לי שיש שלהוסיף על הדבר:

דהנה הגמרא בברכות דף לב: כתבה "מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים". וכידוע, אותה חומה של ברזל היא זו שמונעת מכל תפילותינו לעלות לפניו, וממילא התפילה על הגאולה כביכול אינה נשמעת, וישועת ישראל מתעכבת.

היכן נמצאת אותה חומה של ברזל?

לא מן הנמנע שמיקומה היא חומות הר הבית.

הדבר בא לידי ביטוי הן במציאות הפיסית, והן במציאות הנפשית שעם ישראל נמצא בו. המציאות הפיסית ידועה לכל, שבמהלך שנות הגלות הארוכות נאסר על היהודים להיכנס להר הבית בטהרה, עד שנוצרה מציאות נפשית של ניתוק מן המקום, כביכול הר הבית הוא מחוץ לתחום עבורנו.^[1]

כלומר, במשך אלפיים שנות גלות, התפללנו לכיוון הר הבית. אך חומת הר הבית שמשה כמחיצה של ברזל שמנעה מתפילותינו מלהתקבל אצל בורא עולם. מחיצה, שכדי שגאולת ישראל תבוא, צריך למצוא את הדרך לעקוף אותה.

והנה בכ"ח באייר תשכ"ז כמעט ונשברה אותה חומה של ברזל. מחיצות הברזל בשערי הר הבית נפרצו לפנינו, ושוב הורשנו לחזור אל המקום. נס ופלא שאחרי אלפיים שנות גלות שהר הבית היה תחת שלטון זר, כעת הוא חוזר לריבונות ישראל.

לצערנו, המציאות המרה היא, שקיבלנו את הר הבית במתנה מאת בורא עולם, אך השבנו אותו כמי שמזלזל במתנת קונו כביכול אין לו עניין ועסק בה.

וממילא, אותן מחיצות של ברזל, שחשבנו שכבר נפלו, חזרו וקמו על עומדן. אמנם קמו, אך צורפה אליהן הקריאה אלוקית, בואו ושברו אותן.

כאשר יהודי מתפלל בהר הבית, הוא מתפלל מעבר לאותה חומה של ברזל. עבור תפילתו אין את הגזירה שמחיצה שלברזל מפסקת בינו לבין אביו שבשמיים, כי המחיצה נמצאת מאחוריו. מקום תפילתו הוא מעבר לחומה. תפילתו שלו היא נמצאת כבר במקומו של "הנה זה עומד אחר כותלנו". תפילתו שלו היא ישירות אל בורא עולם.

אכן, לא בכדי נלחם נגדה שר הישמעאלים. הוא יודע שתפילה בהר הבית, היא תפילה שבימינו אלו היא כמעט היחידה שנשמעת. הוא יודע שתפילה מעבר לחומת הכותל, היא זו ששוברת את המחיצה, שהמציאות מראה שהיא כבר קצת נסדקה, והיא זו שתפתח את הפתח לכל תפילות ישראל אל כסא הכבוד, ותחיש את הגאולה.

[1] הגר"א בתיקוני זה סימן כ"ו כתב, שבזמנו השבועה שלא לעלות בחומה כבר לא היתה קיימת ביחס לארץ ישראל, אך נשארה לגבי הר הבית. וביאורה של השבועה הסביר המהר"ל בספרו נצח ישראל פרק כ"ד, שעניינה שלא נצליח לפרוץ את החומה גם אם ננסה. ועל פי הישועות מלכו ביאור של השבועה, שכביכול הקב"ה השביע את כנסת ישראל, שלא לעורר את התשוקה בעם לעלות בחומה. ואלו שני הדברים שציינתי בגוף המאמר: חוסר יכולת וחוסר רצון שהיו קיימים בגלות ובמידה מסויימת קיימים גם עתה.

נדגיש, כי בהמשך המאמר מובא, ששבועה זו פג תוקפה בעת שחרור המקום בשנת תשכ"ז. וכידוע השבועה מראש הוגדרה בזמן "השבעתי אתכם... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".