גיליון 801 | ל‘ סיוון תשע“ג | פרשת קרח
"ובני קרח לא מתו"
"שופטני א-להים וריבה ריבי, מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועוולה תפלטני. כי אתה א-להי מעוזי, למה זנחתני? למה קודר אתהלך בלחץ אויב? שלח אורך ואמיתך - המה ינחוני! יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך! ואבואה אל מזבח א-להים, אל א-ל שמחת גילי - ואודך בכינור, א-להים א-להי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי? הוחילי לא-להים! כי עוד אודנו ישועת פני וא-להי!" (תהילים, מג)
”ובני קרח לא מתו“
התורה מחכה כמה פרשות, ואז מטילה באגביות סתמית את הפצצה - "ובני קרח לא מתו" (במדבר, כו יא). מה זאת אומרת בני קרח לא מתו?! האם התיאור הדרמטי והמפחיד שמיטבה לתאר פרשתנו - כיצד האדמה נבקעת והארץ פותחת את פיה - "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח, ואת כל הרכוש - וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ" (במדבר, טז לג) , איננו מדוייק?! מסתבר שאכן כך הוא. בפרשת פנחס מעירה התורה בעדינות כי בני קרח לא מתו.. ובכן, מיד עולה בנו השאלה המתבקשת - מדוע זכו בני קרח לשרוד? מדוע לא הצטרפו גם הם לעדתו של אביהם - אשר נבלעו באדמה חיים?
למנצח מזמור לבני קרח
השם ”בני קרח“ מצלצל לכולנו מוכר מספר תהילים. כתיבתם של כאחד עשר מזמורים בספר מיוחסת לבני קרח. אם נשים את ליבנו לנושאים בהם עוסקים המזמורים, נראה כי ברובם הם עוסקים בעתיד לבוא, בגאולה, בעת בוא יום ה‘, ובמיוחד - בשירה האדירה שירננו לו הכל: "למנצח לבני קרח מזמור. כל העמים - תקעו כף! הריעו לא - להים בקול רינה! ... זמרו א-להים - זמרו, זמרו למלכנו - זמרו!" (מז, א -ב, ז). עוד נקודה מעניינת היא שמזמורי בני קרח מצטיינים בביטויי שירה עדינים ויפים במיוחד - "למנצח משכיל לבני קרח. כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך א -להים" (מזמור מב). בני קרח מבטאים באמצעות שירתם את אהבתם וכמיהתם לבית המקדש, לשירה ולרננה לכבוד הקב“ה, ובכך גם רחש ליבם של כל עם ישראל.
לכל אחד יש תפקיד
בפרשתנו מתרעם קרח כנגד משה ואהרן, ומבקש לעמו מעבר למעמדו כלוי גם מעמד של כהן. לכאורה באמת נראה כי מעמדו של הכהן גדול יותר, חשוב יותר ומכובד יותר ממעמד הלוי. על פי ההלכה הכהן מקבל מעמד מכובד יותר מכל ישראל בעת ברכת המזון, עלייה לתורה ועוד שלל נושאים מגוונים. הכהן זוכה לעבוד במקומות הקדושים ביותר, בעבודות החשובות ביותר. הלוי, לעומתו, "מסתפק" בתפקידים זוטרים - שוערים, משוררים, שומרים. לכאורה, למרות שאנו איננו מסכימים ונותנים לגיטימציה לטענותיו של קרח, ניתן להבין את מרמורו ושאיפתו לתפקיד חשוב יותר.
אך כאן הייתי רוצה להעיר הערה, שתפריח את תחושת ההזדהות שלנו עם קרח. לכל ייצור יש תפקיד - הצמח אמור לקיים את תהליך הפוטוסינתזה, בעלי החיים אמורים לשמר את המגוון הביולוגי ואת המערכת האקולוגית, המים אמורים לעבור את המחזור הקבוע שלהם. וכך גם אנשים - חלקם מייצרים נעלים, אחרים הם חקלאים - מעבדים את האדמה, ויש כאלו שיוצרים אומנות, כותבים שירים ומציירים ציורים. לכל אחד תפקיד ומטרה שמתאימים לכישוריו ויכולותיו. תארו לעצמכם איזה בלגן היה אם היה בא אריה וטוען שמגיע לו גם כן לייצר חמצן בעולם, ועל כן עליו ועל העץ להתחלף - העץ יהיה טורף העל ביער, ואילו האריה יקיים פוטוסינתזה. בוודאי שכולנו מבינים שמצב זה איננו הגיוני. כך גם בתפקידי ובסדרי העבודה במקדש. תפקידיהם של הכהנים הם בלעדיים לכהנים - ועל כן הם מקבלים את הכישורים והיכולות המתאימים לכך - מבחינה פיזית ורוחנית גם יחד. לעומתם ללוויים יש מטרות שונות - ועל כן גם כישורים שונים.
לבי ובשרי ירננו אל א - ל חי!
כאן נכנסים לתמונה בניו של קרח. בני קרח מבינים את מקומם בסידור עבודה, וקולטים כי אל להם לבקש תפקיד חשוב משלהם - מפני שאין זה באמת תפקיד חשוב יותר! אם כל הלוויים יקריבו קרבנות - מי יפתח וינעל את שערי המקדש? לכל אחד יש תפקיד במנגנון הרחב והגדול - ואם הוא יעזוב את תפקידו - ייהרס כל המנגנון! בני קרח מבטאים את תפקיד הלווים המשוררים על הדוכן במקדש, מעוררים את ליבם של העולים לרגל, ובשיריהם מכוונים ומדריכים את עם ישראל:
"למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור. מה ידידות משכנותיך ה ‘ צב-אות! נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה‘, לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי!" (מזמור פד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה