צפו: 3 דקות מעניינות על פרשת השבוע/ פרשת קרח

3 דקות על פרשת קורח || הרב אברהם כהנא/ מכון המקדש

מה היו צריכים קורח ועדתו ללמוד ממרים הנביאה ומחטא המרגלים? • מה הקשר בין שלושת החטאים • על כך בדבריו של הרב אבי כהנא ממכון המקדש

↓ פרשת קורח/ הרב אבי כהנא

קורח: אין כפרה לכפירה/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || קרח תשע"ז

מה המסר בשתי השאלות ששאלו קרח ועדתו את משה? • מדוע בכישלונות הקודמים יצא משה להגנת עם ישראל וכאן לא?

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

שתי שאלות בהלכה הציגו קורח ואנשיו בפני משה: 

א. טלית שכולה תכלת - מהו שתהא פטורה מן הציצית? 

ב. בית מלא ספרים - מהו שיהא פטור מן המזוזה?

'דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן!' (במדבר רבה יח, ג)

נשאלת השאלה, למה הביאו חז"ל שתי דוגמאות: טלית וספרים, האין די בשאלה אחת?

אולם כיון שמטרת קורח היתה להחליף את ההנהגה – משה ואהרון - הפנה שתי שאלות: האחת להראות שאהרון מיותר, והשניה להראות שמשה מיותר.

טלית שכולה תכלת רומזת לטליתו ולמעילו של הכהן הגדול, שמכל ישראל היה הוא היחידי שהולך בטלית שכולה תכלת: מעיל 'כליל תכלת'. לפיכך שאל קורח, הרי ישראל הם כטלית המורכבת מחוטים רבים הארוגים זה בזה, האם צריך עוד חוט לפטור אותה?! ישראל הרי זכים כתכלת השמים, לכולם נאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', הווה אומר, השכינה שרויה בכל אחד מישראל, לשם מה, אפוא, הם צריכים לכהן אחד שיתנשא עליהם?

כך גם באשר לבית מלא ספרים: כל ישראל שמעו בהר סיני 'אנכי ה' אלוקיך', ישראל הם כבית מלא ספרי תורה, כל אחד הוא בבחינת ספר תורה מהלך, לשם מה הם צריכים 'מזוזה' היינו, אדם שיתנשא עליהם? כאן בא קורח להראות את חכמתו איך בהגיונו יוכל לסתור את תורת משה, ויש טלית שאינה צריכה תכלת, ויש בית שאינו צריך מזוזה.

מול טענות קורח יש לתמוה על משה, שכן, בכל הכשלונות של ישראל במדבר יצא משה להגן עליהם בתפילה ובזעקה, וכאן שינה את דרכו, ואינו יוצא להגנתם?

רש"י (טז, ד) כותב שזה היה הסרחון הרביעי, (אחרי העגל, מתאוננים, המרגלים). במחלוקתו של קרח - נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית - נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני!'

יש טעויות אנוש שניתן לסלוח עליהן. באשר לחטא העגל - משה בושש לחזור והעם חיפש אחיזה במחליף, ומצאו בעגל פתרון מוחשי לאמונתם בה'. גם במתאוננים, היו אלה תלונות אחר הליכה ממושכת במדבר הצחיח, אין פלא אם קמים אנשים ומבקשים מזון של בני אדם מן היישוב. אף במרגלים, הפחד ממלחמה הוא דבר טבעי, וגם אם נתבע מן האדם בטחון בה', אם בכל זאת נכשל, יש מקום לבקש עליו רחמים וללמד עליו סניגוריה.

לא כן כאן, שהיתה זו עזות פנים לא רק כלפי משה אלא כלפי שמים, וכדברי חז"ל במדרש: 'דברים אלו לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן!' כאן עבר קורח על אחד מעיקרי האמונה היהודית: כפר בתורה מן השמים, ומול כפירה - אין מידת רחמים! שכן, לא כבודו של משה מוטל כאן בכף אלא כבודו של הקב"ה! לפיכך יוצא משה ותובע את עלבונו של הקב"ה כעבד הלוחם על כבוד רבו. אכן זה אחד הרגעים הגדולים של משה במדבר, שאינו ממתין לדבר ה' אלא תובע דין מידי, כעבד המצוה על רבו!

קרח: לא כולם שווים

פרשה במקדש || פרשת קרח

חז"ל דורשים כי יש קשר בין הפרשיות השונות המובאות בספרנו, כך גם נסמכה פרשת המרגלים לפרשת בהעלותך, שהיה למרגלים ללמוד ממרים שלא לדבר לשון הרע, אך המרגלים לא למדו והוציאו דבה רעה על הארץ (רש"י במדבר יג,ב). 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

הרבה שואלים, לכאורה קשה! איך ניתן ללמוד מהדיבור של מרים על משה רבנו, רבן של כל הנביאים שהוא מעשה חמור מאד, על דיבור על עצים ואבנים? אולי לדבר על עצים ואבנים הדין יותר קל?

מתברר שהדיבה שהוציאה מרים על משה רבנו לא היתה בגנותו של משה כלל! כך אמרה מרים: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר"... כלומר מרים מציעה שאולי לבחון מדוע משה פרש מאשתו ולנסות לתקן את המצב (כוונה לתועלת), או שכשם שמשה רבנו שהיה נביא ופרש מאשתו, כך גם אנו נביאים צריכים לפרוש מהבן זוג... 

בכל זאת מתגובת ה' למרים ואהרן אנו למדים מה היה ה"לשון הרע" שדיברה מרים במשה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא... פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות...".

הקב"ה מוכיח את מרים ואהרן שמשה רבנו אינו כשאר הנביאים, ואין מקום להשוות אותו כלל לשאר הנביאים כי הוא התקדש ונתייחד! ממילא עצם ההשוואה בין משה רבנו לשאר הנביאים היא פסולה והיא היתה בגדר ה"דיבה". המרגלים חזרו על אותה טעות בכך שהשוו את ארץ ישראל לשאר הארצות וממילא היה עליהם ללמוד ממרים שכשם שיש הבדלים בין הנביאים, כך יש הבדלים בין הארץ שבחר ה' לשאר הארצות. 

הטעות חוזרת על עצמה בפרשתנו: קורח בא בטענות כלפי משה ואהרן: "כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" וידועים מדרשי חז"ל על השאלות של קורח: "טלית שכולה תכלת חייבת בציצית? בית שכולו ספרים חייב במזוזה?" בשאלות אלה חוזר קורח על הטענה שלו, והרי כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'? 

בפרשתנו הקב"ה מוכיח לקורח ולעדתו שיש דרגות בעם ישראל וכן בעולם כולו: כשם שעם ישראל נתייחד משאר האומות, וכן ארץ ישראל נבחרה משאר הארצות, ומשה היה בחיר הנביאים, כך גם שבט לוי ובפרט אהרן ובניו נבחרו לעבוד את עבודת ה' ברית כהונת עולם, ועצם הערעור על יסוד זה יש בו חזרה על חטא מרים והמרגלים. 

שנזכה להכיר כל אחד במעלת חברו והקב"ה יסיר מתוכנו כל שנאה, קנאה ותחרות בב"א.

קֹרַח - הקטורת הקושרת

ותחזינה || גיליון 213 | ג' בתמוז תשע"ה | פרשת קֹרַח

מאת: יובל קופרמן

כאשר נראה שהמצב עומד להתפוצץ ולא ניתן למצוא פתרון קופץ משה ומציע מבחן דיפלומטי- האל ישפוט. שני הצדדים יגישו את מנחת הקטורת שלהם ביום המחרת, וריבון העולמים יבחר בזוכה המאושר שיזכה לשרת ככהן ה' עד סוף הימים. מבחן זה טומן סכנה בצדו, שכן צל מותם של נדב ואביהוא, שמתו בעת הקטרת קטורת, עודנו מרחף על המחנה. למרות הסכנה נענים קרח ועדתו למבחן.

הקטורת מככבת בפרשתנו כגורם מרכזי. נראה שהיא המסבבת את המוות והחיים בכל הפרשה. בעת מבחן הקטורת של אהרן מול מאתיים וחמישים אנשי עדת קרח יוצא אהרן בחיים, לעומת מאתיים וחמישים האנשים שנשרפים באש שמיים. למחרת היום מתלוננים בני ישראל, וה' משלח בהם את הדבר. מיד נשלח אהרן עם מחתה מלאה קטורת, ובמקום להישרף כשם שנשרפו נדב ואביהוא או עדת קרח הוא עוצר את המגפה. ואנו עומדים תמהים ושואלים - "וכי נחש ממית ונחש מחיה"? מהו פשר תפקידה הכפול והבלתי אפשרי של הקטורת, שפעם מחייה ופעם ממיתה?

אחד עשר הסממנים של עם ישראל

עם הקטורת אנו נפגשים בכל בוקר, בסדר קרבנות הפותח את תפילת שחרית, כאשר אנו אומרים את "פיטום הקטורת", הקטע המתאר את המרכיבים ואת דרך ההכנה של הקטורת. אחד הפרטים הראשונים שנמסרים לנו הוא מספר המרכיבים: "ואחד עשר סממנין היו בה: הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה... מור וקציעה, שיבולת נרד וכרכום... הקושט... קילופה... קינמון...". המספר אחד עשר איננו מספר נדיר בבית המקדש. להיפך. אנו מוצאים אותו בכל מיני מקומות ובהקשרים שונים. בבית המקדש הראשון, למשל, עמדו בהיכל עשר מנורות ועשר שולחנות לבד מהמנורה והשולחן שנשמרו עוד מתקופת המשכן. בסך הכל- אחד עשר שולחנות ואחת עשר מנורות (ועיין בספר מלכים א, ז מט). המספר מופיע שוב במרחק שבין החומה שהקיפה את העזרה לבין הכותל המערבי (האמיתי!) של ההיכל: "ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת" (משנה, מידות, ה א). כפי שאנו יודעים, למספרים ישנה משמעות עמוקה ונסתרת הדורשת מאתנו לחשוף אותה ולרדת לעומק פישרה, וכך גם במקרה הזה, בו תובע מאתנו המספר אחד עשר את בירור מהותו.

אחד מסממני ומרכיבי הקטורת הייתה החלבנה, צמח שריחו המקורי רע. עירובו של צמח בעל ריח רע בקטורת השביח, באופן מפתיע, את ריחה. עובדה זו הביאה את חז"ל לקשור בו משמעות עמוקה: "אמר ר' חנא בר בזנא, אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת" (כריתות, ו ע"ב). התנאי לתפילה מוצלחת של עם ישראל הוא שותפותם של כל הצדדים והמרכיבים של העם- גם של אנשים פושעים וחטאים. הצבו"ר מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים, וחסרונו של כל אחד מהם פוגם בשלמותו של הקהל ושל הקהילה.

לאור תובנה זו נוכל לפרש שאחד עשר מרכיבי הקטורת הם ייצוג של אחד עשר מרכיבי עם ישראל, דהיינו- אחד עשר השבטים. השבט השניים עשר, שבט לוי, מיוצג על ידי הכהן, האוסף בכפיו את כל חלקי עם ישראל ומקטיר אותם אל הקב"ה, אלי שמיים. פירושה המילה הארמית "קטורת" הוא "קושרת" (שכן האותיות טי"ת ותי"ו מתחלפות), ובכך מבטאת הקטורת את הקשר שהיא יוצרת בין כל חלקי עם ישראל, קשר הנמשך מעלה מעלה, וקושר את העם אל א-להיו.

ייחודו של כל שבט

וכאן אנו מגיעים לשורש טעותו של קרח. קרח חשב שכל ישראל שווים, כל ישראל קדושים, והוא אכן צדק- כל ישראל עם קדוש הוא, אך לא כל ישראל שווים. כשם שלכל אדם כישרונות שונים ויכולות שונות כך גם לשבטי עם ישראל ישנם כוחות וסגולות שונות. בני אהרן לבדם הם המסוגלים לשמש ככהנים, כשם שבני יהודה הם המלכים. אין תפקידו של זה נוגע לתפקידו של זה.

מרכיבי הקטורת אינם שווים בכמותם. יש מרכיבים השוקלים שבעים מנה, ויש מרכיבים השוקלים שישה עשר מנה. לכל שבט כמות שונה והשפעה שונה על הקטורת. לכל מרכיב ושבט יש מקום משלו בקטורת ובעם ישראל. אין המרכיבים שווים זה לזה משום שאין שני בני אדם הזהים אחד לשני. לכל אחד יש את המינון הנכון והמדויק שלו מול הקב"ה. כאשר הכל שווים- הקטורת נפסלת ואיננה עולה לריח ניחוח לפני ה'. וכשם שנכון הדבר כלפי כל שבט ושבט, כן נכון הדבר בנוגע לכל אדם ואדם.

לגימה מ"מי השילוח"

נראה שבדיוק לנקודה זו מכוון ר' מדרכי ליינר מאיזביצא, בעל "מי השילוח", באחת מדרשותיו על פרשתנו. הרבי מאיזביצא קושר בין המאבק בעדת קרח לבין תלונותיהם של בני ישראל בהמשך פרשתנו, המובילות למבחן המטות המוכנסים אל קודש הקודשים, וכה דבריו:

"עניין המטות שציווה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח... לרמוז כי לעתיד יראה ה' יתברך לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חברו. כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חברו, כמו שהיה מחלוקת קרח, שהיה רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן. וזה היה עניין המטות, שהראה ה' יתברך לכל אחד ואחד את מקומו, שיש לכל אחד ואחד מקום טוב, ולא התלוננו על חלק אהרן ומשה...". בפרשת המטות נכנסו אל קודש הקודשים מטותיהם של כל שבטי ישראל, וכפי שמוכיח הרבי מאיזביצא בהמשך, המטות כולם פרחו. אמנם רק מטהו של אהרן הכהן הגדול הוציא פירות, אך המבחן הוכיח שלכל אחד ואחד מעם ישראל יש שייכות ומקום בקודש, כל אחד על פי דרכו וחלקו. התאווה לחלקו של האחר הרי היא חוסר קבלה של הצורה בה ה' ברא אותי ושל המהות שלי בעולם.

הקטורת הקושרת

צורתה המתוקנת של הקטורת נותנת לכל אחד ואחד בעם ישראל מקום הייחודי לו בקודש, מקום שאינו נוגע ופולש לחלקו של חברו, שאינו ספוג בקנאה ובחמדנות אלא בקדושה וטהרה המבינה לעומק את הייחודיות והמיוחדות של כל אדם ואדם. הפרת האיזון ושיווי המשקל שיוצרת הקטורת מביאה לערעור של ההתנהלות החברתית, בין אדם לאדם, ועל כן גם לערעור של ההתנהלות בין הקב"ה לעולם. אם הקטורת היא כלי לקידום אינטרס אישי או להתנצחות הרי היא הופכת לסם מוות ולאש אוכלת השורפת את כל הנוגע בה. אך אם הקטורת נושאת בחובה אהבה גדולה לעם ישראל, מסירות גדולה לקב"ה, אמונה שלמה בכוחי וביכולותיי וענווה גדולה- הרי היא הופכת לסם חיים, וכל הנוגע והמתקשר בה זוכה להיתמר ולהתעלות, להתקטר עם עמו ועם א-להיו.

פרשת קֹרח: המצוות מאחדות את העם

פרשת המקדש || פרשת קֹרח תשע"ה | שמואל בן חמו

מניין נובעת הקדושה של הכהנים? 

מדוע אי אפשר להוסיף על המצוות?

מאת: שמואל בן חמו

פרשת קרח הינה פרשה קשה מאוד לעם ישראל בגלל המחלוקת. בעזרת פירוש ה"שפת אמת" ננסה להבין את המהות של הכהן הגדול ומה מקור קדושתו? 

קרח אוסף סביבו מאתיים וחמישים איש כדי להטיל ספק בבחירתו של אהרון לכהן גדול ומשה רבנו למלך. הטענה העיקרית שלו היא שכולם קדושים וראויים להנהיג את עם ישראל. כמו שכתוב: וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל ה'. (במדבר טז,ג). 

לכאורה המחלוקת היא לשם שמים כאשר משה רבנו ממנה את קרוב משפחה לתפקיד חשוב ואינו בוחר אנשים לפי רמתם הרוחנית. קרח דורש לחלק תפקידים לפי המדרגה הרוחנית של כל אדם. 

הרי הוא היה אדם צדיק, כי הוא היה בין נושאי ארון הברית. ראה מדרש רבה: " אמרו חכמים: חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז): ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם" (מדרשה רבה יח,ג). 

זאת הטעות הגדולה של קרח! 

הכהן הינו קדוש מלידה ללא קשר למעשיו. משפחת הכהנים נבחרה על ידי הקב"ה בגלל קדושתה הטבעית לשרת בבית המקדש ולא בגלל מעשיהם הטובים. 

ה"שפת אמת" מביא את דברי הזהר ומפרש אותם: " כהן קדוש לוי טהור. (זוהר דף קעו ב) כי קדוש הוא מתחלתו. וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה." (שפת אמת, קרח שנת תרל"א). 

הכהן זוכה לשרת בבית המקדש כי הוא מבטל את עצמו מול כלל ישראל. בזכות ההתבטלות הזאת הוא מסוגל לעבוד בבית ה'. אם זה לא היה כך, מי יעיז להכריז על עצמו שהוא הגיע למדרגה רוחנית גבוה מספיק כדי לעבוד בבית המקדש?

אף אדם מסוגל לשרת בבית המקדש בזכות מעשיו אלא בזכות סייעתא דשמיא בלבד. 

" כי אם יהיה כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהיה כח לשום בריאה לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל " (שפת אמת, קרח שנת תרל"א). 

קרח העיז והציע את מועמדותו לתפקיד כהן גדול, במקום אהרון וזה גרם לקיטרוג גדול ופגיעה באחדות עם ישראל. 

נראה לומר שהתיקון של מחלוקת קרח הינו להתאחד מאחורי הכהנים ולקבל דרכם את השכינה. 

בנוסף לכך, עבודת הכהנים בבית המקדש תורמת לחידוש העולם מידי יום. זה רמוז בדברי משה רבנו כאשר הוא קובע את מבחן עבודת הקטורת למחרת בבוקר. 

כמו שכתוב: וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ וְאֶת-הַקָּדוֹשׁ, וְהִקְרִיב אֵלָיו; וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ, יַקְרִיב אֵלָיו (במדבר טז,ה). 

ה"שפת אמת" לומד מהמילים וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר-בּוֹ הכתובים בלשון עתיד, שהקב"ה מחדש כל בוקר את העולם בזכות עבודת הכהנים בבית המקדש.

" וזה היה בחינת הכהן עובד ה' וכל העולם נתחדש בכל יום בעבודתו בבית המקדש." (שפת אמת, קרח שנת תרמ"ג). 

מבחינה חיצונית, עבודות המקדש נראות גשמיות. ניקח מספר דוגמאות: שחיטת בהמות, הקרבת מנחות, כלים עשויים מזהב, זריקת דם על מזבח, נסכי יין וכו'... 

תכלית עבודות המקדש היא לתקן את המעשים. רק הקב"ה יכול להורות לנו איך לעשות את התיקון. לכל קרבן יש סדר מדוקדק של עבודות ואין לנו אפשרות לעשות שינויים. 

לכן ל"ט מלאכות האסורות בשבת נלקחות מעבודות הקרבנות ובנין המשכן. 

אין אנחנו יודעים איך הדברים פועלים, אבל מעשי המצוות משפיעים על דברים עליונים. לכן אסור להוסיף או לגרוע על מה שכתוב בתורה. 

קרח חלק על העיקרון הזה כאשר הוא לבש טלית שכולה תכלת במקום ציצית עם חוט אחד תכלת. קרח ניסה לעשות יותר ממה שהקב"ה ציוה. (ראה מדרשה רבה יח,ג). 

לפי ה"שפת אמת" הקב"ה מעדיף שכל עם ישראל משתתף באותה מצווה, מאשר יחידים מחמירים על עצמם ומתנתקים מהכלל. 

במקרה של קרח, הקב"ה אינו רואה בעין טובה מי שלובש טלית שכולה תכלת או גר בבית מלאה ספרי תורה. הקב"ה נתן את המצוות כדי לאחד את עם ישראל ולא לגרום לפירוד ח"ו. 

המסר מפרשת קרח הוא: שמצות ציבור אהובה על הקב"ה הרבה יותר מתוספת של יחידים. 

האחדות מתגלה במיוחד בעבודת המקדש כאשר קרבנות הציבור הינם מדודים ואין מקום להוסיף עליהם כמו שכתוב במחצית השקל: הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (שמות ל,טו). 

" כי מצות הציבור עולה על כולן, וכן בקרבנות ציבור כתיב העשיר לא ירבה וכו' שיהיה יד כולן שוה." (שפת אמת קרח, שנת תרס"ד). 

ברוך ה' היום במדינת ישראל, אזרחי המדינה שותפים בהרבה מצוות. התקציבים שמועברים למוסדות תורניים משתפים את כל חלקי העם במצוות לימוד התורה. המיסים שכולנו משלמים מועברים לצה"ל, וכך אזרחי המדינה שותפים במצוות מסירות נפש של החיילים למען עם ישראל. 

עדיין חסרה לנו את המצווה העיקרית המאחדת את העם בצורה מושלמת והיא עבודת הקרבנות בבית המקדש. בע"ה בזכות האחדות וביטול מחלוקת שאינה לשם שמים נבנה את בית המקדש השלישי בב"א.

הגיליון מוקדש לרפואתה השלמה של משה בן איבון פתחון ונעמי חיה בת אריאל אסתר ומשה דב בן מלכה 

לקריאת מאמרים נוספים : WWW.OTZMA1.BLOGSPOT.COM

סרטון: זבולון חוקר המקדש מבקר בלשכת בבית אבטינס

פרשת הקטורת || איך ואיפה היו מכינים אותה במקדש?

↓ התשובה בסרטון של מכון המקדש

פרשת קרח: מודל ושמו כהן

גיליון | 166 כ“ג סיוון תשע“ד | פרשת קרח

מודל ושמו כהן

מוקדש לשובם בשלום של חברינו גיל - עד מיכאל בין בת גלים, יעקב נפתלי בן רחל דבורה ואייל בן איריס תשורה.

 הוא צעד באיטיות ובאלגנטיות על גבי הבמה המאולתרת שהוקמה בפאתי מחנה לוייה. מתחת לשפמו נמתח חיוך דק וערמומי. דיבורו היה איטי ומעודן, מילותיו והסברים היו פשוטים ומלאי רטוריקה. הקהל שנאסף סביבו היה שבוי בקסמיו. לאט לאט חילחלו מילותיו אל אוזניהם וליבותם, וככל שהם השתכנעו מן הדיבור החלקלק, החנופה המרומזת וכישרון הדיבור כך הם השתלהבו ותססו. הם דיבור על צדק, זעמו על עליונות והתנשאות, העבירו בוקרת על ההנהגה המושחתת ויצאו כנגד חוסר השוויון. מעל לחישותיהם שהפכו לצעקות נישא קולו של הנואם, קרח, שצעק והסית, שכנע ושלהב : ”משה ואהרן ! רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?! " (במדבר, טז ג )

אל מול טענות קרח

הסיפור מוכר לכולנו. קרח יוצא בצעקות ובהתמרמרות כנגד משה ואהרן, נערך מבחן א-להי המוכיח שמשה ואהרן הם בחוריו של ה' וקרח מקבל את עונשו. אך אם נשים לב, משה איננו מתמודד עם טענותיו של קרח. הוא איננו ניצב מולו ומנהל דיון פומבי, ויכוח בראש חוצות ומוכיח קבל עם ועולם כי טענותיו של קרח אינן אמת.

נראה שההתחמקות מסיפוק סימני קריאה אחרי סימני השאלה שהציב קרח נובע מכך שטענותיו של קרח היו, מתחילתן ועד סופן, דמגוגיה ומניפולציה על הציבור, על מנת לשכנע אותו לתמוך בו ב“מסע בחירות“ כנגד אהרן ומשה ולהדיח את המנהיגים הנוכחיים. על דמגוגיה שכזו אין צורך לספק תשובה, שכן עצם חשיפת הפרצוף המכוער המסתתר מאחוריהן הוא המביא להתמוססות הטענות ופקיעתן. ולמרות זאת אנו נזקקים לאמת ואיננו יכולים להתפשר ולא להתייחס לאמירות עצמן, שכן מקובל בידנו שיש לשמוע את האמת מפי מי שאמרה, ולא משנה מי הוא או מה הם מניעיו, שכן על האמת יש לעמוד.

ואכן נראה שיש בדבריו של קרח מן האמת. הקריאה הנישאת ש "כל העדה כולם קדושים!", היא איננה אלא שיקוף של דבריו המפורשים של ריבון העולמים בספר שמות : "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש " (שמות, יט ו).

והרי חזרו ושיננו באוזנינו את דבריהם של הבעל שם טוב, הרב קוק ור' שלמה קרליבך שכל יהודי הוא קדוש. יכול להיות שטענותיו של קרח הן הצודקות ולמשה אין דרך להשיב עליהם?

הקדושה - פרי המאמץ

על מנת לענות על שאלה נוקבת זו עלינו לעמוד על ההבדל הדק בין שני הפסוקים שהעמדנו. "כל העדה כולם קדושים" לעומת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". אם נבחן את ההבדל נגלה שהוא טמון במילה ”תהיו“. קרח פונה אל העם ואומר להם - ”אתם קדושים ! מצד עצמכם אתם קדושים ואין כל צורך בעבודה או מאמץ כדי להגיע למדרגה זו ! “לעומתו הקב“ה מצווה את עם ישראל ואומר להם – היו קדושים ! היו ראויים להיות ממלכת כהנים ! התאמצו, השקיעו, עיבדו ! תתפסו אט אט בסולם המדרגות, מן מידות הזריזות והזהירות עד היראה והקדושה, עד שתהיו ראויים לעבודה בבית המקדש, השראת שכינה וקבלת נבואה.

קריאתו של קרח אינה דורשת מאמץ מצד השומעים, ולכן כה קל להם לקבל אותה. לעומתו ניצב משה, שליחו של ה', ודורש מהעם להתרומם ולהתעלות עד שיגיע עדי ה'.

הכהן כמודל

נראה שבהבדל הזה טמונה גם המהות של תפקיד הכהונה, ושל בית המקדש בכלל. הכהנים אינם אנשים הזוכים לקדושה מצד עצמם. הם צריכים לעבור תהליך הכשרה ארוך מאד, כך שרק בגיל עשרים, לעיתים אף שלושים, הם זכאים לעבוד בבית המקדש. תהליך הכשרה זה אמור לזכך ולטהר אותם עד שיביא אותם למדרגה של קדושה. הכהנים הופכים להיות דגם וסמל לכל באי בית ה', מודל לאדם קדוש, לאדם שעבד ועמל, השקיע והתאמץ, וזכה לבסוף לכהן בבית ה'.

כנגד מודל זה ניצבים הכהנים המושחתים והמרושעים שהובילו, פעם אחר פעם, לחורבן המקדש. החל מחפני ופנחס בני עלי, שהביאו לחרבן משכן שילה, ועד הכהנים הצדוקים בסוף ימי בית שני, שהתעלמו משוועת דלים ועניים והפכו למעמד אצולה אריסטוקרטי ומרוחק מהעם. כהנים אלו, שזנחו את עבודת המידות והמוסר, והחליטו לנצל את מעמדם ומקומם על מנת להתעשר על חשבון הציבור הפשוט, על מנת לזכות לכבוד שלא מגיע להם, הפכו למהרסי ומחרבי המקדש. כנגדם עלתה קרנם של החכמים, שהציבו את הדמות שכנגד - דמותו של לומד התורה הדבק בה' ובדרכיו, דרכי היושר והמוסר.

הר ה' - הר של משפט והצדק

כאן אנו מוצאים גם את תפקידה של ירושלים ותפקידו של בית המקדש העומד במוקדה, להיות דגל ונס של מציאות מוסרית, ערכית ומשפטית, "כי שמה ישבו כסאות למשפט " (תהילים, קכב ה). בית ה' הופך להר רם ונישא אליו עולים הכל מתוך תודעה שיש להיטהר, הן מן הטומאה הפיזית והן מטומאות המוסר והמידות - "והלכו עמים רבים, ואמרו : לכו ונעלה אל הר ה', אל בית א-להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה, ב ג). ובכך משמש בית ה' והעובדים יותר ממיקום פיזי ודמויות בשר ודם, אלא נקודות אור הזוהרות אל כל אדם באשר הוא, ומנחות את דרכי ה' ונתיבותיו.

מבוסס על מאמר של חנן פורת מתוך הספר ”מעט מן האור לספר במדבר“

מאמר: ובני קורח לא מתו

גיליון 801 | ל‘ סיוון תשע“ג | פרשת קרח

"ובני קרח לא מתו"

משה אך סיים לזעוק את דבריו לעדת האנשים שעמדו כנגדו, והאדמה החלה לרעוד. סדק החל להתפשט תחת רגליהם של קרח והקבוצה שהתקבצה סביבו, ובין רגע נקרע האדמה תחתיהם - והם נפלו מטה - נבלעו חיים באדמה. עשן היתמר מן הבקע הטרי, ובינות קרעיו נתגלה מחזה מדהים - על עמוד סלע דקיק, שהלך ובקע מתוך השאול, עמדו בצפיפות שלשה אחים ושרו. שירתם הייתה איטית בהתחלה, אך אט אט התגברה:

"שופטני א-להים וריבה ריבי, מגוי לא חסיד, מאיש מרמה ועוולה תפלטני. כי אתה א-להי מעוזי, למה זנחתני? למה קודר אתהלך בלחץ אויב? שלח אורך ואמיתך - המה ינחוני! יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך! ואבואה אל מזבח א-להים, אל א-ל שמחת גילי - ואודך בכינור, א-להים א-להי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי? הוחילי לא-להים! כי עוד אודנו ישועת פני וא-להי!" _{(תהילים, מג)}

”ובני קרח לא מתו“

התורה מחכה כמה פרשות, ואז מטילה באגביות סתמית את הפצצה - "ובני קרח לא מתו" _{(במדבר, כו יא)}. מה זאת אומרת בני קרח לא מתו?! האם התיאור הדרמטי והמפחיד שמיטבה לתאר פרשתנו - כיצד האדמה נבקעת והארץ פותחת את פיה - "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם, ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקרח, ואת כל הרכוש - וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ" _{(במדבר, טז לג)} , איננו מדוייק?! מסתבר שאכן כך הוא. בפרשת פנחס מעירה התורה בעדינות כי בני קרח לא מתו.. ובכן, מיד עולה בנו השאלה המתבקשת - מדוע זכו בני קרח לשרוד? מדוע לא הצטרפו גם הם לעדתו של אביהם - אשר נבלעו באדמה חיים?

למנצח מזמור לבני קרח

השם ”בני קרח“ מצלצל לכולנו מוכר מספר תהילים. כתיבתם של כאחד עשר מזמורים בספר מיוחסת לבני קרח. אם נשים את ליבנו לנושאים בהם עוסקים המזמורים, נראה כי ברובם הם עוסקים בעתיד לבוא, בגאולה, בעת בוא יום ה‘, ובמיוחד - בשירה האדירה שירננו לו הכל: "למנצח לבני קרח מזמור. כל העמים - תקעו כף! הריעו לא - להים בקול רינה! ... זמרו א-להים - זמרו, זמרו למלכנו - זמרו!" _{(מז, א -ב, ז)}. עוד נקודה מעניינת היא שמזמורי בני קרח מצטיינים בביטויי שירה עדינים ויפים במיוחד - "למנצח משכיל לבני קרח. כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך א -להים" _{(מזמור מב)}. בני קרח מבטאים באמצעות שירתם את אהבתם וכמיהתם לבית המקדש, לשירה ולרננה לכבוד הקב“ה, ובכך גם רחש ליבם של כל עם ישראל.

לכל אחד יש תפקיד

בפרשתנו מתרעם קרח כנגד משה ואהרן, ומבקש לעמו מעבר למעמדו כלוי גם מעמד של כהן. לכאורה באמת נראה כי מעמדו של הכהן גדול יותר, חשוב יותר ומכובד יותר ממעמד הלוי. על פי ההלכה הכהן מקבל מעמד מכובד יותר מכל ישראל בעת ברכת המזון, עלייה לתורה ועוד שלל נושאים מגוונים. הכהן זוכה לעבוד במקומות הקדושים ביותר, בעבודות החשובות ביותר. הלוי, לעומתו, "מסתפק" בתפקידים זוטרים - שוערים, משוררים, שומרים. לכאורה, למרות שאנו איננו מסכימים ונותנים לגיטימציה לטענותיו של קרח, ניתן להבין את מרמורו ושאיפתו לתפקיד חשוב יותר.

אך כאן הייתי רוצה להעיר הערה, שתפריח את תחושת ההזדהות שלנו עם קרח. לכל ייצור יש תפקיד - הצמח אמור לקיים את תהליך הפוטוסינתזה, בעלי החיים אמורים לשמר את המגוון הביולוגי ואת המערכת האקולוגית, המים אמורים לעבור את המחזור הקבוע שלהם. וכך גם אנשים - חלקם מייצרים נעלים, אחרים הם חקלאים - מעבדים את האדמה, ויש כאלו שיוצרים אומנות, כותבים שירים ומציירים ציורים. לכל אחד תפקיד ומטרה שמתאימים לכישוריו ויכולותיו. תארו לעצמכם איזה בלגן היה אם היה בא אריה וטוען שמגיע לו גם כן לייצר חמצן בעולם, ועל כן עליו ועל העץ להתחלף - העץ יהיה טורף העל ביער, ואילו האריה יקיים פוטוסינתזה. בוודאי שכולנו מבינים שמצב זה איננו הגיוני. כך גם בתפקידי ובסדרי העבודה במקדש. תפקידיהם של הכהנים הם בלעדיים לכהנים - ועל כן הם מקבלים את הכישורים והיכולות המתאימים לכך - מבחינה פיזית ורוחנית גם יחד. לעומתם ללוויים יש מטרות שונות - ועל כן גם כישורים שונים.

לבי ובשרי ירננו אל א - ל חי!

כאן נכנסים לתמונה בניו של קרח. בני קרח מבינים את מקומם בסידור עבודה, וקולטים כי אל להם לבקש תפקיד חשוב משלהם - מפני שאין זה באמת תפקיד חשוב יותר! אם כל הלוויים יקריבו קרבנות - מי יפתח וינעל את שערי המקדש? לכל אחד יש תפקיד במנגנון הרחב והגדול - ואם הוא יעזוב את תפקידו - ייהרס כל המנגנון! בני קרח מבטאים את תפקיד הלווים המשוררים על הדוכן במקדש, מעוררים את ליבם של העולים לרגל, ובשיריהם מכוונים ומדריכים את עם ישראל:

"למנצח על הגיתית לבני קרח מזמור. מה ידידות משכנותיך ה ‘ צב-אות! נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה‘, לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי!" _{(מזמור פד)}

טלית שכולה תכלת

  רק מלכים וכהנים גדולים יכלו להרשות לעצמם. 
 'טלית שכולה תכלת'

הביטוי שבכותרת בנוי כידוע על שאלתו הדמגוגית של קורח כלפי משה, כפי שזו מופיעה במדרש חז"ל על פרשת השבוע: "טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית?". לדברי פרופ' עמר, מאחורי השאלה מסתתר מטען משמעותי, שבכדי להבינו כראוי יש להכיר את אורח החיים העתיק. הטלית הקדומה היתה יריעה מלבנית ששימשה כבגד עליון (Pallium) שבתקופה הרומית נהגו ללבוש על גבי הלבוש התחתון, ה'טוניקה' ('חלוק' בלשון חז"ל). טלית שצבועה כולה בתכלת אמיתית היתה פריט לבוש שאיננו שכיח, מלבד לבני המלוכה ולאמידים ביותר. אריגים גדולים הצבועים תכלת שימשו גם לכיסוי כלי המשכן וכן לצביעת 'מעיל האפוד' של הכהן הגדול, שהיה למעשה טלית שכולה תכלת. כשקורח תהה את תהייתו-כביכול בעניין, הוא בעצם ביקש 'לעקוץ' את אהרון על כהונתו.

במסגרת מחקר שביצע פרופ' זהר עמר יחד עם עו"ד עופר אלמלם, ד"ר דוד אילוז וד"ר נעמה סוקניק, נעשה לראשונה ניסיון לצבוע בתכלת אריג צמר גדול במיוחד. עד כה התמקדו מאמצי המחקר בעיקר בצביעת פתילי ציצית וגיזות צמר קטנות בצבע התכלת. צביעת אריג גדול כל כך מורכבת מאוד ודורשת כמות גדולה של ארגמונים ובלוטות צבע, ידע בהרכב סממני הצביעה השונים והמינון היחסי ביניהם, ומיומנות לקבלת צביעה אחידה. הטלית שנצבעה במקרה הזה היתה עשויה צמר, מידותיה 1.5X2 מ' ומשקלה 400 גרם. לצורך הצביעה השתמשו עמר וצוותו ברבע ק"ג בלוטות צבע מיובשות של ארגמון קהה-קוצים.

חומר הצביעה הופק בחו"ל מכאלף חלזונות שנשלו מהים האדריאטי. מתברר שגם כיום מיזם כזה הוא בגדר השקעה כלכלית גדולה, ואפילו סיכון בלתי מבוטל במקרה שהצביעה תיכשל. תהליך הצביעה הצליח במקרה הזה, כפי שניתן לראות. הטלית צבועה כולה בגוון אחיד של תכלת השמיים. אפילו כיום, על פי התעריף המקובל עבור פתילי ציצית בצבע תכלת הנמכרים בישראל 2013, 'טלית שכולה תכלת' יקרה מאוד ונאמדת באלפי שקלים. בשל הקושי להשיג כמות גדולה של חלזונות, צביעתו הוגבלה כאמור למצבעות השלטוניות. בימינו, כשבגדים צבעוניים הם כבר מזמן גם נחלתו של המעמד הנמוך ואינם מחייבים שליית חלזונות מהים האדריאטי, שיחזור התהליך נותר חשוב בעיקר לצורך בגדי הכהונה והתכלת לציצית. עבורם עדיין אין די בתכלת מתוצרת 'טמבור'.