פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר אילן פיצח 11,000 קונכיות, עד שהצליח לפצח גם את סוד הפקתם התעשייתית של הארגמן והתכלת לבגדי הכהונה * בדרך גם הידיים נצבעו, ריח דגים דבק בהן והן מלאו פצעים מקוצי הקונכיה ממש כמו בעת העתיקה. טוב, לא ממש. התקדמנו מעט * במרוץ אחרי חלזונות
אין ספק: קל יותר לעבוד כמבקע ארגמונים באיטליה מאשר בארץ הקודש. שלל ארגמונים, על חדי הקוצים וקהי הקוצים שבהם מצויים אמנם גם בחופי ישראל הצפוניים, אך כאן הם מוגנים בחוק. בשאר ארצות הים התיכון, לעומת זאת, המנהג הוא להכין מהם מרק, והם נחשבים שם ממש למעדן. אבל עזבו את המרק, בעת העתיקה הבגדים היוקרתיים ביותר היו אלו שנצבעו בדם החלזונות הימיים הללו. בדרך כלל רק בעלי הון עצום יכלו להרשות זאת לעצמם, אה, וגם יהודים שצבעו את פתילי הציציות בתכלת ואת בגדי הכהנים שבמקדש בתכלת ובארגמן. תעשיית הצבע הזו שיגשגה כאן, בין עכו לצור, עד ראשית התקופה הערבית. מאז שקעה אט אט במצולות השיכחה.
ארגמן היה הצבע היקר ביותר בעולם הקדום. בעבר איתרו ארכיאולוגים מתקני צביעה עתיקים באזור צור וצידון, חלקם מתקופת המקרא, ובהם גלים של אלפי קונכיות ארגמונים. במתקני צביעה שבדור, שקמונה ועכו נמצאו שרידי תכלת וארגמן שנותרו עמידים כ-3,000 שנה. בעוד תכלת מופקת בעיקר מארגמון קהה קוצים, הממצא הארכיאולוגי עד כה מצביע על שלושה מועמדים עיקריים לתפקיד חילזון הארגמן: ארגמון קהה-קוצים, חד-קוצים וארגמנית אדומת-פה. על-פי עמר, הופקו הן התכלת והן הארגמן מארגמונים. ואולם בניגוד לתכלת, צבע הארגמן – שהוא כנראה סגול-בורדו בגוון של דם קרוש או יין – איננו חייב להיות מיוצר דווקא מחילזון. גם בגדי כהונה שייצבעו בארגמן סינתטי מתוצרת 'טמבור' ייחשבו כשרים למהדרין.
גוני ארגמן שהופק מכנימות הלכה צילומים: זהר עמר |
במסגרת המחקר הזה נסע עמר רבות לחו"ל. בשובו, לאחר פיצוח 4,500 ארגמונים חדי-קוצים; 6,500 קהי קוצים וחמישים ארגמניות אדומות פה, הוא פירסם מאמר בעניין ('על אתר' יז) ובו שטח את מסקנותיו. עמר עצמו הצליח לצבוע צמר בארגמן הן בעזרת צבע שהופק מארגמונים, והן מכנימת לכה שטרח לייבא מהודו על סמך זיהויו של הרמב"ם את מקור הצבע היוקרתי. בחודשים האחרונים הרחיק עד לסרילנקה בכדי לבקר בחוות גידול של כנימות לכה, המתפתחות על גבי עצים המיועדים רק להן. הכנימות מפרישות חומר דמוי שרף שממנו מפיקים צבע אדום. סממן זה היה חלופה זולה לארגמן שהופק מהחילזון, ויובא למזרח הקרוב בימי הביניים כפי שעולה בתעודות מהגניזה הקהירית.
בעשרים השנים האחרונות מיובא ארצה בידי עמותת 'פתיל תכלת' חומר גלם מארגמון קהה-קוצים לצביעת ציציות בתכלת. מקור החומר מחופים שונים לאורך הים התיכון; דרום ספרד, תוניס ובשנים האחרונות גם קרואטיה. עמר, לעומת זאת, הפיק את חומר הגלם (המיובש, אגב) דווקא בחופי איטליה. רוב תצרוכת החלזונות העולמית המיועדת לאכילה מגיעה מהים האדריאטי, מה שהביא את עמר וצוותו לחפש אותם בשוק הדגים הסיטונאי במילאנו. שם אין בעיה מיוחדת להשיג מאות קילוגרמים של ארגמונים קהי וחדי קוצים, ואולם החיפוש אחר ארגמניות אדומות פה השאיר את הסוחרים פעורי פה. הללו, מתברר, אינן נאכלות שם, והשגתן התאפשרה רק בעזרת משא ומתן ישיר עם דייגים סיציליאנים. הדייג נעשה כיום בעזרת ספינות מכמורת בעלות רשתות עומק שגורפות את הרכיכות בכמויות גדולות ובזמן קצר, בניגוד לשיטות הדייג המוגבלות שהכיר העולם העתיק.
לרסק במהלומה אחת
"ציד" החלזונות בעולם העתיק כלל את שלייתם של אלו מהים, פיצוח הקונכיות והסרת בלוטות הצבע. וכך ממליץ עמר לעשות זאת כיום: לפני תחילת העבודה רצוי לפרוס יריעת ניילון שתאפשר בהמשך פינוי מהיר של הפסולת. את הארגמונים יש להניח על משטח יציב ונוקשה. כלומר לא על שולחן אלא על סלע, משטח בטון או אספלט. עדיף משטח מחוספס או בעל נקבים שבהם יונחו החלזונות. שבירתם של אלו נעשית באמצעות פטישים מברזל בעלי חרטום רחב במשקל 2–3 ק"ג. את שבירת הקונכיה יש לעשות במהלומה אחת, חזקה ומדוייקת מעל אזור הבלוטה התת-זימית (כפי שמציינים כבר מקורות רומיים). רצוי שהמפצח ישבור את הקונכיה ולא ירסק אותה, באופן שיהיה ניתן להסיר את שברי הקונכיה ולהוציא את הבלוטה בשלמותה. מכה בלתי מכוונת או ריסוק יתר יגרמו לאיבוד חומר רב שיימרח על גופו של החלזון (פעולה שאי אפשר להימנע ממנה לחלוטין בכל אופן, לדברי עמר). גם את הקונכיות שמהן הוסרו הבלוטות יש להניח בתוך מיכל, ועם הזמן יתנקזו מהן שאריות נוספות מנוזל הצבע.
רצוי שפעולת הפיצוח תתבצע באזור מוצל ומאוורר. חשיפה ממושכת לשמש עשויה למשוך זבובים וצרעות. את הקונכיות השבורות יש להעביר מיידית להסרת בלוטות הצבע, או לחילופין להכניסן למקרר. תהליך הצביעה מלווה בריח דוחה, יש להודות. הריח הרע היה אחד המאפיינים של מצבעות הארגמן בעת העתיקה, עד שההיסטוריון הרומי פליניוס טען שמספרם הרב של בתי הצביעה בצור עושה את העיר למקום שלא נעים לחיות בו. לאורך זמן פעולות התסיסה והריקבון מביאות להרס חומר הצבע.
רצוי להוציא את בלוטות הצבע בשלמותן באמצעות מלקטת (פינצטה), מספריים או סכין מנתחים. זו מלאכה מלכלכת למדי. הוצאת בלוטת הצבע מארגמון קהה קוצים מותירה לאורך זמן את רישומה על הידיים, הנצבעות בסגול עז ויציב שאיננו נמחה במהרה. כתמי צבע עשויים להשאר על הציפורניים כשבועיים מתום העבודה. לצבע אפשר להוסיף גם ריח דגים חריף הנדבק לידיים, ומלבד זאת האחיזה בארגמונים, בעיקר חדי-הקוצים, גורמת לפציעת האצבעות ומותירה בהן צלקות. פיתרון טוב לשלושת המטרדים הללו הוא כמובן שימוש בכפפות.
ייבוש בלוטות הצבע מאפשר לשמר את חומר הגלם לאורך זמן ולמנוע את קלקולו. ייבוש בקנה מידה גדול מחייב שימוש בתנור. מתוך מאה ק"ג של פריטי ארגמון חד-קוצים (המכילים כ-6,000 ארגמונים) ניתן להפיק כ-3 ק"ג בלוטות חיות, ומהן מתקבל בסופו של דבר ק"ג אחד של חומר צביעה מיובש. לשם השוואה, מתוך כ-100 ק"ג ארגמון קהה-קוצים (כ-3,000 פריטים), ניתן להפיק ארבעה ק"ג בלוטות חיות (כולל רקמות נילוות), ומהן מתקבל בסופו של דבר כ-1.250 ק"ג חומר צביעה מיובש.
תהליך הייבוש מסתיים כשהלחות שבבלוטות מתאדה ומתקבל חומר גלם פריך שנשחק לאבקה בקלות. ניסיונות שערך עמר גילו שחימום בלוטות הצבע הארגמוניות למשך שעה בטמפרטורה של מאה מעלות מספק תוצאה איכותית. ניתן גם לייבש את בלוטות הצבע בשמש, כמו פעם, אך מדובר בתהליך ממושך שנמשך כמה ימים, ומלווה בריח נורא שגם עלול למשוך אליו זבובים וצרעות. גוון הצבע המדוייק תלוי גם במשך חשיפת החומר לאור ולחמצן, מה שמחייב לקבוע מראש את התנאים הרצויים לתהליך.
פרופ' עמר, כמעט מיותר לומר, מקווה מאוד שהמחקר הממושך שלו יבשר את תחילת מיסודו המחודש של התהליך העתיק. הוא מייחל לכך שבכלים מודרניים ועכשוויים לחלוטין תשוב המלאכה הקדומה הזו להתקיים כאן, בארץ הקודש. אז שוב יתהלכו בינינו כהנים בבגדי תכלת וארגמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה