ההר הטוב והלבנון

גיליון 120 | י“ג אב תשע“ג | פרשת ואתחנן

ההר הטוב והלבנון

בפרשת השבוע שלנו אנו זוכים להצצה אל תוך עולמו הפנימי של משה רבינו. האדם שהוציא את עם ישראל ממצריים, שחצה את הים, שנתן את התורה לעם ישראל; האדם ששרה ארבעים יום עם הקב״ה לבדו, פורץ לפתע בבכי, ומתחנן על עצמו. כיסופיו של משה, שעד כה נעלמו ממנו, בוקעים לפתע בזעקה: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, את ההר הטוב הזה והלבנון״ _{(דברים, ג, כה)} משה רבינו, שכבר עשרות שנים חושק את שיניו ומתאפק נוכח העם קשה העורף אותו הוא מנהיג, משאיר את עולמו האישי בפנים, בבטן, מוציא לפתע את משאלתו היחידה, בקשתו היחידה זה עשרות שנים. רק לעבור את נהר הירדן המתפתל תחתיו, רק לזכות להעפיל, נקי כפיים ובר לבב, להר, לראות פני ה׳. ״אחת שאלתי מאת ה׳, אותה אבקש, שבתי בבית ה׳...״ _{(תהילים, כז,ד)}

בין המדבר לבית המקדש

בקשתו של משה היא לזכות ולחזות בבית המקדש, לעלות להר הבית. נוכח הבנה זו אנו צריכים להתמודד עם שתי שאלות - הראשונה היא מדוע משה מכנה את המקדש בשם ״לבנון״? מה משמעות השם והכינוי? והשאלה השנייה אף כבדת משקל עוד יותר - מדוע משה, שבנה במו ידיו את המשכן, מתחנן כל כך לבוא לבית המקדש? הרי הוא כבר זכה לעבוד בעצמו על המזבח! הרי הוא זכה להיכנס לקודש בקודשים!

כדי להתחיל לענות על השאלה השנייה עלינו להבין מה ההבדל בין המשכן למקדש. אם אינני טועה הגמרא כותבת כי בזמן משכן המדבר לא הביאו קרבנות יחיד. מה זאת אומרת? במשך ארבעים השנים במדבר הקריבו במשכן רק את קרבנות החובה, שהם קרבנות הציבור, כמו קרבן התמיד או קרבנות המוסף. קרבן עולה, חטאת, שלמים ותודה, שהם קרבנות יחיד ולכן גם קרבנות נדבה, לא הוקרבו במשכן. רק משנכנס עם ישראל לארץ ישראל והתנחל בנחלתו החלו להעלות קרבנות יחיד – קרבנות נדבה ורצון.

עובדה זו משתקפת גם בצורת ההנהגה של הקב״ה. בימי המדבר היה היחס של ה׳ לעם ישראל חד צדדי - ה׳ מאכיל ומשקה, מבצע ניסים מדי יום, ועם ישראל מקבל את כל השפע והברכה - ולא מחזיר דבר. לאחר שהעם נכנס לארץ החל הקשר להיות דו צדדי - עם ישראל עובד את אדמתו, מוציא לחם ופרי מן הארץ, עולה לבית המקדש ומעלה את מנחתו לפני ה׳. הקב״ה מצדו משפיע מטובו ומברכתו על הארץ, ומקבל את קרבנות ישראל בשמחה וברצון, לריח ניחוח.

ירעש כלבנון פריו

נמשיך את עיונינו בניסיון לענות על השאלה הראשונה. במסכת יומא _{(כא ע״ב)} דנה הגמרא בניסים שנעשו בבית המקדש. הגמרא מביאה בשמו של רב אושעיא מדרש מדהים, שבכל פעם שאני נזכר בו אני מתפעם. הגמרא מתארת כיצד בבית המקדש, בריקועים שעל הקירות, צמחו עצי זהב שהניבו פירות זהב. בעצם הגמרא מספרת כי בית המקדש היה כמו צמח פורח, ומקירותיו צמחו ענפים ועלים! הפסוק עליו מסתמך המדרש הוא ״ירעש כלבנון פריו״ _{(תהילים, עב, טז)}, דהיינו - הכינוי ״לבנון״ לבית המקדש מציג את בית המקדש כעץ צומח ומלבלב. ומה פשר הדימוי הזה, מה מסמל המשל המציג את המקדש כצמח פורח? עבודת האדמה מאופיינת בדו צדדיות בין אדם לא-להיו. עובד את אדמתו, מוציא לחם ופרי מן הארץ, עולה לבית המקדש ומעלה את מנחתו לפני ה׳. הקב״ה מצדו משפיע מטובו ומברכתו על הארץ, ומקבל את קרבנות ישראל בשמחה וברצון, לריח ניחוח. הקטע הזה נשמע לכם מוכר? נכון. אלו בדיוק אותן מילים בהן השתמשתי מקודם לתאר את ההבדל בין תקופת המשכן לתקופת המקדש.

לחזור אל ההדדיות

משה סבל כל חייו מעם ישראל. הם התלוננו, חטאו, צעקו והתעמרו בו, והוא מצדו שתק. ממעמד הר סיני משה לא זכה לראות את עם ישראל (מלבד כמה פעמים קטנות ובודדות) קם ועובד את ה‘ מרצונו חופשי, מתוך יוזמה אישית. את כל השפע והברכה קיבל עם ישראל במתנה מה‘, ללא גמול. בסוף ימיו, על סף כניסה לארץ המובטחת, משה מתחנן לפני ה ‘ לזכות ולראות את עמו - בניו, נכנסים לארץ ישראל ועובדים את הקב “ ה מתוך רצון, מתוך בחירה, מתוך יוזמה ובעיקר - מתוך הדדיות. משה רוצה לחזות בבית המקדש כמקום של קשר דו צדדי פורח ומלבלב, כמקום בו נושקים זה לזה שמיים וארץ ונותנים זה לזה - כלבנון.

אנו עומדים כמה ימים לאחר ט‘ באב, ונזכרים בכאב בגמרא במסכת ברכות האומרת: "מיום שחרב המקדש ננעלו שערי תפילה... ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים." _{(לב ע"ב)} מאז החורבן הקשר בין הקב“ה לעמו הנבחר נפגם. ההדדיות חסרה. כדי לתקן, כדי לחזור ולחזות בפני ה‘, לעבוד אותו בקשר דו צדדי, כמו בעל ואישה, כמו אדם ואדמה, כמו עם וא-להיו, עלינו לחזור אל בית המקדש, ולהאמין בו בבנייתו.