אחריות ההנהגה

גיליון 27 | ב‘ אב תשע“ב | פרשת מטות - מסעי

אחריות  ההנהגה

ענוותנותו של בן אבקולס

חורבן בית המקדש (מכון המקדש)

זהו סיפור מוכר. עוד בגן כולנו ידענו אותו בעל -פה. סיפורים של קמצא ובר קמצא חוזר ועולה בכל שנה בזמן הזה של שלושת השבועות ובהקשר האקטואלי כל כך של אהבת חינם. במהל הסיפור שני אנשים מסתכסכים, כאשר אחד מגרש את השני בבושת פנים מסעודתו. אך הסיפור לא נגמר כאן. חציו השני של הסיפור פחות מוכר לציבור, אך חשוב לא פחות. לאחר שבר קמצא מוצא בבושת פנים מן הסעודה הוא מחליט לנקום במארח שהלבין פניו ברבים, ובכל החכמים שישבו בסעודה ושתקו לנוכח המעשה הנורא שמתרחש לפניהם. בר קמצא רוקם תוכנית זדונית להפלת כל ירושלים. הוא פונה אל הקיסר הרומאי ומאשים לפניו את היהודים בהכנות למרד כנגדו. הקיסר ספקן, וכדי להוכיח את טענתו בר קמצא מציע לקיסר לשלוח בידו כבש שיוקרב לשמו על מזבח העולה בבית המקדש. הקיסר מסכים ובר קמצא יוצא לשליחותו.

בדרך בר קמצא מטיל מום זעיר בשפתו של הכבש, מה שפוסל אותו מהקרבה בבית המקדש, אך כשר לחלוטין מבחינת הרומאים. כאשר הוא מגיע למקדש פורץ דיון סוער מה לעשות בבר קמצא ובקרבנו. מצד אחד - אסור להקריב קרבן בעל מום בקדש, ומצד שני - אם הקרבן לא יוקרב, יבוא הקיסר ויחריב את המקדש לחלוטין. בין שתי הקבוצות עומד ר ‘ זכריה בן אבקולס. הוא אינו מתפשר. אסור להקריב את הקרבן, שמא יגידו שמותר להקריב קרבן בעל מום במקדש, וכן אסור להרוג את בר קמצא, שלא יגידו שמי שמביא קרבן בעל מום למקדש - דינו מיתה. לבסוף דבר לא נעשה, והקיסר אכן עולה לירושלים ומטיל עליה מצור, שמסתיים בחורבן. כפי שמסכמת זאת הגמרא "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

האשמה בכהן הגדול?

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו"

לאחר המקרה המחריד של רצח בשגגה בורח הרוצח לעיר מקלט, שם הוא מוגן מנקמת קרובי המשפחה של המת, אך גם כלוא שם, עד מות הכהן הגדול. תחשבו שאתם נכנסים למאסר בית עד מותו של איש מסויים - האם לא תייחלו לו רק רע בשלב מסויים? האם לא תרצו במותו? ואכן מסופר בגמרא במסכת מכות (יא.) על אמותיהם של הכהנים הגדולים, שהיו מספקות לרוצחים בשגגה אוכל טוב ומיטות נוחות בזמן שהותם בעיר מקלט, כדי שלא יתפללו על בעליהן שימותו.

אך מדוע שתפילה כזו תתקבל? הרי הכהן הגדול לא אשם ברצח השגגה של הרוצחים, אז למה שה' ישעה לתפילתם ויביא מוות על ראשו? זוהי בעצם קללת שווא! וכאן עונה הגמרא תשובה מפתיע - הוא כן אשם! הכהנים הגדולים כן אשמים ברצח השגגה, ומדוע? "שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו." הכהן הגדול, בתור מנהיג העם וראש הדור, היה צריך להתפלל שלא יתרחשו מקרי רצח, אפילו בשגגה, בזמנו ובתקופתו, ולבקש רחמים על דורו.

ההנהגה אחראית

נחזור לסיפורם של קמצא ובר קמצא. בסוף הסיפור מטיל ר' יוחנן האשמה החמורה בכל פגעי על ר ‘ זכריה בן אבקולס. מי הוא האיש הזה. אם נפתחת סיפרו של יוסף בן מתתיהו, היסטוריון יהודי שמוסר לנו מידע על חורבן בית

המקדש ממקור ראשון, נמצא את הקטע הבא: "וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון... והשני זכריה בן אמפיקלוס" (מלחמות היהודים, ד, ד, א) כפי שאנו יודעים היטב, הקנאים היו קוצה של קיצוניים משיחיים שעמדו בראש עם ישראל ודרדרו אותו למרד ולבסוף לחורבן. אחד מהשמות נשמע קצת מוכר - זכריה בן אמפיקלוס. ר ‘ זכריה בן אבקולס. נראה שר ‘ זכריה הוא אחד ממנהיגי העם. ואכן, בזמן הדיון במקדש הכל נשמעים לדבריו והוא זה שלבסוף פוסק למעשה את ההכרעה.

הגמרא מתארת לנו מספר מעשים של חשובי עם באותה התקופה - ר ‘ צדוק ישב בתעניות ארוכות והתפלל לזכות העם, רבן יוחנן בן זכאי יצא אל לוע הארי - השלטון הרומי, וניסה להציל מה שאפשר בדרכים דיפלומטיות, אך ר ‘ זכריה בן אבקולס אינו עושה דבר. הוא מסרב להגיע לידי החלטה ממשית בדיון, ולידי מעשה בכלל. האשמה על החורבן אכן מוטלת עליו ועל חוסר המעשים שלו - כי הוא מנהיג הציבור, ומנהיג הציבור אחראי לעמו. גם אם בפועל אין הוא החוטא - למעלה, הוא זה שנחשב אשם.