ראש חודש אב/ מסעי: אהרון הכהן לא מת

חידוש העבודה על ידי בני אהרון הכהן || פרופ' הלל ויס

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר, עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ • ממשיכים בדרכו של אהרון הכהן

↓ מאת: פרופ' הלל ויס

מנחת חינוך חביתין - כנס המעמדות ערב ראש חודש אב תשעד

שנאמרה באהרון גוויעה כביעקב אבינו "ויראו כל בני ישראל כי גווע אהרון" חוקת כא, כט. 

"עמדו כהנים לעבודתכם" זו קריאת ההשכמה של איש הר הבית היא הקריאה המהדהדת במיוחד ביום הזיכרון לאהרון אבי כל הכוהנים, יום זיכרון לבניו אלעזר ואיתמר ונכדו פנחס הגנוזים ב'גבעת פנחס' , הנזכרת בפסוק הסיום של ספר יהושע הלא הם בכפר המעבר אל ארץ כנען לרישתה מעברתא [עוורתא] ליד איתמר בדרך הכניסה לארץ. 

אין להעלות על הדעת שממלכת הכוהנים והגוי הקדוש יחוננו עפרות מקדשם וכל עפרות עירם וארצם, ללא יקיצת הכוהנים לסדר עבודתם. הם הכוהנים מכוח היותם זרעו של אהרון מהווים גרעין הקדושה, הפרישות וההבדלה בעם ישראל שהרי כל מקום שאתה מוצא קדושה שם אתה מוצא פרישות ולא שיוויוניות ודמוקרטיה ליברלית כעצת בלעם וכמעשה בלק! 

בפרשת 'קורח' הקודמת ל'חוקת' מתגלים בלועי קורח דורשי השיוויוויות בשם הקריאה "כולם קדושים" לכן כדי לעקור מליבם השטות ותאוות השררה מחולל אהרון בשם ה' את נס המטה הפורח והגומל שקדים למשמרת עולם.

כעת השבת פרשת 'מסעי' אנו קוראים "ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום: ויעל אהרון הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש: ואהרון בן שלש ועשרים ומאת שנה במותו בהר ההר: וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בארץ הנגב בארץ כנען בבא בני ישראל. [לג, לז-מ]

פרשת מות אהרון נזכרת שוב בהקשר עבודתם המיוחדת של אלעזר ופנחס בנו בכל הפרשות הקודמות ובפרשת ירושת הארץ בספר יהושע שבו מצוין כי אלעזר נטמן בגבעת פנחס. כל כהן מן השושלת אופיו ותפקידו. אהרון האיש רודף השלום , אלעזר הכהן המשיח ופנחס איש הלחימה, המשיג שלום עם הקב"ה שקנא להשם שאך לו בשכר מעשהו נתן הקדש ברוך הוא ברית שלום כהונת עולם. הבנת המערכת הזאת בשלמותה סב, בן ונכד היא המסד לירושת הארץ ולשלום שהיה רודף אחרי אהרון כפי שישלימו איתנו כל הנחרים בנו.

פרשה זו מסעי , המסכמת כל מסעי ישראל אינה מייחדת לשום מסע מערכת פסוקים כמסע הזה שכבר עלה בפרשת חוקת ויעלה שוב בפרשת עקב. הלא דבר הוא! לאות ולזיכרון הלכה למעשה. פטירת אהרון וזכרונו - עקרון מחולל ארץ. פרשת הנחלות והכניסה לארץ שאף הם עיקר הפרשה כרוכים בשיבה איש אל אחוזתו ומצוינים אף במות הכהן הגדול, שמותו כפרה לרוצחים בשגגה השבים מערי המקלט לבתיהם . כמו התקיעה ביובל בבית המקדש ביום הכיפורים בשנת החמישים שבה האחוזות והנחלות שבות אל נוחליהם הראשונים , אל בתי האבות עד העולם . 

משמת אהרון נסתלקו ענני הכבוד ובטל כוח ההרתעה של ישראל , וישמע הכנעני הוא אירוע מקביל למלחמת עמלק בישראל ולמלחמת עין אומות בימינו, ממש עכשו! לפי שנסתלקה הקדושה היינו השכינה ואין רואה כי שם השם נקרא עלינו ולכן יראים ממכה ]בסגול] ולא מהקב"ה. "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך". [קריא מכה] כדי שאדום וישמעאל ואף עם ישראל עצמו יראה בשוב השם ציון בשוב ענני הכבוד יש לקבוע משמרות בניו של אהרון ושבט לוי כולו.

כדי להחזיר השכינה יש להעיר את חבצלת השרון ולהחיות את אהרון בזרעו ובניו ונגדה נא לכל מכחישי סגולת הכוהנים ובחירת עם ישראל. בם בחר השם אשר הבדיל את ישראל מכל העמים כי לא ככל הגויים בית ישראל.

ביום זה יש לפקוד ולחנוך כוהנים חדשים לעבודתם ולוודא שהמשמרות במקומם בשמים ובארץ. עושה שלום במרומיו כאהרון שהיה רודף שלום.

רבותי, ההיסטוריה חוזרת

בשנת תשע"ג נוסדה משמרת הכוהנים הראשונה על ידי ראש הכוהנים הרב ברוך כהנא שעלה ביום הזה, ראש חודש אב עם כוהנים ולויים להר הבית וכך מדי שנה התפתחו המשמרות . אין תרגול הכנה למקדש שאותו לא הוביל הרב ברוך בכוהניו ובקוראי שם השם.

הרב ברוך כהנא ירום הודו כלבנון, לובש את בגדי אביו הכהן הגדול מאחיו כפי שלבש אלעזר בן אהרון , הסגן, הכהן המשיח את בגדי אביו . שמירת המשמרת מכל משמר מוטלת על כולנו, כל שוחרי המקדש שאם לא כן אנו חוזרים שבע מסעות אחורנית כפי שקרה במות אהרון. 

כיוון השם שהרב ישראל אריאל שליט"א ראש מכון המקדש הינחה הקמת תנועת ההתנערות נוער המקדש והצעדה בירושלים צעדת הטהרה לליל ראש חודש אב כביטוי לתחייה הלאומית של יקיצה אל העבודה.

ישראל במעמדם , כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם.

מסעי: למה הכתוב מנה את המסעות?

פרשת המקדש || מסעי

למה הכתוב מנה את מסעות בני ישראל במדבר? 

↓ מאת: הרב אבי כהנא

הסברים שונים נתנו חז"ל, לפשר כתיבת ארבעים ושנים המסעות שעברו בני ישראל במדבר. 

רש"י על פי המדרש, מביא שני הסברים שונים, שיש בהם כדי לרמז על תפקיד 'המסע' לארץ ישראל: הראשון הוא "להודיע חסדיו של מקום, שלמרות שהקב"ה גזר עליהם להיטלטל במדבר, לא נחשוב שכל הארבעים שנה היו נעים ונדים, בלי מנוחה, אלא עם ישראל נסעו במ"ב מסעות, ומתוכם עשרים מסעות במשך שלושים ושמונה שנה". נמצא לפי הסבר זה, שתפקיד ה'מסע' הוא לכפר על עוונותיהם של ישראל, לא בכדי, אמרו חז"ל "גלות מכפרת עוון" (סנהדרין לז,ב). הצורך במניין המסעות הוא להודיע לנו על חסדו של ה' שמיעט לנו במסעות במשך הארבעים שנה. 

הסבר שני שמביא רש"י, הוא ב"משל למלך שהיה בנו חולה, והמלך הוליך את הבן למקום רחוק כדי לרפאותו, בדרך חזרה, התחיל המלך למנות את כל המקומות בהם עברו: אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...". לפי הסבר זה, המסע לארץ ישראל, הוא כעין 'תחנה' להתגלות ולמפגש עם ה'. הצורך במניין המסעות, הוא כדי לזכור את המקומות בהם קיבלנו מצוות, או הכעסנו את ה', וכן לזכור ולהמחיש את הניסים שנעשו לאבותינו במדבר, מקום לא טבעי לבני אדם, רחוק מן הישוב, "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון" (מורה נבוכים ג,נ).

העתיד כרוך בניסים ונפלאות: 

המדרש נותן 'טעם לשבח' כתיבת המסעות, ומבאר כי לעתיד לבוא, הקב"ה עתיד לעשות נסים כדרך שעשה כשיצאו ממצרים, כמו שנאמר: "כימי צאתכם מארץ מצרים אראנו נפלאות" (פסיקתא זוטרתא מסעי), לפי זה, הצורך במניין המסעות, הוא שנדע כי בדרך לארץ ישראל השלמה ולבנין המקדש, נצטרך לעבור 'מסעות' עם נסים ונפלאות כדרך שעברו אבותינו במדבר.

מטות: קדושת הדיבור והמחשבה

פרשת המקדש || פרשת מטות

נדרי איסור בפרשת מטות לעומת נדרי הקדש - המכנה המשותף וההבדלים ביניהם.

↓ מאת: הרב אבי כהנא

פרשת מטות פותחת בנושא הנדר, ומתמקדת 'בנדרי איסור', כלומר, הגבלות מסוימות שאדם מקבל על עצמו כפרישות וכדומה. התהליך הוא פשוט, האדם שרוצה להימנע או לשמור עצמו מדברים המותרים, מוציא מפיו מילים שמחילות על הדבר ה"מותר" שם של קרבן, כדוג': "יין זה עלי קרבן". המשמעות היא, שהיין נאסר על אותו אדם בהנאה כמו שהקרבן אסור בהנאה, וכך היין הופך להיות חפץ של איסור (נדרים ב). 

בבית המקדש, יש סוג אחר של נדר, הנקרא "נדרי הקדש", ובו האדם מקבל על עצמו בנדר, להביא קרבן לבית המקדש. גם כאן התהליך הוא פשוט, האדם מקבל על עצמו באחריות להביא קרבן לבית המקדש, ואומר: "הרי עלי עולה" וכדומה (רמב"ם נדרים א,ב). 

המכנה המשותף לשני סוגי הנדרים, שהאדם חייב לעמוד בדיבורו ולקיים את הנדר, כמו שכתוב: "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג,כד). ו"ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג). יתירה מזאת, בשני סוגי הנדרים האדם בדיבורו, מחיל מציאות חדשה על "החפץ המותר" או על "הדבר המוקדש", שבעקבות כך, יתכן והאדם יתחייב במלקות, במידה ועבר על הנדר! נמצאנו למדים, שיש ליהודי כוח בדיבורו לשנות מציאות.

יתירה מזאת, מצינו שבנושא המקדש, יש כוח לאדם גם במחשבתו להחיל מציאות, שכן הלכה היא, שהקדש חל אפילו במחשבה! (שבועות כו,ב), אדם שהחליט שבהמה זאת עולה, אף שלא הוציא מפיו - הבהמה מתקדשת! שכן נאמר: "כל נדיב לב...". היום לצערנו, שאין בכוחנו להחזיר את העבודה, עצם הדיבור ואפילו המחשבה, וק"ו אם עסקינן בכהנים שלומדים את נושא המקדש, יש בכוחנו ליצור מציאות ולקרב את בניין המקדש. יה"ר שנזכה לחוג את תשעה באב הקרוב כיום שמחה. 

מטות - שלל אהבה

ותחזינה || גיליון 217 | ב' במנחם אב תשע"ה | פרשת מטות-מסעי

מאת: יובל קופרמן

דממה בשדות מואב. בני מדיין ישנים בשלווה באוהליהם, לא מודעים למחנה הצבאי הגדול שהולך ומקיף אותם. דמדומי שחר עולים במזרח ואות התחלת המתקפה ניתנת. בשאגות מקפיאות דם מזנקים לוחמי בני ישראל אל המחנה המדייני, חרבותיהם שלופות ומוכנות בידיהם. המדיינים אינם מוכנים ולוחמיהם מתקשים להגן ולהשיב מלחמה. מכה קשה ניחתת עליהם, וניצחון גדול מוכרז במחנה ישראל. ערי המדייני עולות באש, מלכיהם נתפסו והוצאו להורג. איש מבני ישראל לא נהרג בקרב. נקמת בני ישראל, נקמת ה', יצאה לפועל.

לאן מגיע השלל?

בתחילת פרשתנו, לאחר פירוט דיני הנדרים, מצווה ה' על משה צו יוצא דופן: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (במדבר, לא ב). לפני שבועיים, בפרשת בלק, ראינו כיצד בנות מדיין מפתות את עם ישראל לעבודה זרה ולזנות, ובכך מביאות עליהם את חרון אף ה'. כעת מצווה הקב"ה להיפרע מהם ולהשיב להם כגמולם. למלחמה עצמה, שהופכת לניצחון מדהים בשדה הקרב, מקדישה התורה תיאור של בערך שנים עשר פסוקים, בעוד שההתעסקות במלקוח ובשלל מקבלת בתורה נפח גדול פי שלושה. התורה מדייקת ומדקדקת בדרכים בהן יש להכשיר ולטהר את הביזה, למי מגיע לקבל ממנה וכמה אחוזים. ההתעסקות בשלל נעשית ברגישות ובהתחשבות, ועיון בפסוקים מראה שגם הלוחמים שלא יצאו לשדה הקרב אלא השתתפו בלחימה מהעורף ('ג'ובניקים' בעגה הצה"לית) מקבלים חלק מהשלל. ולא רק הם זוכים לחלק מהשלל, אלא גם הכהנים, אותם מיצג אלעזר בן אהרן: "ממחציתם תיקחו, ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'" (כט). אוכלוסייה לא קרבית נוספת שמקבלת אחוזים מן השלל היא שבט הלוי: "וממחצית בני ישראל תיקח אחד אחוז מן החמישים, מן האדם, מן הבקר, מן החמורים ומן הצאן- מכל הבהמה, ונתתה אותם ללויים, שומרי משמרת משכן ה'" (ל). בנוסף לכך, לאחר סיום חלוקת השלל ניגשים מפקדי הצבא, שרי המאות ושרי האלפים, ומיוזמתם מבקשים לתרום לבית המקדש עוד חלקים מן השלל כסוג של קרבן לה'. משה רבנו ואלעזר הכהן לוקחים מהם את קרבנם ומתנתם ושמים אותה באוהל מועד- "זיכרון לבני ישראל לפני ה'" (נד). אני מתבונן בתורה, קורא את הפסוקים והפרשיות, ושואל את עצמי- מה הקשר בין המקדש לבין השלל? מדוע מפקדי הצבא, אלעזר הכהן ומשה רבנו רואים לנכון להכניס את זהב הביזה אל תוך המקום המקודש ביותר במחנה בני ישראל? מהו הזיכרון שאמור מלקוח זה לעורר?

בפסוקי התורה אנו מוצאים מספר כיוונים שיוכלו לעזור לנו לענות על שאלות אלו. נקרא את הדברים שאומרים מפקדי הצבא למשה כאשר הם נותנים לו את החלק המיוחד מן השלל שהם מקריבים למשכן: "ויאמרו אל משה: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, ולא נפקד ממנו איש. ונקרב את קרבן ה', איש אשר מצא כלי זהב- אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז- לכפר על נפשותינו לפני ה'" (מט-נ). בדבריהם אנו מוצאים שתי סיבות להבאת המלקוח למשכן. האחת- הכרת טובה על שמירת החיילים בעת המלחמה ואמירת תודה על שובם לביתם בשלום. השנייה- ככפרה על נפשותיהם. את הכרת התודה אנו יכולים להבין ולקבל, אך בקשת הכפרה איננה מובנת. על איזה חטא בדיוק מבקשים מפקדי המחנה לכפר?

נקמת ישראל ונקמת ה'

רש"י מתייצב לענות על שאלה זו ומסביר כי החטא בו חטאו מפקדי הצבא היה השארת בנות מדיין בחיים (כפי שמתואר בפסוקים יג-כד), כאשר מגמתם הייתה, ככל הנראה, לקחת אותן לפילגשים. הספורנו מביא הסר אחר, ואומר שהחטא עליו הם מבקשים כפרה נעוץ עוד בסיפור הזנות בבעל פעור שקדם למלחמה- "לכפר על נפשותינו על דבר פעור, שלא מחינו בחוטאים". בכל מקרה, נראה שהחטא קשור בזנות ובהתפתות אחר בנות מדיין. הזנות עם בנות מדיין היא זיכרון טרי וכואב במחנה ישראל, והוא אשר הביא ליציאה למלחמה זו מלכתחילה. הקב"ה רואה במעשיהן של בנות מדיין סיבה מוצדקת ליציאה למלחמת נקם כנגד כל המדיינים, וקורא למלחמה הזו "נקמת בני ישראל" (ב). התורה מציירת לנו תמונה ממנה עולה שה' נפגע ונעלב בשם בני ישראל, ומבקש להיפרע באלו שהשפילו ופגעו בהם. משה רבנו, בבואו להכריז על היציאה לקרב, מציג את המניע למלחמה בצורה שונה לגמרי: "וידבר משה אל העם לאמור: החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדיין- לתת נקמת ה' במדיין" (ג). הנקמה כאן היא איננה נקמתם של בני ישראל אלא נקמתו של ה' צ-באות! נראה שכל צד מקנא ונעלב בשביל הצד האחר- ה' מבקש לנקום במדיין בגלל הפגיעה בעם ישראל, ועם ישראל מבקש לנקום במדיין בגלל הפגיעה בה'. אנו מדמיינים מול עינינו זוג אוהבים המקנאים זה לכבודו של זה, נעלבים אחד בשביל השני.

אם כן, הבאת חלק מן השלל אל המקדש ככפרה על החטא והעוון עם בנות מדיין חותם את המעגל שהתחיל בבעל פעור ומבקש לסדר וליישב את ההגונים בין ה' ובין ישראל. אך אם אכן כך הדבר, מדוע משה או ה' אינם מצווים מעצמם על העם ועל המפקדים להפריש חלק מן השלל לכפרה ולקרבן על החטא עם בנות מדיין? אם כל מטרתה של המלחמה הוא להביא לפיוס ומחילה בין ה' ובין בני ישראל, מדוע הקרבן מן המלקוח הוא יוזמה פרטית של ראשי הצבא?

לתקן את האהבה

בפסוקי בעל פעור ניכר בלבול וערבוב בין חטא גילוי העריות עם בנות מדיין לבין ההיגררות וההימשכות אחריהן לעבוד עבודה זרה: "וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן, ויאכל העם, וישתחוו לאלוהיהן. וייצמד ישראל לבעל פעור, וייחר אף ה' בישראל" (כה, א-ג). הערבוב בין שני החטאים מראה לנו כי ביסודם הם בעצם אחד. גילוי העריות והזנות הם חטאים הפוגמים באהבה שבין אדם לאשתו ולוקחים הקשר האינטימי בין הזכר והנקבה לכיוונים מעוותים. העבודה הזרה היא קלקול של העבודה המתוקנת, המבטאת את האהבה והאינטימיות שבין עם ישראל לקב"ה, בין הרעיה לדודה. שני החטאים מצביעים על אהבה מקולקלת, מעוותת, על הפגם המוטל במערכת היחסים בין ה' לבין עמו.

חטא בעל פעור תובע מעם ישראל לתקן את האהבה שנפגמה. הצעד הראשון במהלך התיקון הזה נעשה על ידי פנחס, אשר מקנא לה' ודוקר את נשיא שבט שמעון ואת הפרוצה שלקח לו מבנות מדיין. הקנאה היא ביטוי עוצמתי של האהבה, כפי שאנו רואים בפסוקים היפיפיים של ספר שיר השירים: "כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (ח ו). ואכן, הרמח"ל בספרו מסילת ישרים מונה (בפרק "ביאר חלקי החסידות") את הקנאה כאחד משלושת הענפים של האהבה. אך מעשהו של פנחס אינו הוא מעשה של אדם יחיד, והוא איננו מספיק כדי לכונן מחדש את האהבה בין ה' ובין עמו. מלחמת הנקמה במדיין, הנעשית מתוך אהבה וכבוד הדדיים, מביאה לתיקון לאומי של הקשר עם ה'.

תזכורת לאהבה

אהבה באה לידי ביטוי בעשייה מעבר למצופה, בנתינה ובהרעפה אל אהוב הלב גם בלי שהוא מבקש ממנו. אם ה' או משה היו מצווים על עם ישראל לתת קרבן בסיום המלחמה לא הייתה האהבה באה לידי ביטוי אמיתי וכן. הקרבן היה הופך למעשה טכני, לסימון 'וי' בלוח המצוות שיש לקיים. דווקא ההתנדבות הספונטנית, היוזמה האישית שנבעה מתוך ראשי הצבא, היא זו שמבטאת טוב מכל את האהבה המתוקנת לה' יתברך.

לשון התורה והשפה בה היא בוחרת להשתמש מחדדת בנו את תחושת האהבה שחוזרת לנשב במחנה ישראל. שמות התכשיטים שמקריבים מפקדי הצבא- "אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז" (מט), מזכירים לנו תכשיטים אחרים שהביאו בני ישראל לפני שנים רבות- "ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב, הביאו חח ונזם וטבעת וכומז, כל כלי זהב, וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'" (שמות, לה כב). הקרבן הנוכחי של מפקדי הצבא מחזיר אותנו לימים היפים של בניין המשכן, בהם התבטאה האהבה העצומה של עם ישראל לא-להיו באמצעות התרומה האדירה שהובאה למשכן. תכשיטים אלו, עליהם אומרים חז"ל כי הם תכשיטים אינטימיים המדגימים ומשמשים לקיום היחסים בין איש לאשתו (מסכת ברכות, סד ע״א), נכנסים פנימה, אל קודש הקודשים, המקום האינטימי בו מתייחד ה' עם כנסת ישראל. התיקון לפריצות ולזנות עם בנות ועם אלוהי מדיין נשמר לזיכרון באוהל מועד, תזכורת לאהבה ולחיבור העמוקים והמתוקים בין הרעייה לדוד, בין עם ישראל לה' יתברך.

מטות-מסעי: שלושת בתי המקדש רמוזים בפרשה

פרשת המקדש || פרשת פינחס תשע"ה | שמואל בן חמו

מדוע פרשת הנדרים ניתנה לפני הכניסה לארץ? 

האם יש קשר בין הנדרים ותקופת בין המצרים?

מאת: שמואל בן חמו

פרשת מטות עוסקת בפרשת הנדרים. יש מקום לשאול על המיקום של נושא זה דווקא לקראת הכניסה לארץ. 

ספר במדבר עוסק בעיקר בנושאים לאומיים הקשורים לכיבוש הארץ וחילופי הדורות, כאשר הנדרים והשבועות הינם מעשים פרטיים שאינם קשורים לכלל. 

נחזור אחורה לסוף פרשת פינחס ונמצא שם את התשובה. ראשית, נעיין בפסוק: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה', בְּמוֹעֲדֵיכֶם--לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם, וּלְנִסְכֵּיכֶם, וּלְשַׁלְמֵיכֶם (במדבר כט,לט). 

התורה מפרטת סוגים שונים של קרבנות שיש להקריב בחגים ובתוכם גם נדרים של הקדש. רש"י מפרש שבזמן עלייה לרגל יש להביא את הנדרים שהאדם עשה במהלך השנה כי הוא לא יודע מתי פעם הבאה יזדמן לו לעלות שוב לירושלים. 

"אם באתם לידור קרבנות ברגל מצווה היא בידכם או נדרים או נדבות שנדרתם כל השנה תקריבום ברגל שמא יקשה לו לחזור ולעלות לירושלים ולהקריב נדריו ונמצא עובר בבל תאחר" (רש"י במדבר כט,לט). 

במסכת ראש השנה קבעו חכמינו שמי שאינו מקיים את נדרו במשך שלוש רגלים עובר במצווה לא תעשה הנקראת: בל תאחר. 

"רגלים באחד בניסן הוא בחמשה עשר בניסן הוא אמר רב חסדא רגל שבו ראש השנה לרגלים נפקא מינה לנודר למיקם עליה בבל תאחר ורבי שמעון היא דתניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ר"ש אומר ג' רגלים כסדרן" (ראש השנה דף ד ע/א). 

אנחנו רואים סמיכות של פרשת הנדרים של קרבנות לנדרים שהאדם מחייב את עצמו. 

הרשב"ם מתייחס לשתי הפרשיות כאל פרשת אחת. בפרשת מטות, התורה לא פתחה כהרגלה בדיבור של הקב"ה אל משה רבנו: "וידבר ה' אל משה לאמור" אלא משה רבנו מסר בעצמו את הלכות נדרים לראשי המטות. 

הרשב"ם מסיק מזה שפרשת הקרבנות ופרשת הנדרים נאמרו כאחת מפי הקב"ה ושתיהן עוסקות בנדרים של קרבנות המובאים בבית המקדש. 

"...הלך משה ודבר אל ראשי המטות שהם שופטים להורות לישראל הלכות נדרים ואמר להם הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם לפיכך איש כי ידור נדר לה' קרבן. " (רשב"ם, במדבר ל,ב). 

עכשיו אנחנו מבינים למה פרשת הנדרים נאמרה לקראת כניסה לארץ ישראל. התורה מתיחסת כעובדה מוגמרת שבני ישראל-לאחר כניסתם לארץ, יעשו נדרים ויעלו לרגל בשמחה כדי לקיים אותם. 

לכן רגע לפני הכניסה לארץ הוא זמן מתאים למסור את הלכות נדרים. עניין הנדרים קשור להקרבת קרבנות בבית המקדש לכן זה משתלב מצויין בספר במדבר העוסק במעשים ולא בלימוד בלבד. 

ננסה לענות לשאלות שהעלנו בתחילת המאמר מכיוון אחר לגמרי. נשאל שאלה נוספת על מבנה הפסוקים של פרק ל'. ישנו פסוק אחד בלבד העוסק בנדרים ובשבועות של האיש. לעומת זאת, יש 14 פסוקים העוסקים בנדרים ושבועות של האישה. 

מדוע השוני הזה בין האיש ובין האישה? 

ולמה הלכות נדרים של אישה מחולקים לשלושה מקרים: נערה, אישה נשואה ואלמנה או גרושה?

אין שום דבר מיותר בתורה, לכל פסוק ולכל אות יש משמעות. בע"ה ננסה להביא פירוש חדש ונפלא. 

ראשית נדגיש את ההבדל בקשר של אבא ובת מול הקשר של בעל ואישה. בעל ה"בית גנזי" על התורה מגדיר את זה היטב על פי האריז"ל. 

כאשר אישה מתחתנת ומתקדשת לבעלה היא מבטלת את עצמה באופן מוחלט. את כל הכוחות שלה היא מוסרת לבעלה ושואבת את כוחותיה מבעלה. 

הרוח של הבעל נכנס לתוך האישה וכך היא יכולה להוליד ילדים. הבעל חייב לתת לאשתו כמה שיותר מרוחו כדי לקיים אותה ולחיות בשלום בית. 

לגבי הבת הקשר עם האבא פחות חזק. הבת לא מתבטלת כלפי אביה אלא האבא בונה את הבת מבחינה רוחנית לכן יש לו עליה זכויות מסויימות. למשל הוא יכול להפר את נדריה או זוכה בכסף של הקידושין. 

" אבל בעת שהיא מתקדשת לבעל הרי היא מתבטלת אליו.........ובזה היא מוסרת לו כל הכוחות שיש לה וממילא מצד עצמה אין לה כלום אלר ממה שהבעל נותן בה ההוא רוחא"

" מצד חלק הבנין שהוא בונה אותה יש לו זכויות בה ......שהאב בונה את הבת שזה נותן לו כח בעלות של הפרת נדרים ומאותה סיבה ממילא יהיה לו בעלות על ממון קידושין" (בית גנזי, פרשת מטות דפים תתרצו-תתצז). 

נראה לומר בהסתמך על פירוש ה"בית גנזי" ניתן לדמות את הקשר של האישה עם בעלה או אביה לשלושת בתי המקדש. 

הבת רומזת לבית ראשון. האלמנה והגרושה רומזות לבית שני. והאישה הנשואה רומזת לבית שלישי.

בית המקדש הראשון נבנה על ידי שלמה המלך לאחר שדוד המלך החל את הבנין ואיסוף החומרים. עם ישראל לא לקח חלק משמעותי בהקמת הבית הראשון והוא נענש על כך. כמו שמצויין במדרש תהילים וברד"ק כאשר סיבת המגיפה היתה שלא תבעו את בנין בית המקדש. (ראה מדרש תהילים מזמור יז ורד"ק על שמואל ב פרק כד פסוק כה ). 

לכן ניתן לדמות את הקשר המוגבל של הבת והאבא לקשר בין הקב"ה ובין ישראל בימי בית ראשון שלא היה בלב שלם מצד העם.

בית שני רמוז באישה אלמנה או גרושה. לאחר חורבן בית ראשון נכנסים לתקופה של גלות ושפל לאומי. 

כמו שכתוב בתחילת מגילת איכה, שנכתבה לאחר חורבן בית ראשון: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה; רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת--הָיְתָה, לָמַס. {ס} ב בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: (איכה א, א-ב). 

עם ישראל מתואר כאדם בודד- רמז לגרושה, אלמנה או ללא אוהבים. 

למרות שהצליחו לבנות מחדש את בית המקדש, רוב עם ישראל לא עלה לארץ ולבית המקדש חסרו כלים רבים כמו ארון הברית. בתקופת בית שני, עם ישראל סבל משלטונות זרים ונאלץ להילחם כדי לשמר על חירותו כמו המרד של החשמונאים.

ולבסוף בית המקדש השלישי רמוז באישה הנשואה המבטא את הקשר הדוק והנצחי הקיים בין הקב"ה ובין ישראל. בית המקדש השלישי יעמוד בנוי לנצח, לכן נבנה אותו מתוך אהבה ובלב שלם. כאשר האישה מתקדשת לבעלה היא מבטלת את עצמה ומקבלת ממנו את רוחו. היום, אנחנו צריכים לבטל את עצמנו כלפי הקב"ה ולבטוח בו באמונה שלמה כדי לזכות בבית המקדש. אין מקום להתחשבות או התייחסות לאומות העולם, זה נוגד את המציאות של התבטלות כלפי הקב"ה. 

יעקב אבינו כינה את בית המקדש "בית" לכן בית המקדש השלישי נקרא על שם יעקב אבינו. 

כמו שמובא בתלמוד בבלי: "ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב (ישעיהו ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו' אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר (בראשית כב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית שנאמר (בראשית כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (פסחים פח ע/א). 

אנחנו רואים בצורה מפורשת שבית המקדש השלישי נקרא בית, בדיוק כמו האישה שמשמשת כבית עבור בעלה. 

כמו שכתוב במסכת יומא: " רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו: שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,יז)--"ביתו", היא אשתו" (משנה יומא א,א).

עכשיו אנחנו מבינים למה התורה מפרטת בכל כך הרבה פסוקים את הלכות נדרים של האישה. למעשה זהו רומז לשלושת בתי המקדש. 

דווקא לקראת הכניסה לארץ כאשר תהיה אפשרות מעשית לבנות את בית המקדש בהר הבית, הוא זמן נכון להזכיר לבני ישראל את חשיבות בנין בית המקדש. 

בנוסף לכך, פרשת מטות חלה תמיד בימי בין המצרים כאשר אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש ומתגעגעים לחידוש עבודת הקרבנות. 

אני קורא לכל אחד מאיתנו לעשות חשבון נפש כנה ולשאול את עצמו מה הוא עושה כדי לקדם את בנין בית המקדש השלישי? 

האם אנחנו עולים לרגל-להר הבית, שלוש פעמים בשנה? האם אנחנו משפיעים על מנהיגינו להשליט סדר בהר הבית ולהרחיק את הגויים ממנו? 

בע"ה נשוב אל ה' ונזכה ללכת בבית ה' בב"א.

אחריות ההנהגה

גיליון 27 | ב‘ אב תשע“ב | פרשת מטות - מסעי

אחריות  ההנהגה

ענוותנותו של בן אבקולס

חורבן בית המקדש (מכון המקדש)

זהו סיפור מוכר. עוד בגן כולנו ידענו אותו בעל -פה. סיפורים של קמצא ובר קמצא חוזר ועולה בכל שנה בזמן הזה של שלושת השבועות ובהקשר האקטואלי כל כך של אהבת חינם. במהל הסיפור שני אנשים מסתכסכים, כאשר אחד מגרש את השני בבושת פנים מסעודתו. אך הסיפור לא נגמר כאן. חציו השני של הסיפור פחות מוכר לציבור, אך חשוב לא פחות. לאחר שבר קמצא מוצא בבושת פנים מן הסעודה הוא מחליט לנקום במארח שהלבין פניו ברבים, ובכל החכמים שישבו בסעודה ושתקו לנוכח המעשה הנורא שמתרחש לפניהם. בר קמצא רוקם תוכנית זדונית להפלת כל ירושלים. הוא פונה אל הקיסר הרומאי ומאשים לפניו את היהודים בהכנות למרד כנגדו. הקיסר ספקן, וכדי להוכיח את טענתו בר קמצא מציע לקיסר לשלוח בידו כבש שיוקרב לשמו על מזבח העולה בבית המקדש. הקיסר מסכים ובר קמצא יוצא לשליחותו.

בדרך בר קמצא מטיל מום זעיר בשפתו של הכבש, מה שפוסל אותו מהקרבה בבית המקדש, אך כשר לחלוטין מבחינת הרומאים. כאשר הוא מגיע למקדש פורץ דיון סוער מה לעשות בבר קמצא ובקרבנו. מצד אחד - אסור להקריב קרבן בעל מום בקדש, ומצד שני - אם הקרבן לא יוקרב, יבוא הקיסר ויחריב את המקדש לחלוטין. בין שתי הקבוצות עומד ר ‘ זכריה בן אבקולס. הוא אינו מתפשר. אסור להקריב את הקרבן, שמא יגידו שמותר להקריב קרבן בעל מום במקדש, וכן אסור להרוג את בר קמצא, שלא יגידו שמי שמביא קרבן בעל מום למקדש - דינו מיתה. לבסוף דבר לא נעשה, והקיסר אכן עולה לירושלים ומטיל עליה מצור, שמסתיים בחורבן. כפי שמסכמת זאת הגמרא "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

האשמה בכהן הגדול?

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדל ואחרי מות הכהן הגדל ישוב הרצח אל ארץ אחזתו"

לאחר המקרה המחריד של רצח בשגגה בורח הרוצח לעיר מקלט, שם הוא מוגן מנקמת קרובי המשפחה של המת, אך גם כלוא שם, עד מות הכהן הגדול. תחשבו שאתם נכנסים למאסר בית עד מותו של איש מסויים - האם לא תייחלו לו רק רע בשלב מסויים? האם לא תרצו במותו? ואכן מסופר בגמרא במסכת מכות (יא.) על אמותיהם של הכהנים הגדולים, שהיו מספקות לרוצחים בשגגה אוכל טוב ומיטות נוחות בזמן שהותם בעיר מקלט, כדי שלא יתפללו על בעליהן שימותו.

אך מדוע שתפילה כזו תתקבל? הרי הכהן הגדול לא אשם ברצח השגגה של הרוצחים, אז למה שה' ישעה לתפילתם ויביא מוות על ראשו? זוהי בעצם קללת שווא! וכאן עונה הגמרא תשובה מפתיע - הוא כן אשם! הכהנים הגדולים כן אשמים ברצח השגגה, ומדוע? "שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו." הכהן הגדול, בתור מנהיג העם וראש הדור, היה צריך להתפלל שלא יתרחשו מקרי רצח, אפילו בשגגה, בזמנו ובתקופתו, ולבקש רחמים על דורו.

ההנהגה אחראית

נחזור לסיפורם של קמצא ובר קמצא. בסוף הסיפור מטיל ר' יוחנן האשמה החמורה בכל פגעי על ר ‘ זכריה בן אבקולס. מי הוא האיש הזה. אם נפתחת סיפרו של יוסף בן מתתיהו, היסטוריון יהודי שמוסר לנו מידע על חורבן בית

המקדש ממקור ראשון, נמצא את הקטע הבא: "וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון... והשני זכריה בן אמפיקלוס" (מלחמות היהודים, ד, ד, א) כפי שאנו יודעים היטב, הקנאים היו קוצה של קיצוניים משיחיים שעמדו בראש עם ישראל ודרדרו אותו למרד ולבסוף לחורבן. אחד מהשמות נשמע קצת מוכר - זכריה בן אמפיקלוס. ר ‘ זכריה בן אבקולס. נראה שר ‘ זכריה הוא אחד ממנהיגי העם. ואכן, בזמן הדיון במקדש הכל נשמעים לדבריו והוא זה שלבסוף פוסק למעשה את ההכרעה.

הגמרא מתארת לנו מספר מעשים של חשובי עם באותה התקופה - ר ‘ צדוק ישב בתעניות ארוכות והתפלל לזכות העם, רבן יוחנן בן זכאי יצא אל לוע הארי - השלטון הרומי, וניסה להציל מה שאפשר בדרכים דיפלומטיות, אך ר ‘ זכריה בן אבקולס אינו עושה דבר. הוא מסרב להגיע לידי החלטה ממשית בדיון, ולידי מעשה בכלל. האשמה על החורבן אכן מוטלת עליו ועל חוסר המעשים שלו - כי הוא מנהיג הציבור, ומנהיג הציבור אחראי לעמו. גם אם בפועל אין הוא החוטא - למעלה, הוא זה שנחשב אשם.

פרשת מטות-מסעי: למי שייך הר הבית?

למי שייך הר הבית?

למה ראש שבט בנימין וראש שבט יהודה לא נקראים נשיאים?
מי נוחל את מקום המקדש? ולמה ?

 

מאת: שמואל בן חמו

מפת חלוקת הארץ לשבטים

סוף ספר במדבר עוסק בחלוקת הארץ לשבטים, לקראת כניסתם לארץ ישראל. בפרק ל"ד התורה מונה את שמות הנשיאים שינחלו את הארץ. הנשיא הראשון הוא משבט יהודה, השני משמעון והשלישי משבט בנימין.

פסוקים אלה שונים מאלה, המונים את שמות שאר הנשיאים. בשבט יהודה, שמעון ובנימין המילים: "נשיא" ו"בני", אינן מוזכרות, כאשר בשאר השבטים מילים אלה מופיעות.

"ואלה שמות האנשים למטה יהודה כלב בן יפונה: ולמטה בני שמעון שמואל בן עמיהוד: למטה בנימין אלידר בן כסלון: ולמטה בני דן נשיא בקי בן יגלי:" (במדבר לד,יט-כב).

ה"אור החיים" מפרש למה התורה לא הזכירה את התואר נשיא לשלושת השבטים הראשונים. כלב בן יפונה זוכה בכבוד מיוחד בהיותו מקור המלכות. גם משבט בנימין יצא המלך הראשון: שאול בן קיש. אם התורה היתה מכנה את שבט יהודה ובנימין בשם נשיא, היא היתה פוגעת במעמדם. (עיין אור החיים לד,יט).

לעומת זאת, לגבי שבט שמעון, התואר נשיא לא הולם את מי שחטא עם נשות מדין.

ה"בית גנזי" מציין שהוא לא מצא תשובה בנוגע להעדר המילה "בני" לגבי שלושת השבטים. (פרשת מסעי דפים תתת"טו-ז).

מקום המקדש נמצא בגבול שבין שבט יהודה לבין שבט בנימין. כאשר על פי דברי חז"ל, רצועה אחת הייתה בחלקו של יהודה בקרן מזרחית ושאר קרנות המזבח היו בחלקו של בנימין.

שבט יהודה ובנימין נוחלים את הר הבית-עבור כל עם ישראל, השייך להקב"ה.

לא ניתן לקרוא לאדם, נשיא ביחס להקב"ה. אבל שאר הנשיאים נוחלים את חלקם עבור בני השבט שלהם, לכן הם מכונים בשם נשיא.

הקב"ה בחר באנשים גדולים כמו כלב בן יפונה ואלדד- שהיה בדרגת נביא, כדי לזכות במקום המקדש.

נראה לומר שמתוך ההגדרה של המילים: בן ונשיא ניתן לתרץ את הקושיא שלנו.

התואר "בן" רומז לקרבה מיוחדת מתוך חיבה, בין הקב"ה ועם ישראל. כדי לזכות במקום בית המקדש, אין צורך בייחוס מיוחד. בית המקדש שייך לכל אחד מישראל ללא קשר לצדיקתו או לדרגה הרוחנית שלו.

התואר "נשיא" מקנה כבוד כלפי שאר הבריות. אין צורך בתארים מנופחים כדי לזכות בהר הבית עבור עם ישראל.

יוצא איפה שמקום המקדש אינו נקנה על ידי צדיקים גדולים הקרובים לה', או על ידי אנשים מכובדים המנהיגים את עם ישראל.

הר הבית נקנה על ידי אנשים פשוטים ללא הבדל של דרגה, כבוד או כל דבר אחר.

בזמן עלייתם לרגל כל ישראל הצטופפו בהר הבית ובעזרה, ולא הייתה העדפה של אחד מעל פני השני.

כך זוכים בהר הבית!

כשעם ישראל יעלה בהמוניו להר הבית, ללא התנשאות וללא רגשי נחיתות אחד כלפי השני, אזי נוכל לנחול את מקום המקדש ולהיות הבעלים האמיתיים על הר הבית.

בינתיים עלינו לסבול ולבכות על האדישות שבקרב עם ישראל, לנוכח החילול המתמשך שהוואקף עושה בהר הבית. התמונה המצורפת צולמה השבוע בהר הבית וממחישה את הוויתור של מדינת ישראל על המקומות החשובים ביותר לעם ישראל.