יום חמישי, 13 בפברואר 2014

הכיור וההכוונה

גיליון 149 | ט“ו אדר א תשע“ד | פרשת כי תשא
הכיור וההכוונה
באותו המפעל הייתה למנהלים שיטה לחישוב כמות השכר המגיע לעובדים. בשער הכניסה הייתה מכונה קטנה להעברת כרטיסי העובדים. כל מועסק שנכנס אל מתחם המפעל העביר את הכרטיס שלו במוכנה, והיא החלה לחשב את זמן שהותו במפעל ואת כמות השכר המגיע לו. העברת הכרטיס הייתה חובה, ואם לא עמדת בה - לא קיבלת שכר באותו היום.
האמת היא, שלעובדים במפעל הייתה העברת הכרטיס יותר מדרך יעילה לחישוב השכר. העברת הכרטיס הייתה סמל, מעשה סימבולי, עיקרון. הפעולה הפשוטה הזו סימלה את ההבדל בין אדם רגיל לעובד מועסק, בין העולם שמחוץ לבין המפעל פנימה. ברגע שאתה מעביר את הכרטיס - אתה בתוכו. אתה חלק מהמפעל. העברת הכרטיס הייתה הדרך היחידה להיכנס באמת לעבודה.
הכיור וכנו
מכון המקדש. כיור מוכן ומחכה לבנין המקדש
סדר קרבנות, הפתיחה של התפילה, הוא יותר מקריאת פרשיות קצרות שתפקידן להזכיר לנו את עבודת המקדש שהתבטלה. סדר קרבנות הוא פתיחה בתחילת כל בוקר לעבודת ה‘ של היום. בשל כך יש לשים לב ולתת את הדעת על המשמעות של הפרשיות הללו ועל הפנימיות המסתתרת בהן. את סדר קרבנות פותחת פרשת הכיור, הנמצאת בפרשת השבוע שלנו, ובא נעסוק בפעם.
וידבר ה' אל משה לאמור: ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה, ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת, להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, והייתה להם חוק עולם - לו ולזרעו לדורותם.  (שמות, ל יז - כא)
למה צריך לקדש ידיים ורגליים?
הכיור הוא כלי נחושת עגול וגדול, אשר ממנו בתחילת כל יום רוחצים הכהנים ידיים ורגלים, לפני העבודה. לכאורה זה נשמע פשוט, אך התבוננות במשניות הפרק הראשון של מסכת תמיד, המסכת הגוללת את סדר העבודה בבוקר בבית המקדש, מעוררת שאלה קשה. הפרק הראשון עוקב אחרי העבודה הראשונה בבית המקדש - תרומת הדשן. דרך מלאכה זו אנו מתוודעים לסדרי העבודה ונהלי ההכנה לשירות בבית המקדש. המשנה השנייה אומרת: "מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה", העבודה נפתחת בטבילה והיטהרות במקווה שנמצא מתחת הר הבית. לאחר מכן, במשנה ד, אנו מוצאים את ההיטהרות בכיור: "מי שזכה לתרום את המזבח, הוא יתרום את המזבח. אומרים לו: "היזהר! שמא תיגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור!"... קידש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח." אנו רואים כיצד אותו איש, שטבל במקווה אך לפני שעה קלה, מקבל הזהרה והתרעה חמורה שלא לגעת בשום דבר עד שהוא יקדש את ידיו ורגליו. מדוע? איזו טומאה אוחזת בכהן לפני תחילת העבודה, שאינה נעלמת לאחר הטבילה במקווה?
הכנה, התכוננות והתכווננות
על מנת לענות על שאלה זו עלינו להתבונן במהותו של הכיור, כפי שהיא משתקפת מהפרשיה הקצרה שבפרשתנו. "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה". חצי הפסוק הזה מבטא את ייחודיותו של הכיור בשלושה דברים:
א.    הכיור הוא כלי השרת היחיד שנעשה מנחושת.  (מלבד מזבח הנחושת, אך הוא גם כן מזבח אדמה ואבנים...)
ב.     הכיור הוא הכלי היחיד שיש לו כן - בסיס.
ג.      הכיור הוא הכלי היחיד שמורכב משני כלים שונים - הכיור והכן.
יש כאן שני ציוויים לשני כלים - לעשות כיור נחושת ולעשות לו כן נחושת. לכאורה ניתן היה לומר: ”ועשית כיור נחושת לרחצה וכן תעשה לכיור “, אך התורה בחרה להדגיש כי גם הכיור וגם הכן נעשים נחושת, וגם הכיור וגם הכן נעשים לרחצה. מה משמעות הדבר? קשה לומר שבאמת אלו שני כלים שונים, כפי שאמרנו מקודם, מפני שבכן לא באמת נעשתה שום מלאכה. הכיור לבדו שימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם. לעניות דעתי, התורה מבקשת להשוות ולהקביל בין הכיור לבין כנו, או ליתר דיוק - להגיד שהכיור הוא עצמו כן נחושת. למה כוונתי?
המילה כן יכולה לרמז שני דברים. פירוש ראשון למילה הוא הפירוש הפשוט - בסיס, תושבת. כן עליו יעמוד הכיור. הפירוש השני, הנסתר והפנימי יותר, מתייחס למילה כן כקשורה לשורש כ.ו.ן - הכנה, נכונות, התכווננות. הכיור הוא כן, בסיס, תשתית לעבודת המקדש. הוא איננו נצרך מצד הטהרה שהוא משרה על ידיהם ורגליהם של הכהנים, אלא מצד היותו הכנה רוחנית, תשתית ויסוד נפשיים לעבודת המקדש. עבודתו של הכהן אינה פשוטה. היא מאוד מדויקת, מאוד מכוונת. קידוש הידיים והרגליים מכוונן את הכהן לקראת עבודתו, מכין רגליו ואת הליכותיו להליכות של קדושה, ואת מעשה ידיו לקראת פעולה של שליחות, של הקרב והתקרבות.
המתכות שהשתמשו בהן במשכן היו אלה השלוש בייחוד: הזהב, הכסף והנחושת. לפי מידת חשיבותן צריכות הן להיערך: לשם הידור, לשם מפעל, ולשם הכנה. הזהב להידור, הכסף למפעל, הנחושת להכנה. פעולת הכיור, שהיא באה לקידוש של הכנה, צריכה וראויה בשביל כך להתייחס לנחושת, ולהורות, שהכנת טהרה זו היא קבועה, לא מקרית, לא רק משמשת לשעתה, כי אם מכרעת את התוכן של החיים בקביעות, למושג המתאים לטהרה הקדושה הזאת להוראת הבסיסות והקביעות, בא הכן מצורף אל הכיור.  (הראי"ה קוק, עולת ראיה, ד"ה 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה')

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה