‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תשא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תשא. הצג את כל הרשומות

יום שני, 20 במרץ 2017

מָקוֹם בַּמָּקוֹם: מחצית השקל - זה המטבע

על מָקוֹם - בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' || כפות המנעול

התורה מצווה על כל אדם מישראל להשתתף בעבודת המקדש באמצעות מחצית השקל • "זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (כי תשא) • חז"ל מספרים שהקדוש ברוך הראה למשה את המטבע הראוי לשמש כמחצית השקל • "אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו" (ירושלמי, שקלים פ"א ה"ד) • אנחנו לא זכינו לראות מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, אבל זכינו לראות מטבע אמיתי מהר הבית • על כך בפינה השבועית של "כפות המנעול"


מטבע מהשנה הראשונה של המרד הגדול עם הכיתוב: "ירושלם קדשה" (ירושלים הקדושה), ובצד הגב "חצי השקל"
המטבע היה טמון בהר הבית מהחורבן ועד הוצאתו הברוטאלית ע"י הואקף וגילויו בעמק צורים

↓ מאת: פינחס אברמוביץ'/ כפות המנעול


בימי הבית היה כל יהודי תורם מידי שנה מחצית השקל לאוצר המקדש. כסף זה יועד לרכישת קרבנות ציבור, כגון קרבן התמיד, מוספי השבת והמועדים. מצוה זו מופיעה בפרשת כי-תשא בספר שמות (ל',טו): "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". 

ניתן למצוא רמז בפסוק שכפרת ישראל נעשית על ידי קרבנות הציבור הנקנים מכספי מחצית השקל. ומטעם זה הצריכה התורה שיהיו כל ישראל שווים בתרומת מחצית שקל בדיוק, כדי שיהיו כל ישראל כאחד, ויעלה זכרונם לטובה לפני ה'. תרומה זו נזכרת אף בספר נחמיה (י',לג-לד): "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". 

מסכת שקלים במשנה מוקדשת לדיני מחצית השקל. על פי המשנה, זמן התרומה של מחצית השקל הוא בתקופה בה אנו נמצאים כעת, בחודש אדר, ולקראת ראש חודש ניסן, שבו מקריבים את הקרבנות מן השקלים החדשים. במשנה שקלים שנינו (א',א): "באחד באדר משמיעין על השקלים (מכריזים לישראל להכין את שקליהם)... בחמשה עשר בו שולחנות (חלפנים) היו יושבין במדינה (בעיר), בעשרים וחמשה ישבו במקדש (החלפנים, ומקבלים את מחצית השקל או מחליפים כסף עבור מטבעות זרים)".

מחצית השקל עם הכיתוב: "שג" (השנה השלישית למרד) ומצד שני: "ירושלים הקדושה" ומסביב: "שקל ישראל"

בשנות התשעים של המאה ה-20 נעשו בהר הבית על ידי הווקף עבודות חפירה לא חוקיות, במהלכן נשפך העפר שהוצא מהר הבית בעמק נחל קדרון. פרויקט סינון העפר בעמק צורים נולד בשנת 2004 במטרה לאסוף מידע ארכיאולוגי מתוך ערימות העפר שהוצאו מהר הבית. 

בפרויקט הסינון נמצאו למעלה מחמשת אלפים מטבעות בני תקופות שונות. מטבע אחד עורר התרגשות מיוחדת כאשר נתגלה: מטבע כסף טהור משלהי ימי הבית השני ועליו מופיע הכיתוב: 'מחצית השקל'. מטבע זה נטבע בשנה הראשונה למרד הגדול ברומאים, בשנת 66, 67 לספירה. על פני המטבע ענף עם שלושה רימונים וכתובת בכתב עברי קדום: 'ירושלם קדשה'. בגב המטבע גביע העומר והכתובת: 'חצי השקל'. 

מטבעות מחצית השקל אלו שימשו למצוות מחצית השקל שנתרם למקדש, ובימי המרד הגדול החליפו את השקלים הצוריים שהיו משמשים בתפקיד זה בתקופה שקדמה למרד. ככל הנראה, נטבעו מטבעות אלו בהר הבית עצמו בידי שלטונות המקדש, כחלק מן המרד ברומאים והכרזת עצמאות ליהודה ולסמלים היהודיים. המטבע שנתגלה נשתמר היטב, אף שהוא פגום מעט בשל שרֵפה, ואולי זו השרֵפה של חורבן המקדש בשנת שבעים לספירה. אם כן, זו הפעם הראשונה בה נתגלה מטבע שמקורו בהר הבית עצמו.

מטבעות מדגם זה, עם רימונים וגביע העומר, הונפקו גם במשקל של שקל שלם, ועליהם מופיע הכיתוב 'שקל ישראל'. מטבעות שקל רבים נמצאו בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, בניגוד למטבעות מחצית השקל ממנו מוכרים לנו רק 5 פריטים. מטבע כזה אף נמצא על ידי הרמב"ן בהיותו בארץ ישראל, ועל פיו הכריע רמב"ן את המחלוקת בין רש"י והגאונים בענין משקל הסלע. 

יום חמישי, 16 במרץ 2017

שקלים: מעם עבדים – לממלכת כהנים/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש || כי תשא תשע"ז

חמש פרשיות עוסקות בהקמת המשכן, ובמרכזן פרשת 'כי תשא'. שאלה היא, מדוע נכתבו כולן, הרי המשכן במדבר נעשה לזמנו, מדוע, מתואר לפרטיו, כשהיה ראוי שתיכתב תכניתו של המקדש בירושלים, כמתואר ב'מלכים' אודות מקדש שלמה!


↓ מאת: הרב ישראל אריאל

לכשנעיין ניווכח, שתפקיד הפרשיות להראות, כיצד עם עבדים היוצא ממצרים, הופך תוך שנה ל'עם המקדש'.

מדברי חז"ל והפרשנים מתברר, שהפרשיות שלפנינו נאמרו כשירד משה מסיני והלוחות בידו. ביום הכיפורים ירד, ובישר לישראל כי חטא העגל נסלח. הכפרה מבוארת בירושלמי (שקלים א, א): "יבוא זהב של כפורת - ויכפר על זהבו של עגל", כלומר, הכפורת והכרובים, משם תתגלה שכינה למשה, מציאות זו תכפר על זהב העגל. זה תוכן יום הכיפורים יום הכפרה הניצחי. ביום זה יכנס כהן גדול לקודש הקדשים, יקטיר קטורת, ויזה דם אל פני הכפורת, ובתשובת העם יתכפרו חטאי ישראל.

פרשת תרומה אף היא נאמרה ביום הכיפורים: המצוה "ויקחו לי תרומה" - עניינה, יציאה מיידית של שבעים הזקנים ושלוחיהם לקצות המחנה לגבות מחצית השקל מישראל. מכסף זה יצקו את האדנים, ככתוב (שמות לח, כו): "מחצית השקל... לשש מאות אלף... לצקת את אדני הקדש".

בכך יכול היה כל אחד מישראל עשיר עני להצביע על יסודות המשכן, ולומר: יש לי חלק במשכן ובהשראת השכינה. במסכת יומא נד, א; מתוארת המציאות הרוחנית בהדגמה ממשית: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים [שהיו להם פני זכר ונקבה]... ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה".

זה גם עניינה של פרשת 'כי תשא': "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל... מבן עשרים שנה ומעלה", ובאותו מיפקד עצמו, נימנה גם כל יוצא צבא בישראל, לקראת הכניסה ארצה, וכהכנה להתנחלות השבטים בנחלתם. ומתואר ב'סדר עולם': "ירד משה בעשירי בתשרי... ביום הכיפורים, ובישרם שנתרצה לפני המקום... והתחילו לעסוק במלאכת המשכן... אמר להם: אשריכם ישראל שזכיתם לעבודת המשכן!... באחד בניסן השלימו... ובו ביום עמדו אהרן ובניו... ועבדו את כל העבודות... נמצאו עושין במדבר סיני שנים עשר חודש". בעקבות המיפקד ובאמצעות מחצית השקל, סודר מחנה ישראל במבנה חדש: המשכן - שנקרא 'מחנה שכינה' – במרכז. סביבו שבט לוי – 'מחנה לויה', וסביבם הסתדר 'מחנה ישראל' על דגליו. כך הפכה מצות מחצית השקל של ישראל, ליצירת מחנה שלם שהשכינה בתוכו. כך הפך עם עבדים תוך שנה ל'ממלכת כהנים'. מעתה ברור מדוע נפרשה בפנינו בניית המשכן לפרטיה, ללמדנו את כוחה של מצות מחצית השקל בעבר וכוחה השמור עמה לדורות כמצוה ניצחית.

אכן, בבית שני עלו ישראל מועטים ודלים מגלות בבל, ובזכות מצות מחצית השקל, העמידו בית לתפארת למרות קשיים מבית ומבחוץ. עברו שנים ועל הבית הדל אמרו חכמים: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו - לא ראה בנין מפואר מעולם!" (סוכה נא, ב).

מכאן לימוד לדורנו, כי קיום מצות מחצית השקל - כיום הזה! – כוחו רב ועצום, להקים מעפר עם עבדים, השב לארצו לאחר גלות של אש ודם בת אלפיים שנה. מכוח מצוה זו יקום המקדש! יקום עם מלא זוהר שכינה, ותקום "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

יום חמישי, 10 במרץ 2016

ראש חודש אדר: להכין המקדש תקציב לשנה הבאה

באחד באדר משמיעים על השקלים || חודש טוב ושמח

החל מהיום מכריזים על גביית מחצית השקל עבור קרבנות הציבור בבית המקדש. מלבד הערך התקציבי שיש למצווה זו, יש לה ערך רוחני. מהו?

↓ מאת: הרב אבי כהנא/ מכון המקדש

באחד באדם משמיעים על השקלים, כדי לקנות החל מחודש ניסן קרבנות ציבור מהתרומה החדשה (משנה שקלים א,א).

התורה כותבת שמחצית השקל נועדת "לכפר על נפשותיכם" (שמות ל,טו). המדרש נדרש להסביר את הכפרה שיש בנתינת מחצית השקל, על חטא העגל או מכירת יוסף: "מחצית השקל - על שחטאו בשש שעות, בחצי היום, יתנו מחצית השקל שהוא ששה גרמיסין.

רבי יוחנן אמר על שעברו על עשרת הדברות לפיכך יתן כל אחד ואחד עשרה גרה שהוא מחצית השקל, רשב"ל אמר לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע" (תנחומא כי תשא י). 

יום חמישי, 25 בפברואר 2016

פרשת כי תשא: תפקידו הכפול של המשכן

פרשת המקדש || כי תשא

האם חטא העגל קדם לצווי המשכן, או שציווי המשכן קדם לחטא העגל? ולמה זה חשוב לנו?

↓ מאת: הרב אבי כהנא ורבקה שמעון

הנושא המרכזי בפרשת כי תשא הוא חטא העגל. חטא מרכזי זה במסעות בני ישראל במדבר חוצץ בין פרשיות המשכן תרומה - תצוה, לבין פרשיות ויקהל - פקודי.  האם חטא העגל קדם לצווי המשכן, או שציווי המשכן קדם לחטא העגל? ולא משנה איזו תשובה ניתן לשאלה, מה היינו מעדיפים, שחטא העגל יכתב לפני או אחרי פרשיות המשכן?

חז"ל דרשו שחטא העגל היה קודם לציווי המשכן וכתוצאה מחטא העגל נצטווינו להקים את המשכן. כל זאת על מנת להראות לכל העמים שהקב"ה מחל לנו והוא משרה שכינתו בינינו. כך לשון המדרש: מהו "[משכן] העדות"? א"ר שמעון ב"ר ישמעאל עדות הוא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל... אחר ארבעים יום חטאו, אותה שעה אמרו העובדי כוכבים: אינו מתרצה להם עוד... אמר משה: ריבון העולם ,הריני מפויס שמחלת לישראל. אלא הודיע לעיני כל האומות שאין בלבך עליהם. א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך ! הריני משרה שכינתי בתוכם. שנאמר: 'ועשו לי מקדש' ומכירין שמחלתי להם. לכך נאמר 'משכן העדות' שעדות היא לישראל שמחל להם הקדוש ברוך הוא". (שמות רבה פקודי נא,ד).

ממדרשים אחרים נראה שציווי המשכן לא היה כתוצאה מחטא העגל, אלא כציווי לכתחילה. שכן על מנת כן יצאו ממצרים שיבנו משכן ותשרה שכינה ביניהם! נתאווה הקב"ה. כשם שיש לו דירה למעלה כך יהא לו דירה למטה! (תנחומא בחוקותי ה).

על הפסוק בשירת הים "נהלת בעזך אל נוה קדשך" נחלקו הפרשנים. יש מי שמפרש: נווה קדשך- ארץ ישראל. ויש מי שמפרש: נווה קדשך – בית המקדש. מילים אלו שנאמרו על שפת ים סוף עדיין מהדהדות באוזנינו, לומר שתכלית היציאה ממצרים היתה להקים את המקדש! 

הגמרא מספרת על רבי שאירס את בנו עם בתו של רבי יוסי בן זמרא. משפחת הכלה נתנה אפשרה לחתן ללמוד שתים עשרה שנים תורה קודם שישא את הכלה לאשה. העבירו את הכלה לפני החתן, ביקש החתן  רק שש שנים ללמוד קודם שישא אותה. העבירו את הכלה בפניו פעם שנייה .  ביקש החתן לישא את הכלה בהקדם ואחר זאת ילך לישיבה . התבייש בנו של רבי מאביו. ניחם אותו אביו: כיוונת לדעתו של הקב"ה! בהתחלה נתכוון הקב"ה להקים את המקדש בארץ ישראל, ולבסוף ציווה להקים את המקדש עוד במדבר (כתובות סב,ב).

מגמרא זו עולה, שהציווי להקים את המקדש הוא ציווי לכתחילה על מנת שהקב"ה ישרה שכינתו בינינו! ציווי זה היה בתכנון לאחר שעם ישראל יכנס וירש את הארץ! אך בעקבות חטא העגל (שהיה כידוע בי"ז בתמוז), ומרוב חיבתו של הקב"ה לבניו, נצטווינו להקדים את הקמת המשכן כבר במדבר, מיד לאחר יום הכיפורים (רש"י שמות לא,יח).

אם חטא העגל  קדם לציווי המשכן, עדיין נשאלת השאלה, מדוע לא נכתב חטא העגל לפני  פרשיות תרומה - תצוה? כנראה שיש בזה לרמז על התפקיד הכפול של המשכן: המשכן בתפקידו העיקרי הוא להיות קודם כל, כלי להשראת שכינה, מקום חיבור לבורא.לכן פרשיות תרומה - תצוה נכתבו קודם חטא העגל. לומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח). מאידך, המשכן הוא גם מקום לתיקון ולחזרה אל השורש ואל המקורות. אדם המביא קרבן על גבי המזבח כתוצאה מחטא, חוזר לאותו מקום שממנו נברא אדם הראשון –' אדם, ממקום כפרתו נברא' (רמב"ם בית הבחירה ב,ב). חטא העגל המופיע בתוך פרשיות המשכן בא ללמד שיש אפשרות לתיקון ולחזרה לדבקות בבורא דרך המשכן.

יום ראשון, 8 במרץ 2015

כי תשא - המרחב שבתוך הקדושה

ותחזינה || גליון 199 | ט"ו באדר תשע"ה | פרשת כי תשא
מאת: יובל קופרמן

פרשת כי תשא היא פרשה ארוכה, מלאת נפתולים, עליות ומורדות, מרובת נושאים ופרשיות. בתחילתה מופיעה סדרת פרשיות שמשמשות כסוג של סגירת מעגל של נושאים שלא הוזכרו בפרשות המשכן הקודמות: מחצית השקל, עשיית הכיור וכנו, שמן המשחה והקטורת, מינויו של בצלאל בן אורי ושמירת השבת. מתוך כל השלל הרב המופיעה בפרשת כי תשא אני רוצה לבקש לגעת בנקודה שהאירה לי מתוך התבוננות בפרשת שמן המשחה ובפרשת הקטורת הנמצאות בתחילתה.

נגיעה בשמן המשחה
רפרוף מהיר על פרשיית שמן המשחה מגלה את הרעיון המרכזי שלה: קודש. המילה חוזרת על עצמה אחת עשרה פעמים באחד עשר פסוקים! הקדושה המתוארת כאן נוכחת בהרבה מובנים (שקל הקודש בו נקנים החומרים, אופייה הקדוש של המשחה, פעולת הקידוש שהיא עושה וכו׳), ומכוונת אותנו להבנה של מהות שמן המשחה: השמן יוצר מקום של קדושה- הוא מקדש את המשכן, את כליו ואת המשרתים בו, הוא קדוש בפני עצמו ואסור לאיש (למעט מספר יוצאי דופן) לגעת בו או להכין כדוגמתו.

נגיעה בקטורת
מיד אחרי שמן המשחה מגיעה פרשיית הקטורת (אשר את חלקה אנו אומרים בכל בוקר בסדר קרבנות). פרשיית הקטורת קצרה יותר ועמוסה פחות בביטויי קדושה, איך גם היא מכוונת למקום הזה. תיאור מעשה הקטורת הוא הדרגתי, כאשר בכל שלב אנו מתוודעים לתכונה נוספת שלה, בכל פעם זוהי תכונה פחות גשמית ויותר רוחנית ומטאפיזית: ״ועשית אותה קטורת, רוקח מעשה רוקח, ממולח, טהור, קודש״ (שמות, ל לה). הבנייה ההדרגתית של הפסוק מכוון אותנו אל שיאו- מרקיחה ומילוח אנו מגיעים אל טהרה ואף גבוה ממנה- לקדושה. כמו כן הקטורת מכונה ״קודש קודשים״ (לו).
הבה פנה לרגע את תשומת. הלב לפסוק החותם את מינויו של בצלאל בן אורי (המופיע בהמשך פרשתנו) בו מסופר לנו במילה אחת על ייעוד הכלים של המשכן. בעוד ארון הברית מיועד ״לעדות״ (לא ז) והבגדים מיועדים ״לכהן״ (י) זוכים שמן המשחה והקטורת לייעוד מכובד אף יותר- ״ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקודש!״ (יא).

היכן ההקטרה והריח?
אך התמונה לא שלמה. עד כה ציירנו את הקדושה שהתורה עוטרת לקטורת, אך נראה שהעיקר חסר מן הספר, ואת הפרט החשוב ביותר שנוגע לקטורת התורה מסתירה- ההקטרה והריח! כל תכליתה של הקטורת היא הקטרתה, אך היא נאמרת בחטף ולא מקבלת את עיקר המיקוד. כל מהותה של הקטורת היא הריח שהיא מפיצה- והוא נזכר רק פעם אחת וגם זאת בהקשר של שלילה- מצוות לא תעשה: אסור להריח את הקטורת. למה הפוקוס של התורה לא מוקדש להקטרת הקטורת אלא לקדושה שלה?

הקדושה כפתח לאינטימיות
כדי לענות על קושי זה אני רוצה לעסוק במושג הקדושה. מהי קדושה? כיצד היא נוצרת? האם היא תכלית או מטרה? בתחילת פרשת קדושים נמצא רש״י מפורסם האומר: ״קדושים תהיו- פרושים תהיו״. הקדושה מתבטאת בנבדלות שלה מן המציאות החומרית. ואכן- הקודש מצוי הרחק מהישג יד, והכניסה מוגבלת לאנשים מאד מסוימים ובתנאים מאד מסוימים. נראה שהפרישות נוצרת מתוך אמירה שלילית- המקום הזה הוא מחוץ לתחום, הוא איננו קרוב אלינו. התודעה הזו יוצרת מצב בו אנו תלושים מן הקדושה ורחוקים ממנה- מפני שהקדושה בהכרח מבדילה את עצמה מאתנו. אך נראה שאם נדייק מגלה שהקדושה איננה מרוחקת ממנו אלא נוצרת על ידינו, והפרישות שלה היא איננה שלילית אלא חיובית.
בתחילת מסכת קידושין (ב ע״ב) שואלת הגמרא מדוע נקרא מעשה החתונה בשם ״קידושין״, ועונה- ״דאסר לה אכולא עלמא כהקדש״ (שאסר אותה על כל העולם כמו הקדש). והתוספות מבאר: ״...ופשטא דמילתא (ופשטות הדברים) ׳מקודשת לי׳- מיוחדת לי ומזומנת לי״ (ד״ה דאסר). מה זאת אומרת? קידוש האישה, כמו קידוש חפץ לשם שמיים ולשם בית המקדש, הופך אותה למיוחדת ומיועדת לאדם מסויים, למקום מסויים. מעשה הקידוש אוסר את האישה לכל העולם, אך בה במידה הופך אותה למיוחדת ומזומנת לאדם אחד. הקדושה המוצגת כאן איננה הקדושה השלילית שזיהינו לפני כן, המרוחקת והמובדלת מאתנו. זוהי קדושה קרובה ונוכחת, אינטימית. הקדושה איננה מרחיקה אותנו אלא אנו יוצרים את הקדושה ומרחיקים על ידיה את כל המניעים הזרים, הפסולים המבקשים להרוס את החיבור שיווצר בתוכה. החיבור בין איש לאשתו יכול להיווצר רק אם הם יהיו מיוחדים זה לזו, וכך גם בין האדם לא-להיו: יש מקום בו הכל נשאר בחוץ ורק הוא ואני נכנסים. המקום הזה הוא הקדושה.

מעל הקדושה, מעבר למילים
ולאחר שיצרנו קדושה- על ידי שמן המשחה, על ידי איסור הנגיעה, הכניסה ואפילו האיסור ליצור דבר דומה; אנו מוזמנים להיכנס פנימה. הקדושה יצרה לנו את המרחב שבתוכו אפשר כבר להיפרד ממילים ומהגדרות, זהו מרחב שמעל הקודש- המקום בו לית מחשבה תפיסא כלל (אין המחשבה תופסת בכלל). זהו אוהל מועד, בו מתוועדים האדם וא-להיו- התוועדות שהיא התוודעות עמוקה, ״והאדם ידע את חוה אשתו״- מפגש שהוא אחר והוא מדהים והוא מעל לכל תיאור. מפגש שהוא מופרש ומנותק מכל העולם, כי שם זה רק הוא ואנחנו ואין עוד מלבדנו. הקטורת, שמן המשחה- הם השערים והפתחים אל הקדושה הזו, אך ההתרחשות עצמה, הריח וההקטרה שהם למעלה מטעם ודעת- בהם כבר אי אפשר לגעת. הם מעל המילים.

יום חמישי, 13 בפברואר 2014

פרשת כי תשא: האם המשכן הוקם בגלל או למרות חטא העגל?

האם הקמת המשכן היתה תוצאה של חטא העגל, כפי שיש המנסים לטעון או שמא המשכן תוכנן עוד לפני החטא וכמעט בוטל בגלל חטא העגל?

המשכן במדבר סיני
מאת: אסף פריד 
כל שנה ובדאי שגם השנה בסביבות פרשת "כי תשא" מתפרסים בעיתונים ובעלוני השבת דיונים האם המשכן וכפועל יוצא המקדש, הינו מלכתחילה או בדיעבד. האם הקב"ה תכנן לצוות על המשכן מראש או שהמשכן הוא תוצאה של חטא העגל. הדיונים כולם יתבססו על המחלוקת המפורסמת בין רש"י לרמב"ן לגבי סדר הפרשיות כפי שמובא ברש"י בפרשתנו (ל"א י"ח) "אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן": רוב המאמרים האלו לוקחים את דעת רש"י, לפי הבנתם, לעיקר וטוענים שהמשכן הוא תוצאה של חטא העגל, (למרות שרש"י כלל לא דיבר על כך) ולכן המשכן הוא בכלל בדיעבד, רוב המאמרים האלו לא אומרים זאת במפורש אבל ניתן להבין בין השורות את התובנה הבאה: המשכן הדיעבדי ניתן לדור ההוא, שהיה שטוף בעבודה זרה, לדורנו שרחוק מעבודה זרה, אין כלל צורך במקדש, המהדרין אף מוסיפים את דעת הרמב"ם במורה הנבוכים, על הקורבנות. ואומרים "מה העבודה הזאת לכם?"
האם רש"י סובר שהמשכן הינו תוצאה של חטא העגל? הבא נבחן את השלבים של חטא העגל והכפרה שלב אחרי שלב:
שלב א':

כאשר עם ישראל חוטא בעגל אומר הקב"ה למשה "לך רד כי שיחת עמך...ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא: ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם..." (לא ז'-י"א)
משה מתפלל ומבקש רחמים "ויחל משה את פני ה' א-לוקיו.. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים... שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך.זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך שר נשבעת להם בך... וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". תפילתו של משה מנעה את השמדת עם ישראל. אבל אין כאן סליחה ואין כאן כפרה, ה' לא סלח על חטא העגל.
שלב ב'
משה יורד מהר סיני, שובר את הלוחות ושורף את העגל "...ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק..." (ל"ב י"ט- כ') משה לא מסתפק בשבירת הלוחות ושריפת העגל, הוא גם מטהר את העם מהחוטאים "ויעמד משה שער המחנה ויאמר מי לה' אלי... עיברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו  ואיש את קרובו... ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש" אולם ה' לא סולח.
שלג ג'
משה עולה אל ה', ומציב לקב"ה אולטימטום "ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה.. ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (לב ל"א-ל"ב). משה אומר לקב"ה, או שאתה סולח או שאתה מוחה אותי. ה' מסרב לקבל את האולטימטום ואומר "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" וכאן בא ציווי נוסף "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם" . משה נצטווה להוביל את העם ישר לארץ ישראל, בלי לוחות שניים, בלי השראת שכינה במחנה, בלי משכן. והקב"ה ממשיך ואומר " לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ  כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (ל"ג א'-ג')
שלב ד'
עם ישראל, מתאבל כאשר הוא שומע שה' לא רוצה להשרות שכינתו בתוך העם, וכאן מתחילה נקודת המפנה "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו". עם ישראל מסרב לחיות בלי משכן, בלי השראת שכינה במחנה, מה לנו חיים בלי קרבת א-לוקים'?
מה הם אותם עדיים, שבני ישראל לא לבשו? יש לכך הסברים רבים, אולם אונקלוס מתרגם "ולא שוו גבר תקון זיניה עלוהי" 'עדי' = 'תקון זיניה', כלי נשק. וזה ברור, הרי בפסוקים הקודמים משה נצטווה לקחת את העם לארץ ישראל, אז קדימה  ללבוש את החגור ולצאת לקרב. אולם, עם ישראל מסרב ללבוש את החגור ואומר לקב"ה: "אנחנו לא זזים מכאן עד שאתה סולח לנו ומשרה שכינתך במחנה". ה' מקבל את המעשה של עם ישראל ומאשר אותו. " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ"
שלב ה'
משה עולה אל ה' ודורש שישרה שכינתו בעם ישראל " וַיֹּאמֶר אֵלָיו  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה: וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." הקב"ה מסכים לדרישה, והרי איך הוא יכול לסרב לעם שכל כך רוצה שישרה את שכינתו בקרבו. ומוכן להסתכן בשביל חפצו בקרבת א-לוקים, הרי ידוע שהקרבה לקב"ה עלולה גם להיות שורפת
ויש כאן הרבה להאריך בעניין ראית פנים ואחור ובעניין י"ג מידות, אבל לא במאמר זה.
שלב ו'
משה עולה להר לקבל לוחות שניים, יורד מההר עם הלוחות ומיד מתחיל בהקמת המשכן למען ישרה ה' את שכינתו בישראל, כמו שאומר הרמב"ן בתחילת פרשת ויקהל " ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כעניין שציוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן ציוה אותם משה עתה בכל מה שנצטווה מתחלה:"
האם רש"י חולק על הגישה הזאת? האם רש"י אומר שאם לא היה חטא העגל לא היה משכן?
בתחילת פרשת פקודי מופיע הפסוק "אלה פקודי המשכן, משכן העדות" רש"י מסביר למה נקרא שמו של המשכן 'משכן העדות' - "משכן העדת - עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם:". מכן רואים ברור שגם לדעת רש"י חטא העגל כמעט וגרם לזה שהקב"ה לא ישרה שכינתו בקרב העם. חטא העגל כמעט וגרם לזה שלא יהיה לנו מקדש. וקיום המשכן מעיד על זה שהקב"ה סלח לנו על חטא העגל.

אז איך אפשר לאמר שרש"י שאומר שהמשכן הוא תוצאה של חטא העגל. אדרבה.

הכיור וההכוונה

גיליון 149 | ט“ו אדר א תשע“ד | פרשת כי תשא
הכיור וההכוונה
באותו המפעל הייתה למנהלים שיטה לחישוב כמות השכר המגיע לעובדים. בשער הכניסה הייתה מכונה קטנה להעברת כרטיסי העובדים. כל מועסק שנכנס אל מתחם המפעל העביר את הכרטיס שלו במוכנה, והיא החלה לחשב את זמן שהותו במפעל ואת כמות השכר המגיע לו. העברת הכרטיס הייתה חובה, ואם לא עמדת בה - לא קיבלת שכר באותו היום.
האמת היא, שלעובדים במפעל הייתה העברת הכרטיס יותר מדרך יעילה לחישוב השכר. העברת הכרטיס הייתה סמל, מעשה סימבולי, עיקרון. הפעולה הפשוטה הזו סימלה את ההבדל בין אדם רגיל לעובד מועסק, בין העולם שמחוץ לבין המפעל פנימה. ברגע שאתה מעביר את הכרטיס - אתה בתוכו. אתה חלק מהמפעל. העברת הכרטיס הייתה הדרך היחידה להיכנס באמת לעבודה.
הכיור וכנו
מכון המקדש. כיור מוכן ומחכה לבנין המקדש
סדר קרבנות, הפתיחה של התפילה, הוא יותר מקריאת פרשיות קצרות שתפקידן להזכיר לנו את עבודת המקדש שהתבטלה. סדר קרבנות הוא פתיחה בתחילת כל בוקר לעבודת ה‘ של היום. בשל כך יש לשים לב ולתת את הדעת על המשמעות של הפרשיות הללו ועל הפנימיות המסתתרת בהן. את סדר קרבנות פותחת פרשת הכיור, הנמצאת בפרשת השבוע שלנו, ובא נעסוק בפעם.
וידבר ה' אל משה לאמור: ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה, ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה מים. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת, להקטיר אשה לה'. ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו, והייתה להם חוק עולם - לו ולזרעו לדורותם.  (שמות, ל יז - כא)
למה צריך לקדש ידיים ורגליים?
הכיור הוא כלי נחושת עגול וגדול, אשר ממנו בתחילת כל יום רוחצים הכהנים ידיים ורגלים, לפני העבודה. לכאורה זה נשמע פשוט, אך התבוננות במשניות הפרק הראשון של מסכת תמיד, המסכת הגוללת את סדר העבודה בבוקר בבית המקדש, מעוררת שאלה קשה. הפרק הראשון עוקב אחרי העבודה הראשונה בבית המקדש - תרומת הדשן. דרך מלאכה זו אנו מתוודעים לסדרי העבודה ונהלי ההכנה לשירות בבית המקדש. המשנה השנייה אומרת: "מי שהוא רוצה לתרום את המזבח, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה", העבודה נפתחת בטבילה והיטהרות במקווה שנמצא מתחת הר הבית. לאחר מכן, במשנה ד, אנו מוצאים את ההיטהרות בכיור: "מי שזכה לתרום את המזבח, הוא יתרום את המזבח. אומרים לו: "היזהר! שמא תיגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור!"... קידש ידיו ורגליו מן הכיור, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח." אנו רואים כיצד אותו איש, שטבל במקווה אך לפני שעה קלה, מקבל הזהרה והתרעה חמורה שלא לגעת בשום דבר עד שהוא יקדש את ידיו ורגליו. מדוע? איזו טומאה אוחזת בכהן לפני תחילת העבודה, שאינה נעלמת לאחר הטבילה במקווה?
הכנה, התכוננות והתכווננות
על מנת לענות על שאלה זו עלינו להתבונן במהותו של הכיור, כפי שהיא משתקפת מהפרשיה הקצרה שבפרשתנו. "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה". חצי הפסוק הזה מבטא את ייחודיותו של הכיור בשלושה דברים:
א.    הכיור הוא כלי השרת היחיד שנעשה מנחושת.  (מלבד מזבח הנחושת, אך הוא גם כן מזבח אדמה ואבנים...)
ב.     הכיור הוא הכלי היחיד שיש לו כן - בסיס.
ג.      הכיור הוא הכלי היחיד שמורכב משני כלים שונים - הכיור והכן.
יש כאן שני ציוויים לשני כלים - לעשות כיור נחושת ולעשות לו כן נחושת. לכאורה ניתן היה לומר: ”ועשית כיור נחושת לרחצה וכן תעשה לכיור “, אך התורה בחרה להדגיש כי גם הכיור וגם הכן נעשים נחושת, וגם הכיור וגם הכן נעשים לרחצה. מה משמעות הדבר? קשה לומר שבאמת אלו שני כלים שונים, כפי שאמרנו מקודם, מפני שבכן לא באמת נעשתה שום מלאכה. הכיור לבדו שימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם. לעניות דעתי, התורה מבקשת להשוות ולהקביל בין הכיור לבין כנו, או ליתר דיוק - להגיד שהכיור הוא עצמו כן נחושת. למה כוונתי?
המילה כן יכולה לרמז שני דברים. פירוש ראשון למילה הוא הפירוש הפשוט - בסיס, תושבת. כן עליו יעמוד הכיור. הפירוש השני, הנסתר והפנימי יותר, מתייחס למילה כן כקשורה לשורש כ.ו.ן - הכנה, נכונות, התכווננות. הכיור הוא כן, בסיס, תשתית לעבודת המקדש. הוא איננו נצרך מצד הטהרה שהוא משרה על ידיהם ורגליהם של הכהנים, אלא מצד היותו הכנה רוחנית, תשתית ויסוד נפשיים לעבודת המקדש. עבודתו של הכהן אינה פשוטה. היא מאוד מדויקת, מאוד מכוונת. קידוש הידיים והרגליים מכוונן את הכהן לקראת עבודתו, מכין רגליו ואת הליכותיו להליכות של קדושה, ואת מעשה ידיו לקראת פעולה של שליחות, של הקרב והתקרבות.
המתכות שהשתמשו בהן במשכן היו אלה השלוש בייחוד: הזהב, הכסף והנחושת. לפי מידת חשיבותן צריכות הן להיערך: לשם הידור, לשם מפעל, ולשם הכנה. הזהב להידור, הכסף למפעל, הנחושת להכנה. פעולת הכיור, שהיא באה לקידוש של הכנה, צריכה וראויה בשביל כך להתייחס לנחושת, ולהורות, שהכנת טהרה זו היא קבועה, לא מקרית, לא רק משמשת לשעתה, כי אם מכרעת את התוכן של החיים בקביעות, למושג המתאים לטהרה הקדושה הזאת להוראת הבסיסות והקביעות, בא הכן מצורף אל הכיור.  (הראי"ה קוק, עולת ראיה, ד"ה 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה')