לפרשת ויקרא: תיקון המחשבה

גיליון 251 | ו’ אדר ב’ תשע”ד | פרשת ויקרא

תיקון המחשבה

לפני כשלוש שנים, בפרשת ויקרא, יצא הגיליון הראשון של עלון “ותחזינה”. לכבוד מאורע זה החלטתי כי בגיליון הנוכחי החלטתי ייכתב מאמר המתמקד בצד אחר של התורה, בו כמעט ולא נגענו כלל במהלך שלושת השנים הללו. מדובר כאן על פנימיות התורה, תורת הסוד, הקבלה והזוהר. אמנם זהו תחום מרתיע, לא מובן ולוט בערפל עבור רובנו, ואודה ולא אבוש - מפחיד אותי להתעסק בו. אך בכל זאת, אבקש להציץ מעבר לפרגוד ולדלות מעט ניצוצות של אור מספר הזהור הקדוש. כהקדמה ללימוד אומר שתורת הסוד קשורה בקשר עמוק ופנימי לבית המקדש וזמן הגאולה (כפי שכתוב בספרים שונים, ביניהם בהרחבה בסדרת “טללי חיים” של הרב החלבן) , ועל כן אין מתאימה ממנה להאיר את סודות תורת הקרבנות, הנגללים בפרשת ויקרא. לפני הלימוד אבקש להתפלל, בדחילו ורחימו, את התפילה העתיקה אותה אומרים לפני הלימוד בספר הזוהר:

ובכן יהי רצון מלפניך ה' א-להינו וא-להי אבותינו, שתכונן לבבנו ליראתך ואהבתך, ותקשיב אוזנך לדברינו אלה, ותפתח לבבנו הערל בסודות תורתך, ויהיה לימודנו זה נחת רוח לפני כיסא כבודך כריח ניחוח. ותאציל עלינו אור מקור נשמתנו בכל בחינתנו. ושיתנוצצו ניצוצות עבדיך הקדושים, אשר על ידם גילית דבריך אלה בעולם. וזכותם וזכות אבותם וזכות תורתם ותמימותם וקדושתם, יעמוד לנו לבל ניכשל בדברים אלו. ובזכותם תאיר עינינו במה שאנחנו לומדים, כמאמר נעים זמירות ישראל: "גל עיניי ואביטה נפלאות מתורתך". "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי".

המחשבה- רישא דכולא

רבי חייא פתח: "כי לא מַחְשְבֹתַי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"... בוא ראה, מחשבת הקדוש ברוך הוא היא עליונה וראשית הכל, ומאותה מחשבה התפשטו דרכים ושבילים להימצא השם הקדוש ולתקנו בתיקוניו כראוי. ומאותה מחשבה נשפעת ויוצאת השקאת גן העדן להשקות את הכל. ומאותה מחשבה קיימים עליונים ותחתונים. ומאותה מחשבה נמצאת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מחשבת האדם היא הראשית לכל, ומאותה מחשבה מתפשטים דרכים ושבילים להסיט את דרכיו בעולם הזה ובעולם הבא. ומאותה מחשבה שופעת ויוצאת זוהמת היצר הרע להרע לו ולכל. ומאותה מחשבה נמצאות עברות, חטאות וזדונות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל זה, "כי לא מַחְשְבֹתַי מחשבותיכם". (זוהר, ויקרא, ה ע"ב בתרגום חופשי)

רבי חייא פותח את עיונו על קרבן עולה בהסבר - מדוע זהו הקרבן שהוזכר ראשון מבין כל הקרבנות האחרים. כרקע ללימוד זה הוא מביא פסוק מספר ישעיהו ומסביר אותו. בפסוק אומר ה’ לבני האדם כי מחשבותיו לא שוות למחשבות בני האדם. ר ’ חייא מסביר את ההבדלים ומראה כיצד שונה מחשבת הקב ” ה ממחשבת האדם. בעוד שמחשבות ה’ מקיימות את העולם ומביאות לו שפע וחיות, בוראות את התורה ומורידות את השכינה ואת השם הקדוש אל האדמה, מחשבות האדם מסיטות אותו מן הדרך הנכונה ומוליכות אותו אל חטאים ועבירות, מביאות לו לעולם רע. אך בכל זאת, נקודת דמיון אחת יש בין המחשבות - שתיהן “רישא דכולא” - ראשית הכל. שום מעשה לא נעשה אם לא קדמה לו מחשבה והובילה אליו. המחשבות, בין א -לוהיות ובין אנושיות, הן אלו שיוצרות את העולם ומניעות אותו. הן אלו שעומדות בראשיתו.

עולה מכפרת על הרהורי הלב

ומשום כך בראשית הכל כתוב: "אם עולה קרבנו- מן הבקר", ולא בקר, ומי הוא? הוא פר בן בקר, שהוא זכר... שהרי זכר נודע למעלה ונקבה נודעת למטה. וכן מן הצאן ומן הכבשים ומן העיזים, מי שבאים לעולה - כולם זכר, ולא נקבה, משום שעולה עולה על הלב... ונודע מי שעומד על הלב. ומשום כך עולה למעלה, וכולם זכרים. ולכן פתח הכתוב בראש בעולה יותר מכל שאר הקרבנות, שהרי המחשבה היא ראשית הכל.

כעת ר ’ חייא קושר את הפסוק לפרשתנו ולשאלה מדוע קרבן עולה הוא המופיע בראש הקרבנות. לפני שנסביר את דברי הזוהר יש לעמוד על מטרתו של קרבן העולה, לשם מה מביאים אותו? הרמב”ן מסביר כי "אין העולה באה אלא על הרהורי הלב" . המטרה של קרבן העולה היא לכפר על הרהורי הלב, המבקש לחטוא. למרות שהחטא לא יצא לפועל בסופו של דבר, ההרהורים חרצו את ליבו של האדם והותירו כתם אותו יש לנקות.

ר ’ חייא מתייחס למהות ההלכה הקובעת כי קרבן העולה בא מזכרים בלבד. הזכר, ה”דוכרא”, הוא העליון על פי הקבלה, ואילו הנקבה, ה ”נוקבא”, היא התחתונה. אין זו אמירה שוביניסטית אלא הבחנה כי שני ההפכים משלימים זה את זה. נשתמש מעט בקבלת האר”י הקדוש על מנת להבין לעומק. בקבלה ישנן שתי ספירות מקבילות - החכמה והבינה. החכמה, היא הזכר, היא העליונה (עד כמה שהבנתי), נרמזת על ידי השכל של האדם.

הבינה, היא הנקבה, היא התחתונה, נרמזת על ידי הלב. הלב, שנמצא מתחת לשכל ופועל על פי הוראותיו, אינו תמיד זך ונקי. בניגוד לרציונל הקר והמחושב, השולט בעצמו והמתכנן את הבאות, הלב הוא אימפולסיבי, רגשי ולא מחושב. מחשבות האדם התחתונות - הן הלב, ואילו מחשבות קב”ה העליונות - הן השכל. על מנת לכפר על הרהורי הלב, על המחשבות, אשר הן הראשית וההתחלה של כל מעשה, יש להשתמש באמצעים אשר מהותם היא הפוכה מהלב- בקרבן זכר אשר מוקרב ועולה כולו למעלה.  

ביטול המחשבה

בסיפור הזה אנחנו, בני האדם, צריכים להיות למטה, תחתונים וכפופים תחת רצון ה’. מעשה ההקרבה, כי שמפרש הרמב”ן, בא "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו. לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו" (ויקרא, א ט) . מתוך כך נוצר מצב בו האדם רואה את עצמו כאילו הוא נשרף על המזבח, מבטל את עצמו, את רצונו ואת מחשבותיו לחלוטין נוכח הא-ל הגדול, הגיבור והנורא. כך, רק כאשר האם מבטל את עצמו ואת רצונותיו, הוא מסוגל להזדהות ולהתאחד לגמרי עם מחשבותיו ורצונותיו של הקב”ה. "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות, ב ד) . כאשר מחשבתו של האדם היא בעצם מחשבתו של בוראו, הופכת מחשבתו הרעה של האדם למחשבה הא -להית הטובה, המשפיעה אור והתחדשות לעולם. רק בביטול רצון האדם מול רצון ה ’ ניתן להגיע למצב של תיקון המחשבה.

אולי הסבר זה הוא גם הפירוש העמוק לגמרא במסכת ראש השנה, האומרת: "תניא: "יקריב אותו", מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: "לרצונו", הא כיצד? כופין אותו, עד שיאמר 'רוצה אני!'" (ראש השנה, ו ע"א) . מדוע הגמרא מכריחה את האדם לרצות להביא קרבן? מפני שזהו רצונו האמיתי, הפנימי והעמוק של האדם. זהו הרצון המחובר בשורשו לקב ” ה ולליבו של האדם עצמו. הרצון הוא מהותי בעת הקרבת הקרבן, מפני שדווקא הוא יכול להביא למצב בו מבטל האדם את מחשבותיו, שובר את רצונו, ומכפיף את עצמו לחלוטין לקב”ה.

ראשית הכל- תיקון המחשבה

במאמר הזוהר הזה מעמיד ר’ חייא יסוד חשוב בעבודת ה’. כוונת הלב, המחשבה שלפני המעשים, משפיעה הרבה יותר משחשבנו. "הרהורי עבירה קשים מעבירה" (יומא, כט ע"ב) . על מנת לעבוד את ה ‘ בצורה אמיתית עלינו לתקן, דבר ראשון, לפני כל חטא או תיקון אחר, את מחשבותינו. לשם כך כותב הרמח”ל את מסילת ישרים, הספר השיטתי והראשוני לעבודת ה’: "שלמות הלב הוא שתהיה העבודה לפניו יתברך בטוהר הכוונה, דהיינו לתכלית עבודתו בלבד ולא לשום פנייה אחרת. ונכלל בזה שיהיה שלם בעבודה ולא כפוסח על שתי הסעיפים או כעושה מצוות אנשים מלומדה, אלא שיהיה כל לבו נתון לזה." (הקדמה).

עלינו לאחוז במטרה זו ולנסות לבטל את עצמנו, לשרוף את מחשבותינו, להקריב את רצונותינו לקב”ה, וכך לזכות ולעבוד אותו מתוך מחוברות אמיתית לעצמי ולו.

נ”ב: מאמר הזוהר ממשיך בקושיא של ר’ יהודה על ר’ חייא ובתירוצו של רשב”י, המסביר כיצד עולם המעשה קשור גם כן וכיצד מידת היסוד נוטלת חלק במהלך.