פרשת אמור: על רצונות וכפייה

גיליון 160 | ג’ אייר תשע”ד | פרשת אמור

על רצונות וכפייה

“כופין אותו”

חדר אפל וחשוך. אדם כבול לכיסא, עיניו קשורות. מסביבו שלושה אנשים קשוחים למראה מסתובבים ונועצים בו מבטים חודרים. ״האם אתה מעוניין להביא קרבן לבית המקדש?״ שואל אחד מהם בקול שקט ובטון מאיים. ״ל... לא״ מגמגם האיש, קולו רועד. קול הצלפה נשמע. שוט הונף באוויר ונחת, שורק בקול באוזנו של הכפות. אגלי זיעה מתגלגלים ממצחו. ״בפעם הבאה הוא יפגע בך״ מזהיר בשקט מאופק הדובר הראשון ״האם שינית את דעתך? רוצה להביא קרבן?״. מתחת לפיסת הבד שמכסה את עיני השבוי הן מתגלגלות באימה. ״רוצה... רוצה אני!״ הוא אומר לבסוף. שלושת הבחורים הקשוחים מחייכים בסיפוק ומתירים את קשריו. עבודתם הושלמה.

הקטע הקודם נשמע קיצוני במקצת? הוא עלה במוחי בעקבות סוגיה מעניינת במסכת קידושין אשר דנה בשאלה האם דברים שבלב הינם דברים, כלומר - האם למחשבותיו הכמוסות של האדם ישנה השפעה הלכתית בנושאים שונים. אחת מניסיונות ההוכחה לכך שהמחשבות אינן קובעות היא ברייתא בה מתואר כי אדם שאינו רוצה להביא קרבן לבית המקדש ״כופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר... כופין אותו, עד שיאמר 'רוצה אני' ״ (דף נ ע"א).

לרצונכם?

בפרשות האחרונות ישנו ביטוי החוזר מספר פעמים בהקשר הקרבנות - ״וכי תזבחו זבח תודה לה' - לרצונכם תזבחו״ (ויקרא, כב כט) . כמובן שהמילה המעניינת ביותר בפסוק היא ״לרצונכם״. מה פשרה? למה היא מכוונת? נראה שלמילה זו יכולות להיות שתי משמעויות. הראשונה היא פשר המילה ״רצון״ בעברית מודרנית - כאשר אתם מביאים קרבן עליו להיות מותנה ברצון ובבחירה החופשית שלכם. נראה שלדרך פרשנית זו יש מספר חיזוקים. אחד מהם הוא המשפט אותו אנו אומרים בתפילת מוסף של ראש חודש שחל השבוע: ״מזבח חדש בציון תכין, ועולת ראש חודש נעלה עליו, ושעירי עיזים נעשה ברצון״.

מנגד ניצב הפירוש ההולך בדרכה של העברית התנ״כית, כאשר משמעות המיה רצון הוא ריצויו של הקב״ה על ידי הקרבן. למרות שדרך פירוש זו תואמת את לשון המקרא נראה שיש בה מספר קשיים. הפסוקים בהם נכתבת המילה ״לרצונכם״ מצווים עלינו דבר מה, ואם ננקוט בהסבר השני נמצא כי אין שום ציווי בפסוק מפני שריצוי הקרבן הוא דבר הנתון בידי הקב״ה, ולא דבר שניתן לצוות אותנו עליו. רש״י חש בקושי זה ולכן הסביר את הפסוק כך: ״לרצנכם תזבחו: תחילת זביחתכם היזהרו שתהא לרצון לכם. ומהו הרצון? ״ביום ההוא יאכל״ לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן - אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון״.

קשר של דיבור

אם כן, הסבר אחד רואה את הרצון כרצון האדם הבוחר להביא קרבן והסבר שני רואה את הרצון כרצון הא-ל, המתרצה מן הקרבן.

איזה מן הפירושים הוא הנכון? ואולי יש מקום בו שני הפירושים מתלכדים ומשלימים זה את זה. נשים לב שהמפתח לשני הפירושים הוא מחשבתו של האדם. במקרה הראשון הקרבן עולה במחשבתו של האדם והוא מתכוון להקריבו, ובמקרה השני על האדם לחשוב את המחשבה הרצויה כדי להביא לקבלת הקרבן. אם נשים לב נראה שריצוי הקרבן לפני הקב״ה תלוי במחשבתו של האדם, ומחשבתו הרי חופשיה ומשוחררת. על כן רק בעת בחירה עצמית ובזמן של רצון פנימי של האדם מסוגל הקרבן להיות לרצון לפני ה׳. מכאן עולה שכל מהות הקרבן תלויה במחשבתו של האדם וברצונותיו. ואכן, אנו רואים כי בהקרבת הקרבן ישנן מחשבות מסויימות היכולות לפסול אותו, למשל אדם המתכוון עוד בזמן השחיטה לאכול את הקרבן אחרי הזמן המותר. ההלכה הייחודית הזו מראה לנו כי הבאת הקרבן חייבת להיות על דעתו של מביא הקרבן, זאת אומרת- מתוך כוונה ומודעות מלאה מצדו. בכל מקרה- על האדם לרצות בליבו להביא את הקרבן, שלולא כן הקרבן יפסל.

התלות של הקרבן ברצון הבעלים מלמדת אותנו שיש כאן דבר הנמצא מעבר לשאר המצוות. הקרבן נוגע בקשר הישיר בין האדם לקב ” ה, בניגוד לשאר המצוות המבטאות קשר עקיף. מעבר לכך- הקרבן איננו קשר של חיבור (אותו ניתן למצוא, לדוגמא, במצוות התפילין) אלא קשר של דיבור- פנייה. זו יכולה להיות פנייה של בקשה, תפילה, תחינה, התנצלות, כפרה. זוהי פנייה בה האדם פונה אל הא-ל ועל כן היא חייבת להיות מיוזמתו ורצונו החופשי, שכן רק אז ישנה משמעות לדיבור ולפנייה. קרבן המגיע ללא רצון אימננטי ופנימי של האדם המקריב הוא סתם בהמה אשר נשחטה ונשרפה בתחום בית המקדש, ועליה נאמר: ״כי לא תחפוץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה. זבחי א-להים״ הם ״רוח נשברה. לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה,״ ורק ״אז תחפוץ זבחי צדק, עולה וכליל,״ רק ״אז יעלו על מזבחך פרים״ (תהילים, נא יח-יט כא) רק אז הקרבן יכול לרצות על המקריב, והרצון האנושי עולה לרצון לפני הא-להים.

“ניחא ליה בכפרה”

נסיים בחתימת הקטע ממסכת קידושין בו פתחנו. לכאורה, על פי הקטע נראה שכל המאמר מתמוטט, שכן הנה אנו רואים שישנו מצב בו מכריחים אדם להביא קרבן בניגוד לרצונו הפנימי, ומסתמכים על אמירת “רוצה אני” הנובעת מתוך לחץ. אך הנה הגמרא עונה לנו ואומרת: ״אנן סהדי דניחא ליה בכפרה״ (אנחנו מעידים ואחראים על כך שנוח לו בכפרה) . חז”ל חושפים את הרצון הפנימי והיסודי של נשמתו של כל אדם, השמחה ורוצה בכפרה.