כיבוש ההנהגה בדרך לכיבוש ההר/ יהודה עציון

בדרך לכיבוש ההר עלינו לכבוש את ההנהגה – תגובה לכתבה 'כיבוש כהלכה' /  יהודה עציון

אשרינו שזכינו למחלוקת כזאת בקרב פעילי הר הבית, אם לבוא עתה בתחום המקדש וחצרותיו אם לאו, כשאלו ואלו נותנים טעם לדבריהם, אם גם מסקנותיהם הפוכות. מחלוקת זו צומחת על יסוד כל אשר הושג עד עתה – לא מעט, אך לא מספיק. אתרום נא אפוא גם את דעתי הענייה, בחברות אמת לכל דורשי ההר והמקדש, אף אם אחלוק על חלקם.

את מצב הכלים הפעילים על הלוח ניתן לתאר כך: א) דורשי ההר שואפים לריבונות ישראל בו, תוך עמימות אם המונח "ישראל" יתפרש כמדינה דהאידנא, או העם בכללו או רובו, ואם ידובר על העם – לא ברור באילו אמצעים יוכל לממש את ריבונותו. ב) המדינה דהאידנא פורקת את חובת מימוש ריבונותה בהר, למעט שמירת הביטחון בסף נמוך ביותר, ולמעשה מגינה בכל דרך על ריבונות ערבית – ירדנית/רש"פית/איסלמית – בקוקטייל ששליטתה בערבובו נמוכה אף היא. ג) הו'אקף המוסלמי המנוהל על-ידי הגורמים הנ"ל ומושפע גם מאחרים, בעיקר התנועה האיסלמית ה"ישראלית", איננו מכיר במדינת ישראל אלא כ"שלטון כיבוש", מתייחס לדורשי ההר כאל אוייב חשוף ל"דין מוחמד בסיף" וטוען שהללו הם שלוחי ה"כיבוש".

קל להסיק אפוא שדורשי ההר (צד א') נאבקים כנגד שני צדדים אחרים (ב'+ג'), הו'אקף (צד ג') נאבק אף הוא כנגד שניים (א'+ב'), ומדינת ישראל מעניקה חגורת ביטחון ובסיס פעולה לצד ג', מתנכלת ככל יכולתה לצד א', אך בכל-זאת מנסה בידיה הקשורות (על-ידי עצמה) למנוע רצח בן יצחק בידי בן ישמעאל בַּהר בו בחר א-לוהי ישראל לשכינתו.

עתה נֹאמר את הידוע, שמדינת ישראל "חזקה" משני הגורמים האחרים (חזקה לא ברוח אלא ביכולותיה ובמערכות האכיפה), ואילו הו'אקף – המגובה במדינת ישראל, במדינות חוץ ובציבור "חיילים" מתפרעים – חזק מאיתנו, דורשי ההר, החלשים מכולם.

ובמצב דברים זה מתקיים הוויכוח בקרבנו על ערכו של "מעשה הכיבוש" בגישה עד מקום המקדש. "כיבוש" מידי מי? הווה אומר: כיבוש כפול מידי מדינת ישראל ומידי הו'אקף ואגפיו, שבנוסף לכוחם הישיר הם שואבים כוח ממדינת ישראל המקיימת את שלטונם, בִּמקום לפרקו ולזרות את חובשי התרבושים לכל הרוחות.

ובכן, על רקע ניתוח עוצמות הכוח שערכנו, עולה המסקנה שהוויכוח על עליה אל הרמה הינו קצת מגוחך, והצעתי היא להימנע מכך בשלב זה, כדי שלא נתפרק אנו מהלכות קדושת התחומים בהר, ללא צידוק מספיק של מעשה מלחמה אפקטיבי. אין לנו כל סיכוי להצליח ב"כיבוש", לא זה ולא אחר, אם לא נטה את כוח המדינה לצידנו, במהפך אוריינטציה מדת מוחמד ועומר בן אל-חטאב לדת אברהם, משה, דוד ושלמה.

יש האומרים שהטיית כוח המדינה במשטר הדמוקרטי דהאידנא עוברת דרך רכישת לב העם או חלקו הגדול. אינני חולק על כך, שהרי ברור שלא נעלה אל ההר בהמון חוגג אם לא ירצה ההמון. יש אומרים שהטיית כוח המדינה עוברת בהתברגות אל מנגנוניה, בייחוד לבית הנבחרים, ואז יוכלו חברי הכנסת לפעול כ"ריבון". אפשר שהצדק איתם, במידה מוגבלת.

ואף-על-פי-כן אני מבקש לטעון בראיה רחבה ש"הכביש הראשי" בדרך אל ההר איננו בשני הכיוונים הנ"ל, אלא בחתירה להנהגת העם של פי שיטתה הראויה של מלכות ישראל, בניגוד לשיטה הדמוקרטית. רק שם, במלכות ישראל, נטוע הר הבית בלב העם והארץ ללא כל זיוף והערמה ההכרחיים בפעילות דנן בתוך השיטה הקיימת, שתחסום אותנו בק"ן תכסיסי משפט וחוקי שקר שהיא כה מיומנת בהם.

אכן נכון הדבר שהנני מציע דרך ארוכה ורבת תלאות, אך היא הכרחית, לאמור: בדרך לכיבוש ההר עלינו לכבוש את הנהגת האומה. היגד זה איננו מפחית נימה מערכה וייקרתה של עליית כל יחיד ההרה, אך הוא נותן עוז להקמת תנועת הגאולה ולהכשרת הרועים, כי בלעדיהם לא ימצא העדר את דרכו אל ההר וימשיך לגרוס עשב דל בַּמדבר.

לא תבוא פריצת דרך אסטרטגית משכנוע "פנים אל פנים", שתלחש הכבשה לעז בתוך עדר הצאן. רק רועים סוללי מסילת אמת ידיחו את קודמיהם ויושיעונו, כדבר יחזקאל: "לָכֵן הָרוֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר ה' ... הִנְנִי אֶל הָרוֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעוֹת צֹאן ... בְּמִרְעֶה טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרוֹם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם ... וַהֲקִמוֹתִי עֲלֵיהֶם רוֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן, אֵת עַבְדִּי דָוִיד, הוּא יִרְעֶה אוֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרוֹעֶה" (ל"ד ט'-כ"ג).