גיליון | 109 ז ‘ תמוז תשע “ג | פרשת חקת
ארחץ בניקיון כפיי
מים. שקופים, חיים, צלולים. עוטפים אותי
מכל עברי. אני ערום כביום היוולדי, עוצם את העיניים, מרגיש את הזרמים העדינים שמתערבלים סביבי.
נותן לגוף שלי לשקוע לכמה שניות ארוכות, ואז בבת אחת פורץ החוצה
ושואב אוויר מלוא ריאותיי. כמה סנטימטרים מעלי נמצאת תקרת אבן
קרה, ומולי ניצב סולם טבול באור שמש, המוביל ליציאה מבור המים בו טבלתי.
אני עולה במדרגות הסולם, נוטף מי תהום קרים, ויוצא החוצה לשמש.
מתנגב ומתלבש בזריזות. לפני כשעתיים עוד הייתי בסניף האזורי של לשכת המקדש, שם הזה
עלי הפקיד את מי הפרה האדומה בפעם השלישית בשבוע האחרון. כעת אני טהור לחלוטין
מטומאת מת - ואני יכול לעלות לבית המקדש.
מהם דיני טומאה וטהרה?
בפתח פרשתנו נפרש בפנינו עולם הלכתי סבוך
ומעניין - הלכות טומאה וטהרה. קשה לנו במציאותנו לדמיין שבימי בית המקדש השני
היו כולם שומרים על ההלכות האלו בקפידה - נזהרים שלא לגעת בחרק מת, להתרחק מבתי
קברות ולבדוק כל מאכל שאוכלים פעמיים - כחשש מפני טומאת
מאכלים. ולמרות הנתק והפער מהלכות אלו - קל לנו להבין אותן.
טמאה הוא מישהו טמא, דהיינו שהוא לא טהור, ואילו הטהור הוא טהור. לכן לפני טבילה במקווה
אני טמא, ואחריה אני טהור. ומקלחת? לא! מקלחת לא מטהרת.
רק מקווה! נשמע מבולבל, לא? בעצם מתחוור לנו שטומאה וטהרה
הם דינים בלתי מובנים ונתפסים בעליל. זו הגדרה מסובכת
לכל דבר קיים, שעובר בדרכים מסויימות על ידי נגיעה, נשיאה, אכילה או אפילו
המצאות תחת אותה קורת גג. סוג של ”קללה“ שכל אדם
צריך להישמר ולהיזהר שלא ”ידבק“ בה. אם כן - מה פשר דיני
טומאה וטהרה? מה מטרתם?
הטומאה - רק בבית המקדש
בימינו כולנו טמאי מתים חסרי תקנה. עד שיבנה
בית המקדש ותמצא פרה אדומה אנו כולנו במצב טמא. האם העובדה הזו משפיעה
בצורה כלשהי על חיינו? כלל וכלל לא. טומאתנו לא מונעת
ממנו שום דבר - החל מכניסה לבית הכנסת, עמידה מול הטומאה הופכת לנו לבעייתית - בעת
העלייה להר הבית. אסור לנו להיכנס לתחום העזרה כשאנו טמאי מת, ועל כן על העולים להר
הבית להתרחק מהאזור בו מאמינים כי הייתה בנויה העזרה. אם כן - דיני טומאה וטהרה תקפים
ומשפיעים רק במקרה אחד - בעת עלייה לבית המקדש. כל הדינים המפורטים
והסבוכים הללו תקפים לאזור מצומצם של 50 על 50 מטר!
רחיצה חיצונית ופנימית
הראי“ה קוק כותב בספרו עין אי“ה (שבת ב,
ג ו), המפרש בצורה עמוקה את אגדות הגמרא כי "כל ניקיון ורחיצה חיצונית תיגמר... לטובה,
בהיותה מחוברת עם רחיצה פנימית. וזה הדבר נוהג בין בהנהגה גופנית,
שצריך האדם שיכיר את הרחיצה לשם תועלת שמירת גופו יותר מלשם
הקישוט החיצוני שיש בה [דהיינו - רחצת הגוף לשם היגיינה ובריאות חשובה
מן רחיצה לשם התקשטות ויופי], ותביאהו גם כן לחשוב שזאת הרחיצה
החיצונית בחלק הניקיון שיש בה כלפי חוץ, היא מצרכת את הניקיון של הרוח, של טהרת הלב
ממחשבות מכוערות, טהרת השכל מדמיונות עכורים וכאלה."
הרב קוק מסביר כי הרחיצה החיצונית, בעת
מקלחת או טבילה, צריכה להביא אותנו גם לרחיצה וניקיון פנימיים - טהרה ממחשבות רעות
ולכלוך פנימי. ומכאן - דיני טומאה וטהרה אינם מושגים טכניים בלבד. הזיית מי החטאת או
הטבילה במקווה אינם מעשים טכניים בלבד. הם הופכים לנקודות
עבודה פנימית, הזדככות פנימית - השתפרות.
מי יעלה בהר ה ‘?
הטהרה שאנו מחוייבים בה בטרם העלייה לבית
המקדש בעצם מחייבת אותנו לעשות הכנה, פיזית ורוחנית, לקראת הכניסה אל בית ה ‘, תחת
כנפי השכינה.
"מי יעלה בהר ה ', ומי יקום במקום
קודשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה " (תהילים,
כד ג – ד) "ארחץ בניקיון כפי ואסובבה את מזבחך
ה' " (תהילים, כו ו) העלייה לבית המקדש תובעת מאיתנו להתנקות, להזדכך, פנימית
וחיצונית. מטרתם של דיני טומאה וטהרה היא להכווין אותנו,
כיצד להתנקות כדי להיות ראויים לעלות אל ביתו של הקב“ה, כיצד להכין
את עצמנו - החל מהניקיון החיצוני - לראות מכובדים בעמדנו בארמון המלך,
וכלה בניקיון הפנימי - מידות טובות ומעשים טובים, לקראת העמידה בשערי בית ה‘.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה