לפרשת פינחס: כוחה של התמדה

פרשת פינחס || הקשר לתענית י"ז בתמוז

כוחה של התמדה

"האיר פני המזרח... שחטו התמיד"

י“ז בתמוז. היום המקולל. ביום הזה קרו חמישה מאורעות קשים ורעים  לעם ישראל - נשברו לוחות ברית, הועמד צלם בהיכל ה’, נשרפה התורה הקדושה, נבקעה חומת ירושלים, ובוטל קרבן התמיד.

פרשתנו, העוסקת בקרבנות סביב מעגל השנה, פותחת בקרבן מאוד חשוב ומיוחד, אולי אפילו הקרבן החשוב ביותר - קרבן התמיד. ”על שלשה דברים העולם עומד - על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים“. את התורה וגמילות החסדים כולנו מכירים, ויודעים מה החשיבות של קיומן באופן תמידי, אך מה זאת העבודה? בפשטות -  עבודת הקרבנות. עבודת בית המקדש היא זו שעליה העולם מתקיים. ומהו הקרבן היחיד שמוקרב בכל יום ויום? קרבן התמיד.

תמיד בשמחה

קצת הכרות - מדי בוקר, עוד לפני זריחת החמה, הייתה העזרה רוחשת. הכהנים היו מתכוננים לתחילת העבודה בבית המקדש, המוכרזת בעת הקרבת קרבן התמיד.

ההכנות היו רבות - הטבת הנרות, דישון המזבח, הכנת הכבש ועוד. סביב כל עבודה ועבודה, החל מהפעוטה ביותר וכלה בקדושה מכולן, הייתה נערכת הגרלה - מי יהיה הכהן בר המזל שיזכה בשירות בית ה'. עם עת נץ החמה היה כהן מיוחד, המוצב על מגדל גבוה, מכריז על עליית השמש. מיד עם הישמע הכרוז היו הכהנים פותחים את שערי ההיכל, והיה הכהן שזכה בעבודה המיוחלת והקדושה שוחט את קרבן התמיד.

בכל יום, בבוקר ואחר הצהריים, היה נשחט טלה אִשֶה לה'. בכל יום, בבוקר ואחר הצהריים, הייתה נעשית אותה עבודה טכנית ופשוטה בהתלהבות ובהתרגשות כאילו זו הפעם הראשונה שמוקרב קרבן. למרות שהדבר נשמע לנו פשוט, אין הוא כזה. כלל וכלל לא.

תחשבו על זה - בכל יום אנו זוכים לעמוד לפני הקב“ה ולשפוך שיחנו לפני קוננו. למרות שהדבר נשמע משמעותי ומעורר רושם כולנו יודעים שקשה מאוד לכוון בתפילות היום - יום. תחשבו שלפחות שתי תפילות, מדי יום ביומו, חייבות להיות בשיא הכוונה אליה אתם יכולים להגיע. ועכשיו תוסיפו לכך שאתם מתפללים בשביל כל עם ישראל, ואם לא תתפללו - כאילו עם שלם לא התפלל.

זהו המצב של קרבן התמיד - קרבן יומיומי וקבוע, שנעשה מדי יום בחיל וברעדה, בהתרגשות ובהתרוממות.

תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם

תמיד בשמחה. בדרך למזבח...

אמרנו קודם שקרבן התמיד הוא אחד הקרבנות החשובים ביותר אם לא החשוב מכולם. מדוע? מה מוביל אותו למעמד כה נשגב ומרומם הגובר על כל שאר הקרבנות? חשיבותו של קרבן התמיד ניבטת משמו ובכך מאופיו - התמידיות. העקביות, ההתמדה, ההמשכה - יום אחרי יום, שנה אחר שנה, לעולם לא לחדול.

קרבן התמיד מראה לנו את כוחה של ההתמדה וההמשכיות, שכן אפילו במאורעות חשובים כמו פסח ויום הכיפורים, שעבודות היום רבות הן וקרבנות רבים יש להקריב, למרות זאת - קרבן תמיד לא התבטל.

קרבן התמיד מסמל את הדבקות וההתמדה, שדווקא הם החשובים לה'. קל מאוד להתפלל בכוונה ביום הכיפורים או לכוון בעת הקידוש בסוכות, אך דווקא ההתייחסות המיוחדת לאירועים הקבועים, התמידיים, השגרתיים והצפויים - היא המקבלת נופח מיוחד. היא זו העולה לריח ניחוח אישה לה'.

גבורת ההתמדה וניצחון השגרה

קרבן התמיד, הקדוש בקרבנות, לא בטל מעולם. מדי יום ביומו היו הכהנים מקריבים אותו בהתלהבות ובשמחה, עד היום הנורא - י“ז בתמוז. ביום בו בטל התמיד אנו צריכים לזכור שהדבקות וההתמדה, ההמשכיות למרות השגרה המשעממת והאפורה - הן המטרות החשובות. נוח לנו להתאבל על החורבן בשלושת השבועות ובתשעת הימים, קל לנו לבכות על בית המקדש בי“ז בתמוז ובט' באב, אך בהלכות הנהגת אדם בבוקר, בהלכות היום - יום, אומר לנו השולחן ערוך ש”ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש“. לא רק בשלושת השבועות, אלא בכל יום ויום - ”שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש“. ואדם שדואג אינו מסתפק בישיבה בחיבוק ידיים, ובהמתנה לראות מה ילד יום. אדם המיצר ודואג קם ופועל, דואג שרצונו יעשה. דווקא בזמן זה, שבו השגרה ניצחה את ההתמדה, ובטל קרבן ההתמדה, אנו צריכים לקום! לפעול!

”למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט! עד יצא כנוגה צידקה וישועתה - כלפיד תבער!“