הדילמה הארוכה של ההר

לא נולדה אתמול || ההבלגה לתוקפנות הערבית בהר הבית

לא רק בעזה ירו על ישראלים ממסגדים, ולא רק בה נדרש אישור מיוחד כדי להשיב אש • מחקר היסטורי חדש של ד"ר דותן גורן מגלה כי ב־1948 ירו מהר הבית על הרובע היהודי, ובן־גוריון והנהגת היישוב היהודי הורו להבליג

 

↓ מאת: נדב שרגאי / ישראל היום

היסטוריה של עימות. ילדים פלשתינים בהפגנה במתחם הר הבית

לא רק בעזה, גם בהר הבית: לפני שבועות אחדים העמידו פורעים ערבים במבחן קשה את משטרת ישראל, כאשר התבצרו במסגד אל־אקצא, השליכו משם אבנים על השוטרים וירו לעברם בכינון ישיר זיקוקים ונפצים. השוטרים רצו לפרוץ אל המסגד, אבל הדרג המדיני מנע זאת מהם בפקודה מפורשת. אחד השוטרים שאל את מפקדיו בתסכול מה יקרה אם בפעם הבאה יירו עליו משם ולא יסתפקו ב"נשק קר"? האם גם אז ימנעו מהשוטרים לפרוץ פנימה?

שבוע אחרי הפסקת האש בדרום, על רקע הפרות הסדר שעדיין נמשכות במסגד אל־אקצא - רק לפני שבועות אחדים הוצתה תחנת המשטרה בהר ונבזזה על ידי המון פורעים - מתברר שמהר הבית כבר ירו לא פעם ולא פעמיים, ואפילו אש כבדה. הירי ההוא לא כוון אל עבר שוטרים, אלא אל עבר תושבי הרובע היהודי. הדבר קרה חודשים אחדים לפני קום המדינה, והדרג המדיני בשיתוף הדרג הצבאי - הממשלה והצבא שבדרך - מנעו כבר אז מהצד המותקף להשיב אש.

הדברים נפרסים עתה במחקר חדש עתיר גילויים על הנוכחות היהודית בהר הבית בשנים 1948-1840, שמפרסם ד"ר דותן גורן. המחקר הוא נדבך נוסף לשני מחקרים קודמים של ד"ר משה ארנוולד ומרים צור, שגם מהם עלו ממצאים דומים. גם באותם ימים, מתברר עתה, נאסר באיסור חמור על הכוח ברובע היהודי להשיב אש; גם אז נצרו היהודים (בדרך כלל) את נשקם.

•   •   •

הימים היו ימי החורף של דצמבר 1947, כשישה חודשים לפני נפילת הרובע היהודי. הערבים ירו, לעיתים יום אחר יום, מהר הבית לעבר הרובע, וכן על השיירות היהודיות שנסעו מאזור ים המלח על כביש ירושלים־יריחו. האיפוק שנדרש מהלוחמים היהודים היה רב, וגם אז ביטא "העורף" את תסכולו.

בכינוס נציגים של סניפי מפא"י ב־17 בדצמבר קם מאיר גרבובסקי, חבר הוועד הלאומי וועדת המצב, ופרק את אשר על ליבו בנוכחות הנהגת היישוב. "בירושלים נוצר מצב מיוחד במינו", אמר גרבובסקי, "יורים ממסגד עומר ואי אפשר להשיב; אם ישיבו - פירוש הדבר הצתת העולם המוסלמי ולגיטימציה ברורה מאוד להתערבות. המגינים היהודים עומדים בפני בעיה חמורה מאוד. זה נמשך יומם ולילה".

תחנת המשטרה בהר, שנבזזה בחודש שעבר

גם אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות, דיבר באותם ימים על "התמרמרות רבה בקרב יהודי ירושלים", לנוכח המגבלה הזאת. העורף התלונן, אבל ההנהגה המדינית נשכה שפתיים והתייצבה מאחורי אותה הבלגה. בינואר 1948 אף טרח דוד בן־גוריון להחמיא לאנשי ההגנה ברובע היהודי ואמר כי הוא "משבח אותם, לא רק על כך שהם יודעים להדוף, אלא על שהם ראו את האנשים שירו עליהם מהמסגד, והיה להם הכוח לא לירות בחזרה".

האיפוק שנקטו אנשי ההגנה לנוכח הירי הבלתי פוסק עליהם מהר הבית, הוליד את החשש שאנשי המחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י - ינקטו פעולה כדי להוכיח ליורים שלמרות הכל יש מי שמגיב. יצחק בן־צבי העלה חשש מעין זה כבר בדצמבר, ובדיון מוקדם יותר העלה נציג מפ"ם, יעקב ריפתין, את האפשרות שה"פורשים" יפוצצו את מסגד עומר.

בן־גוריון נחרד לנוכח הדברים. הסכנה כה הסעירה אותו עד שהכריז כי אם אכן יתעורר חשש ממשי, יפריעו כוחות ההגנה לארגוני הפורשים לבצע זאת ואף הוסיף: "אם לא נוכל להפריע אלא בנשק, אני מוכן לצאת ולירות" (גורן מסתמך כאן על הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות שנחשפו לפני שנים אחדות על ידי ד"ר משה ארנוולד).

מאבק מתמיד בעלילות

את הערבים, מכל מקום, לא עניינו החרדות בצד היהודי. בעיצומה של הלחימה אירע פיצוץ מסתורי במתחם הר הבית. כעבור חודש התירה הצנזורה לפרסם שלמקום הובאו 30 טונות של חומר נפץ, שפונו מאוחר יותר בפיקוח בריטי מהמקום. יומן העיר העתיקה, שרשמו מגיני הרובע היהודי - יומן שאותו חקרה מרים צור ושגם דותן גורן מסתמך עליו - מגלה כי מחסן הנשק המרכזי של הכוח הערבי בעיר העתיקה מוקם בהר הבית וכלל רובים, תתי־מקלעים, אקדחים ותחמושת.

האחראי למחסן היה השייח' יאסין אל־בכרי. בכל פעם שבאזור ירושלים התלקחו קרבות, נשלפו כלי נשק ותחמושת מהמחסן. שטח המסגדים על הר הבית, כך מתברר, שימש גם לאימונים. הבריטים העלימו עין, ולעיתים אף שיתפו פעולה עם הערבים.

המתיחות בהר גאתה כאשר באפריל 1948 פירסם העיתון הבריטי "דיילי אקספרס" שמועה, שלפיה ההגנה חופרת מנהרות מתחת למקומות הקדושים לאיסלאם כדי לפוצץ את כנסיית הקבר ואת הר הבית. במהותן היו אלו ידיעות ועלילות שקריות, הדומות לשקרים שהתעמולה הפלשתינית מרבה לפרסם כיום בדבר תוכניות ממשלתיות ישראליות לכאורה שמטרתן לפוצץ את מסגדי הר הבית. היום הופכת כל חפירה ארכיאולוגית סביב הר הבית ל"מזימה ישראלית להחרבת המסגדים"; בנוסח הקדום יותר עמד מאחורי העלילה ניסיון תמים של אנשי ההגנה לנצל את תעלות הביוב הישנות בעיר כמעברים בין העמדות.

כדי להרגיע את הרוחות הורה קפטן פוקנר, שהיה מפקד הפלוגה הבריטית ברובע היהודי באותם הימים, לחדול מאותן עבודות. דובר הסוכנות היהודית מיהר לכנס עיתונאים כדי להזם באוזניהם את העלילה. כעבור זמן קצר דיווח ה"דיילי אקספרס" שחיילים בריטים "חדרו למנהרה ופוצצו אותה".

ד"ר דותן גורן

בשלב מסוים, ביולי 1948, לאחר שהרובע היהודי כבר נפל, חשב דוד בן־גוריון שצה"ל יצליח לכבוש מחדש את העיר העתיקה, וגם אז חשש מאוד ממה שעלול להתרחש בהר הבית. הוא פקד לפיכך על דוד שאלתיאל, מפקד הכוחות בירושלים, "להכין כוח מיוחד, נאמן וממושמע... שישתמש בלא רחמים במכונת ירייה נגד כל יהודי שינסה לשדוד או לחלל מקום קדוש, נוצרי או מוסלמי".

בן־גוריון חשש בעיקר מארגוני הפורשים (הלח"י והאצ"ל, כפי שכונו אז הארגונים הללו על ידי הנהגת היישוב היהודי). שתי פרשיות עלומות, שגורן מזכיר אותן כבדרך אגב, ושפורסמו בספרי הראשון על הר הבית ("הר המריבה", 1995, כתר), המחישו יותר מכל את חששו. הן גם הבהירו, כבר אז, שהר הבית אינו רק עניין של "הפורשים הקיצוניים", ושההתעניינות בו רבה ומקיפה מעגלים רחבים בהרבה.

תרמילים עם חומר נפץ

הפרשה הראשונה קשורה דווקא לאיש של בן־גוריון, דוד שאלתיאל, מפקד גיזרת ירושלים של ארגון ההגנה, שבן־גוריון הורה לו כאמור לירות בכל מי שינסה לפגוע בהר הבית. בליל שבת, 16 ביולי 1948, הכין שאלתיאל את כוחותיו לפרוץ לעיר העתיקה. באותן שעות ממש בחר שאלתיאל בסממן פולחני דתי מובהק שיסמל את הניצחון העתידי שלו - כך האמין - בקרב על קודשי האומה: הר הבית. שאלתיאל, ניצול מחנות ההשמדה בגרמניה, שלא היה אדם דתי, הכין עימו טלה, שאותו ביקש להעלות קורבן לאלוהי ישראל במרכז ההר.

הפרשה השנייה קשורה ליהושע זטלר, מפקד הלח"י בירושלים, ובתוכניתו לפוצץ את מסגדי הר הבית. זטלר, כמו מחתרות יהודיות שבאו אחריו - "המחתרת היהודית" שהשב"כ חשף ב־1984, או מחתרת ג"ל בשנות ה־70 של המאה הקודמת בראשות יואל לרנר - עסק באותן שעות דמדומים שבין מחתרת למדינה בהכנות לפיצוץ המסגדים. שלושה מלוחמי הלח"י שזטלר שוחח עימם, קיבלו לידיהם 20 תרמילים עמוסים בפחיות של חומר נפץ והעמיסו אותם על גבם. בהנהגת הלח"י לא ידעו דבר על תוכניתו הפרטית של זטלר - לא יצחק יזרניצקי (לימים ראש ממשלת ישראל ששינה את שם משפחתו לאחר קום המדינה לשמיר), לא נתן ילין מור וכמובן לא הארגונים העמיתים.

אלא שניסיון הכיבוש של העיר העתיקה ב־16 ביולי 1948 נכשל. שתי התוכניות - זו של שאלתיאל להקריב קורבן טלה בהר, וזו של זטלר לפוצץ את המסגדים - לא יצאו אל הפועל.

הדרג המדיני היהודי הפעיל אפוא בלמים, בכל הנוגע להר, כבר בערב הקמת המדינה. הבריטים לעומת זאת חשו עצמם חופשיים פי כמה בכל הקשור להתנהלותם במקום, אף שגם הם הגבילו עצמם שם.

בתקופת המרד הערבי הגדול (1939-1936) ניהל המופתי הגדול חאג' אמין אל־חוסייני את המרד בבריטים מהר הבית, עד שנמלט משם באחד הלילות בחסות החשיכה כשהבין שמעצרו קרוב. ד"ר יובל ארנון אוחנה, חוקר השנים ההן, שאף חיבר ספר על שנות המרד, מגלה כי מוחמד אל־ברנאווי, שומר ראשו ומשרתו של המופתי, נותר בהר גם לאחר בריחת חאג' אמין, וכי המתחם נוצל באותה עת הן להסתרת אנשים והן לאחסון אמצעי לחימה.

גם גורן מציין שבאותן שנים ההר הפך מקום מקלט לחברי הכנופיות הערביות שהשתתפו במרד הערבי הגדול. במחקר שערך רפי קיטרון על הסליקים, נמצא מסמך בארכיון ההגנה, שמספר על מפקדה ערבית שהתמקמה בהר, ובה היו אחראים לחלוקת נשק. אוחנה מגלה שמהסליק הזה הועברה אספקה גם לכנופיות באזור חברון. תמונה אחת של שער הברזל, אחד משערי הר הבית, שצולמה באותם ימים, מלמדת כיצד אטמו הבריטים את שערי ההר ומנעו לימים ארוכים את כניסת המוסלמים לתוכו, עד שהשלימו את "ניקויו" מנשק וממורדים.

האיסור נשבר לפעמים

אחד משערי ההר שנפרצו לאחרונה

ד"ר דותן גורן, שפירסם את גילוייו בקובץ מחקרי יהודה ושומרון האחרון, מקדיש במחקרו מקום גם לסיפורם של היהודים במהלך המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, שהפרו ביודעין את האיסור ההלכתי המפורש של רבני ירושלים לעלות להר הבית ועוררו את זעמם של יהודי העיר. הידוע שבהם היה משה מונטיפיורי, שביולי 1855 ביקר בהר בחברת רעייתו יהודית והקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין. שנה אחרי מונטיפיורי ביקר בהר הסופר והמשורר היהודי־אוסטרי ד"ר לודוויג פרנקל, שבא ארצה להשתתף בחנוכת בית הספר "למל" בירושלים. גם הברון אדמונד רוטשילד (הנדיב הידוע) ביקר בהר באפריל 1887, ואחריו, ב־1912, ביקרה בהר הבית למרות מחאות הרבנים מערכת עיתון ה"היינט" מפולין.

בנימין זאב הרצל, לעומת זאת, הכיר היטב את ההלכה האוסרת על יהודים בני זמננו את הכניסה להר, וכאשר ביקר בארץ ב־1898 בחר להשקיף על המקום ממרפסת בית הכנסת "תפארת ישראל" (בית הכנסת פוצץ על ידי הירדנים ב־1948, ובימים אלה החליטה הממשלה לשחזרו ולהקימו מחדש, כפי שנעשה עם בית הכנסת "החורבה" הסמוך).

יהודים היו מעורבים לפני יותר מ־100 שנים גם בשיפוצים שהמוסלמים ערכו בהר הבית. המחנך דוד ילין מספר כי בעבודות שנערכו בהר באותה שנה שבה הרצל ביקר בירושלים, נטלו חלק תלמידי בית הספר כי"ח. הללו תיקנו ומירקו את כיפת העופרת של כיפת הסלע בבית המלאכה שבבית ספרם. הם כנראה לא נכנסו להר.

הוואקף עצמו ביקש באותן שנים מרבי משה שפירא, מומחה בהתקנת שעוני שמש בשכונות היהודיות של ירושלים, להתקין שעון דומה גם בהר הבית. שפירא, יהודי דתי, סירב לעלות להר מסיבות הלכתיות וניסה להתחמק בתירוצים שונים. המוסלמים נפגעו; הם ראו בכך עלבון ואיימו על חייו של שפירא. הממונה על ההקדשים המוסלמיים השייח' נימר אפנדי יעץ לשפירא לעזוב את העיר עד יעבור זעם, ושפירא העתיק את מגוריו לפתח תקווה.

מטעמים דומים דחה גם המסגר אליה באסן את בקשת המופתי לתקן כמה שערים בהר. לעומת זאת, היו בעלי מלאכה ומקצוע יהודים, שלא התחשבו באיסור ההלכתי לעלות להר הבית. כאשר בחצר המסגדים אירעה מפולת וקישוטי הקירות במסגד אל־אקצא נפגעו קשה, הזמינו תחילה המוסלמים מומחים יוונים כדי לשחזר את הקישוטים, אך הללו העלו חרס בידם. אחר כך הם ביקשו את עזרתו של הצייר היהודי שמואל מלניק, וזה נענה לאתגר,  ולבקשת המוסלמים הגיע להר ותיקן את הנזקים.

שער הברזל, אחד משערי ההר שנאטם על ידי הבריטים

•   •   •

שער הברזל, אחד משערי ההר שנאטם על ידי הבריטים

כמעט מיותר לציין כי כיום, לנוכח העימות הלאומי והדתי סביב הר הבית, אשר נמצא בשיאו, המוסלמים נמנעים מלערב בעלי מלאכה יהודים בשיקום ובשיפוץ מונומנטים מוסלמיים על ההר. כשהיה צורך בשיפוץ כיפת הזהב לפני כשלושה עשורים, תרמה ירדן למטרה מיליוני דולרים, והמלאכה הופקדה בידיה של חברה איטלקית ואחר כך בידיהם של המצרים. המוסלמים התנגדו אפילו למעורבות של רשות העתיקות בשיקום הכותל הדרומי והכותל המזרחי של ההר שהתערערו. הירדנים והמצרים בשיתוף הוואקף - הם שעסקו בכך.

לאורך השנים שגורן עוסק בהן במחקרו (1948-1840), נדרשו לא פעם מנהיגי היישוב להרגיע גם את המנהיגות המוסלמית היושבת מחוץ לגבולות ארץ ישראל בשל חששה שהיהודים מתכוונים למוטט את אל־אקצא. חיים ויצמן נדרש לעניין כבר באפריל 1918 בשיחות שקיים בקהיר. חודשיים מאוחר יותר הוא נדרש לעניין פעם נוספת בפגישתו עם הסולטן המצרי פואד הראשון.

בעקבות מאורעות תרפ"ט גם היישוב היהודי עסק בכך באופן אינטנסיבי. לעיתים, כפי שמציין יהודה עציון בספרו האחרון "עלילות המופתי והדוקטור" (הוצ' ספריית בית אל), יצרו ניסיונות ההרגעה את הרושם שהיהודים איבדו עניין בהר הבית, עד כדי ניסיון לעקור אותו מהזיכרון היהודי. המשורר אורי צבי גרינברג חש אף הוא בכך, וכתב באותם ימים את שירו "באזני ילד אספר". אצ"ג לועג בשיר לראשי הציונות ומאשימם כי אינם חפצים במשיח.

לפני חודשים אחדים, על רקע המתיחות בהר הבית, הקריאה בכנסת סגנית השר ציפי חוטובולי את השיר הזה, שבו כותב אצ"ג בין היתר על אותו המשיח: "אני שמעתיו מדלג מני הר אלי הר, כצבי וכיעל פסיעותיו על כל סלע גבה ...אך אל הר הר־הבית לא בא: זה ההר היחיד שעליו לא דרך ברגליו..."