היום שעל סף האין

ותחזינה || גיליון 178 | א‘ תשרי תשע“ה | ראש השנה

רק אתמול התחיל חודש אלול וכבר מתרגש ראש שנת תשע“ה לפתחינו. השבוע הקצר שיצר חג ההמלכה של הקב“ה השנה הביא לכך שלא נותר לי זמן רב לחשוב על רעיון המתאים לבית המקדש וליום המיוחד הזה. למרות זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אשתף אתכם ברעיון אחר שעלה בי בשבועות האחרונים. אפשר ומהלך הכתיבה יביא לקשירת הרעיון אל בית ה‘, ואפשר ובעת הקריאה אחד מכם יראה את החיבור ויאיר את עיניי. על כל פנים, בקשת סליחתי נתונה לכם מראש...

היום בו מתחדש הזמן

ראש השנה הוא יום מיוחד. יחודו איננו מתבטא רק במנהגים המיוחדים ובתפילות המרגשות, אלא בעצם מהותו של היום ובשמו - ”ראש השנה“. בראש השנה בא בית דין (ובעצם, כל אדם ואדם), עוצר לרגע את הזמן, ומכריז: היום מתחילה שנה חדשה!

עכשיו מתחיל זמן חדש! מהיום נספור את הימים מחדש, נחשב את החודשים מחדש, נוסיף לשנות השמיטה והיובל עוד שנה. נעצור את מהלכו של כדור הארץ בחלל ונכריז שהיום מתחילה שנה חדשה. זהו רעיון אבסורדי, שכן את הזמן אי אפשר לעצור. אין כל הבדל בין היום לבין מחר ובין חודש אחד למשנהו. הימים חולפים, השעון דופק, הזמן נע במרוצתו הקבועה ואין כל חדש תחת השמש. כיצד ניתן להגיד כי - הנה! ישנה שנה חדשה! ישנו זמן חדש, ובהחלט יש חדש תחת השמש! אפילו חילוף העונות איננו חל בראש השנה כי אם בחג הסוכות. אבסורד זה הוא מה שנותן לראש השנה את אופיו המיוחד...

ראש השנה חל באופן קבוע ”בכסה ליום חגנו“ - בעת כיסיו של הירח. אם נשנה רגע את תפיסת עולמנו ונעבור לצורת מחשבה של בני העולם הקדום נגלה שיום תחילת החודש הוא באופן קבוע יום לא ברור. האם זהו סופו של החודש הקודם או תחילתו של הנוכחי? כיצד נוכל לדעת מה התאריך אם הירח כה דק עד שאיננו יכולים להבחין בו בשמיים? דווקא כיסויו של הירח הוא המעיד על התאריך, דווקא ההעלם של הלבנה אומר לנו שהיום חל ראש החודש, תחילת המחזור הנוכחי, חידוש הזמן. דווקא חוסר העדות לתאריך המדויק היא העדות לתאריך המדויק. המשמעות היא שראש השנה חל באופן קבוע ב“אין זמן“. גם הכפילות של החג והצורך בשני ימים נועד כדי לצאת מהספק - האם היום חל היום הקדוש או שמא מחר?

הנקודה העומדת ביסוד כל האמור לעיל היא שראש השנה הוא חג שמעל הזמן, מעבר למגבלה הארצית של מימד הזמן... מה המשמעות של מסקנה זו?

בין תשובה פתאומית לתשובה הדרגתית

הראי“ה קוק בספרו אורות התשובה (פרק ב) עושה חילוק בין שני סוגים שונים של תשובה: ”תשובה פתאומית“ לעומת ”תשובה הדרגית“. "הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה.  בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה על ידי איזו הופעה של סגולה פנימית, על ידי איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה. וישנה תשובה הדרגית. לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו ואורחות חייו, רצונו, הלך - מחשבותיו, ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המידות, מיטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר עד שהוא בא למעלה רמה של זיכוך ותיקון."

תמיד חשבתי שהתשובה ההדרגתית מתאימה לספירת העומר או לימי שובבי“ם, ששניהם תקופות ארוכות בהן האדם חוזר לאט לאט בתשובה, ומתקן את עצמו באיטיות וביסודיות. לעומת זאת, הברק המבריק והתשובה הפתאומית הרגישו לי כחלק מזמן אלול ועשרת ימי תשובה – תקופה קצרצרה בה נעשה באדם מהפך קיצוני, מהלך מהיר, ”מחטף“ מה יוצר את היכולת להשתנות והתחדשות בזמן כה קצר? איך ניתן למצוא את התשובה הפתאומית בתוך נתיבות עמקי התעלומה?

היום שעל סף האין

תהליך התשובה גם הוא ביסודו תהליך אבסורדי. האדם ניצב יום אחד ומכריז – מה שהייתי אינני עוד,עברי וחטאי חדלים להתקיים - אני כעת אדם אחר, אדם שונה – אדם חדש! מחיקת העבר והתחדשותו של האדם הם דברים שמעל ההיגיון, שהרי אף שופט שפוי לא יעניק חנינה לפושע שיתחרט על מעשיו ויכריז שהוא לא יחזור עליהם לעולם. דווקא ביום בו מתחדש הזמן ניתנת לאדם ההזדמנות לחדש את מעשיו, לחדש את נשמתו ולשוב בתשובה. דווקא ביום הזה, בו נולד העולם כפי (שאנו אומרים בתפילת ראש השנה: ”היום הרת עולם“, מלשון הריון) ניתנת לאדם הזדמנות להוליד את עצמו מחדש...

דווקא היום האבסורדי, המיוחד, בו מתעלה הזמן ומגיע אל סף ה“אין“ מושג (יסודי בתורת החסידות המתאר את האינסוף, את הנקודה שמעבר להבנת האדם ומעבר לכל מוגבלות חומרית. האין הוא הקיום האמיתי, בעוד היש הינו אשליה עצומה ומוגבלת שיצר הקב“ה בעת בריאת העולם) ניתנת לאדם האפשרות להעלות אף עצמו אל האין ולהגיע למצב בו הוא חדש לחלוטין, נקי ובר מעברות וחטאים. ואולי דווקא מתוך מקום נקי וחדש זה, בו מתנער האדם מכל קליפותיו ומשיל מעליו את ”נשל הנחש“ הכולא אותו, הוא יכול לבוא אל מול הקב“ה האינסופי - אור אין סוף ברוך הוא - ולהמליך אותו על כל העולם, בעוז ובהדר, בהוד ובנוראות!

(ואולי נוסף, המחבר אותנו אל בית הבחירה - אולי דווקא במקדש, המקום בו החומר מגיע למצב בו הוא מבטא רוח בלבד, בו האבנים והעצים הופכים לקודש קודשים והבהמות לקרבנות לה‘, המקום בו האין כבר נמצא בתוך היש, ניתן להמליך את ה‘ באמת ובתמים, מתוך התחדשות מלאה ההופכת את המקום ל“מעל המקום“?..)