סדר קרבנות- עמידה של ענווה והתחטאות

ותחזינה || גליון 183 | ח' במרחשוון תשע"ה | פרשת לך לך

אחד הקטעים שמקבלים בעיניי אור מיוחד הוא סדר קרבנות. הפתיחה הזו לתפילה, שהוזנחה מעת על ידינו, זכתה לעדנה מחודשת בעיני מאז כיתה ז׳, עת התחלתי להגיד אותה בקביעות. באותה תקופה בקשתי מעט את טעמה של אותה תפילה, ואת פשרו של אותו קטע. נראה שהמקור הראשון לסדר קרבנות מצוי במדרש אמוראי במסכת תענית (כז ע״ב) בו נעסוק השבוע. לפני שנצלול לעיון משרש אבקש להקדים שני משפטים הראשון הוא היזכרות בכך שאת תפילת שחרית תיכן אברהם אבינו (כפי שלמדנו במסכת ברכות) וכנראה שגם את הפתיחה לה. השני הוא תפילה, על מאמר זה ועל סדר קרבנות, ובעצם תפילה על התפילה, והוא פסוק אחד מספר תהילים: ״תיכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפיי מנחת ערב״ (תהילים, קמא ב). הפסוק הזה הוא בעצם סדר קרבנות. וכעת למדרשנו:

״אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: "ויאמר ה' א-להים, במה אדע כי אירשנה?" (בראשית טו, ב) אמר אברהם: 'ריבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך- אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?' אמר לו: 'לאו!' אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! הודיעני- במה אירשנה?' אמר לו: 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' (בראשית טו, ט) אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים.. בזמן שאין בית המקדש קיים- מה תהא עליהם?' אמר לו: 'כבר תקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני- ואני מוחל להם על כל עונותיהם״.

עמידתו של אברהם מול ה׳

הקדמה נצרכת היא הסבר ההקשר של המדרש. המשנה במסכת תענית, עליה נכתבה גמרא זו, מתארת את סדר התפילה של המעמדות. מהם המעמדות? קרבן תמיד של שחר הוא קרבן ציבור, דהיינו- קרבן בשם כל עם ישראל. כל קרבן צריך את הימצאות הבעלים של הקרבן באותו מעמד, אך איך נוכל להביא את כל עם ישראל למעמד הקרבת התמיד כל בוקר ובוקר? לשם כך נקבעו המעמדות- חברות של נציגי קהל עדת ישראל אשר שהו במשך שבועיים בשנה בירושלים ונכחו בעת הקרבת הקרבן. המעמדות היו מתפללים באותו זמן סדר מסויים של תפילה שלימים התקבעה והיוותה את הבסיס לתפילה שנו מכירים היום. עוד הבנה בסיסית במדרש היא השימוש בפסוק ״״. כוונת המדרש היא כי תשובתו של ה׳ לשאלת אברהם היא בציווי על הקרבת קרבנות. בהכרח מגיע מד שאלתו של אברהם התמהה על המשך ההבטחה לאחר חורבן המקדש.

לאחר הקדמה זו אבקש להעיר כי התבוננות בהבדל בין הדרך בה פונה אברהם לרבש״ע לבין הדרך בה פונה הוא אליו בחזרה מראה לנו כי המדרש משתמש בלשון מקסימה- כאשר אברהם פונה לה׳ כותב המדרש ״אמר לפניו״, ואילו כאשר פונה ה׳ לאברהם הלשון היא ״אמר לו״. כמו כן, אברהם פותח כל משפט בקריאה המתחטת ״ריבונו של עולם!״. שתי נקודות אלו יוצרות בנו תחושה של ענווה ושפלות בעמידתו של אברהם מול ה׳. למרות תוכן דיבורו של אברהם, שכביכול מגיע לקב״ה עם תביעות, הסאב-טקסט יוצר תחושה של ענווה, ומראה שתביעות אלו אינן אלא צורך המציאות המחוייב, ולא דרישות מחוצפות כלפי שמיא.

הצבת שאלת היסוד

כעת, ניגש להצבת כמה שאלות בסיסיות שדרכן נוכל לפתוח פתח להבנות מעמיקות במדרש. המדרש מבסס עצמו על הפסוק ״ ויאמר ה' א-להים, במה אדע כי אירשנה?״. מוקדו של הפסוק הוא הירושה המובטחת לאברהם. במקור ההבטחה היא נתינת ארץ ישראל לזרעו של אברהם, אך במדרש אנו רואים שישנה הבטחה וירושה שונה. מהי, אם כן, אותה ירושה ואותה הבטחה עליהן מדבר המדרש? שאלה נוספת היא במה עוזרת תפילת המעמד, קרבן התמיד או סדר קרבנות כדי לקיים את ההבטחה והירושה? מהי הפעולה שהם פועלים הגורמת להם להיות זכאים לירושת אברהם? שאלה שלישית שנציב היא- במה דומים קרבן תמיד של שחר וסדר הקרבנות שבתפילה, שהאחד יכול להשלים את חסרונו של השני?

התבוננות בנקודות המוצא

לאחר הבנת הבסיס והצבת שאלות היסוד  ברקע העיון נעבור לבחינה של הנחות היסוד של המדרש. הנחות היסוד, הניבטות אלינו מבין השורות, הינן נקודות המוצא של הדרשן, ולכן גם שלנו כמעיינים, ולכן עלינו לחשוף אותם ולהתבונן בהם. נקודת המוצא הכי ראשונית היא כי מחילה על עוונות (המופיע בסוף המדרש) מקבילה לזכות לירושה. דהיינו- העובדה שעם ישראל נקיים לפני ה׳ היא התנאי לקיום ההבטחה.

נקודת מוצא נוספת היא שעם ישראל חוטא בכל מקרה ובית המקדש יחרה בכל מקרה. אברהם בטענותיו אל הקב״ה וה׳ בתשובותיו מציגים תמונה פסימית במקצת לפיה יש למחול לזרם העוונות הבלתי פוסק של בני ישראל, גם לפני חורבן המקדש וגם לאחריו. לאחר שהכרנו בכך שעם ישראל חוטא ויחטא ובית המקדש חרב עלינו למצוא פתרון אחר- שבא לידי ביטוי בתיקון סדר קרבנות.

ההבטחה והירושה- קיום הברית

לאחר הצבת נקודות המוצא נעיף מבט בפסוק עליו מתבסס המדרש ובהקשרו המקראי. במקור הפסוק מדבר על ארץ ישראל, אך כאן אנו רואים כח מדובר במושג ״ארץ״ במובן הכי רחב שלו, דהיינו- האדמה כולה, כדור הארץ כולו, ובעצם- הקיום כולו. הירושה עליה מדבר המדרש היא זכות הקיום. לולא סדר קרבנות ״לא נתקיימו שמיים וארץ״. בעצם מדובר פה על ארץ במובן הכי צר שלה, שען היא נוגעות בקיומו שלעם ישראל המונח על כף מאזני הכפרה של הקב״ה. אם לא יתקיים עם הסגולה לא יתקיים העולם, ולכן הבטחת הירושה על פי המדרש צופנת בתוכה הבטחת ניתוחיות אישית לכל יהודי ויהודי, כמו גם הבטחת המשכיות לכלים ישראל ובכך הבטחת קיום לעולם.

בעצם הירושה הזו היא קיום הברית בין היהודי לבין א-להיו. זו ירושה שאיננה יכולה לסמוך על ״זכות אבות״ ועל המוריש, שכן אנו רואים כי יש לחדש זכות זו בכל בוקר ובוקר, בכל יום ויום מחדש. הברית הזו, הקשר זה בין ה׳ לעמו, הם המבטיחים את קיומו של יהודי, את קיומו של עם ישראל ואת קיומם של שמיים וארץ. בכך אנו רואים כי המעמדות, קרבן התמיד של שחר וסדר הקרבנות מאפשרים התחלה חדשה לעם ישראל, מחיקה של כל החטאים. הריסטארט היומיומי הזה הוא המאפשר את קיום העולם, ההתחדשות הקבועה של הברית בין ה׳ לעמו היא הבטחת ירושתו של אברהם אבינו.

סדר קרבנות- עמידה של ענווה והתחטאות

אך איך זה פועל? מהי הנקודה שמאפשרת את חידוש הברית, את כפרת העוונות? כדי לענות על שאלה זו נעמד על החוט הקושר בין המעמדות לבין קרבן התמיד לבין המעמדות. לכאורה כל אחד מהם ״קובע ברכה לעצמו״ וכל אחד עומד בפני עצמו, ובכל זאת- לשלושתם ישנן יסוד אחד, והוא- העמידה בענווה לפני הקב״ה. בשלושת הטקסים הללו ניצב האדם כבן מתחטא לפני אביו ומבקש על עצמו ועל מחילת עוונותיו. בעת הקרבת הקרבן ובעת התפילה המזכירה אותו ניצב האדם באפסיותו ובהתבטלותו מול ריבונו של עולם ומתחנן- אנא, א-להי אבותינו! א-להי אברהם אבינו! מחל לנו על כל עוונותינו וחדש את הקשר בינינו! פתח לנו שער חדש, טהור ונקי לברית חדשה, טהורה ונקייה!

פתיחה ממקום של ״אתכפיא״

בשולי המאמר ארצה להוסיף הערה מתוך תורתם של אדמו״רי חב״ד, כפי שלמדתי במאמרו של האדמו״ר הצמח צדק ״מצוות ייעוד ופדיון אמה עבריה״. לא אכנס למאמר, בו נותן האדמו״ר פירוש רוחני עמוק למצוות הנוגעות באמה עבריה, אך אבקש להביא דברים הנוגעים לעניינינו. האדמו״ר כותב כי בתפילה ישנם שלושה שלבים הדרגתיים, כאשר הראשון בהם, שחל לפני פסוקי דזמרא (דהיינו- ברכות השחר וסדר קרבנות) הוא הנמוך ביותר. בשלב זה על האדם לנהוג מול הקב״ה כעבד שמוכרח לעשות רצון רבו ולכפות על עצמו את התפילה (״אתכפיא״ בלשון החב״דית).

גם הצדיק צריך להעמיד עצמו במקום הזה, מפני שדווקא ממנו עולה שבחו של ה׳, שכן דרך עמידה זו מציב האדם את הבנתו ואת רצונו כמשניים וכתחתונים לעומת רצונו של הבורא, ובכך הוא ממליך אותו עליו אף על פי כן ולמרות הכל. עמידה זו, אשר בהכרח מצריכה שפלות וענווה רבות, היא העמידה של סדר קרבנות. לאחר מכן מגיע השלב השני, הגבוהה יותר, בו האדם מתבונן בגדולתו של הבורא ומגיע מתוך בך לקילוס ושבח, שירה ותהילה ליוצר הל. זהו השלב של סדר קרבנות, שבא לידי ביטוי בשירת הלויים בבית המקדש.