לך לך: שלשה מזבחות – ועוד אחד/ הרב ישראל אריאל

פרשת המקדש - לך לך || הרב ישראל אריאל

לכל מזבח שבנה אברהם היתה משמעות שונה • מה היחודיות של המזבח שבנה אברהם אבינו בהר המוריה?

↓ מאת: הרב ישראל אריאל

ארבעה מזבחות מקים אברהם: באלון מורה, בבית אל, בחברון ובהר המוריה. כל מזבח ויעודו המיוחד. הדבר מורגש בלשון הפסוקים. בבראשית (יב, ו) נאמר: וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.  וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו'. מסביר רש"י, שהמזבח בא כהודיה לה' על בשורת הבנים ובשורת ארץ ישראל.

מאידך גיסא, באשר למזבח בבית אל, נאמר עם בנין המזבח, שאברהם נשא שם תפילה, ככתוב: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לה'  וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'', מתרגם אונקלוס: 'וצלי', כלומר, עמד בתפילה, ומסביר רש"י, שהתפילה היתה על העתיד להתרחש לישראל מול העיר עי בימי יהושע. היה זה למעשה קרב ראשון של יהושע על כיבוש ארץ ישראל, והנה הוא נוחל מפלה. לפיכך נשא אברהם תפילה על ישועתם.

בהיותו בשכם סבר אברהם כי מתנת ארץ ישראל לישראל תהיה כשאר המתנות, אולם מול העיר עי למד, שארץ ישראל נרכשת בקרבנות, וכמאמר הגמרא בברכות ה, א: 'רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא'. עמד, אפוא, אברהם והתפלל שהיסורים לא יהיו גדולים מדי ושבניו יעמדו בכך.

מזבח שלישי בונה אברהם בחברון, כנזכר בהמשך פרשתנו (בראשית יג, יד) שאברהם נצטווה להתבונן על מרחבי ארץ ישראל ולהתהלך בה, ומבואר בבראשית רבה (לט, טז). שמזבח זה היה להודיה על קנין הארץ, שם מודה אברהם לה' על הזכות שניתנה לו לעשות קנין הליכה בארץ ישראל ועל כל מה שראו עיניו בהליכתו. שם קורא אברהם בשם ה', שיידעו הכל, כי יש אדון לעולם ואדון לארץ.

אברהם מוסיף ובונה מזבח, שכן, בנין המזבח הרי זו פעולת חזקה, שכן, בכך קובע אברהם עובדה, ומקים מקום קבוע לדרישת ה', ואין לך מעשה חזקה גדול מזה. זה, אפוא, ענינו של המזבח אשר בנה אברהם בחברון כמעשה חזקה וכאות תודה על 'קנינה' של ארץ ישראל. שלשת המזבחות האלה אינם אלא הכנה למזבח העיקרי – המזבח הרביעי -שבנה אברהם בהר המוריה כיסוד לבנין בית המקדש.

לך לך - מזבח לשם ה'

ותחזינה  || גיליון 228 | י"א במרחשון תשע”ה | לך לך

↓ מאת: יובל קופרמן

על הרי שומרון החשופים צועד אדם זקן. בין שתי ערים גדולות הוא מחפש את הנקודה המושלמת, ומשזיהה אותה פניו מביעות סיפוק. שם, על פסגת ההר, הוא מתחיל להתכופף, לשלוח ידו אל האבנים. הוא אוסף את הגדולות והמסיביות. באיטיות ובשקיקה הוא בונה שם במת אבן קטנה, מזבח. ההר צחיח, ואין לאיש הזקן לא עצים ולא שה לעולה. רק מזבח אבן קטן. הוא נעמד על יד המזבח, מתנשף מהעבודה המאומצת הממושכת. מוחה באיטיות אגל זעה מעל עיניו המחייכות, ובאותה איטיות הוא מניף את ידיו השמיימה. שם, על ראש ההר החשוף, ניצב איש זקן ליד מזבח, ומביט לשמיים.

 

 

למה לבנות מזבח?

לפני שבועיים התחקינו אחר קין והבל שהביאו שניהם מנחה לה׳; בשבוע שעבר קראנו על נח שהקריב קרבן בצאתו מן התיבה; והשבוע אנחנו נפגשים באברם- איש פשוט מאור כשדים שלפתע הא-להים מתגלה אליו וקורא לו ללכת אל ארץ מסויימת. אותו אברם, שהפך להיות אברהם, אבי אומתנו, מגיע לארץ ישראל ומתחיל להסתובב על ההרים ועל הגבעות. בנקודת מפתח הוא נעצר ובונה מזבחות. ״ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה... וירא ה' אל אברם, ויאמר: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל... ויבן שם מזבח לה', ויקרא בשם ה'״ (בראשית, יב ו-ח).

בניית המזבחות של אברם מספקת לנו חלון הצצה אל מהות המזבח ואל תפקידו. עד כה פגשנו רק מזבח אחד, המזבח של נח, עליו הוא מקריב קרבנות לה׳. הפסוקים על אברם, לעומת זאת, לא מספרים לנו על שום קרבן. מהו, אם כן, תפקידם של המזבחות ושל המזבח בכלל? למה אברם טורח בכלל לבנות אותם?

 

 

תודה, תפילה ותורה

קריאה מדוקדקת בפסוקים יכולה לרמוז לנו על מספר תפקידים להם משמש המזבח. ראשית,  אנו מוצאים כי המזבח נבנה בצמוד להתגלות של ה׳ אל אברם- ״וירא ה׳ אל אברם״, וכתגובה להתגלות זו- ״ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו״ (ועיין ברמב״ן ובכלי יקר). אולי זה מזבח של תודה והכרת טובה של אברם לה׳ על ההבטחה שקיבל זה עתה, אולי זה מזבח שמטרתו לציין את המיקום של האירוע החשוב. אפיק פרשנות נוסף מצוי במעשים ובפעולות של אברם לאחר בניית המזבח- ״ויקרא בשם ה׳״. ניתן להבין את הקריאה הזו בשתי צורות: אונקלוס (ואחריו פרשנים נוספים) תרגם את המילים הללו לתפילה אל ה׳. לדעתו, אם כן, המזבח הוא מקום של תפילה ודיבור עם הקב״ה. אפשרות אחרת להבין את הקריאה בשם ה׳ מצויה בדברי חז״ל (ועיין באבן עזרא וברמב״ן), המסבירים כי המזבח שימש כנקודת הפצה ולימוד של תורת ה׳. כאן המזבח משמש כמוקד של אמונה בה׳, ממנו יוצאת הקריא אל העולם כולו- ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״ (ישעיה, ב ג).

 

 

מזבח דלתתא ומזבח דלעילא

נשים לב ששלושת הפירושים שהצענו מתחלקים בעצם לשניים- חלק מהפירושים נוגע למזבח הראשון, הנבנה כתגובה להתגלות, וחלקם נוגע למזבח השני, אותו בנה אברם כדי לקרוא בשם ה׳. ננסה לעמוד על ההבדלים בין שני המזבחות. במזבח הראשון הקב״ה הוא האקטיבי- הוא פונה אל אברם ומבטיח לו הבטחה. בניית המזבח היא תגובה מאוחרת, המבוססת על פנייתו של ה׳. לעומת זאת, במזבח השני אברם הוא היוזם והאקטיבי, והוא בונה את המזבח כדי לעשות איתו משהו, ולא בעקבות התרחשות שקרתה.

נקודת ההבדל הזו מכונה בשפת פנימיות התורה בשם ״התערותא דלעילא״ (התעוררות מלמעלה) ו״התערותא דלתתא״ (התעוררות מלמטה)- כאן הקב״ה הוא הפונה אל האדם והאדם מכיל אותו, וכאן האדם הוא זה שמתעורר לפנות אל ה׳. כאן גם מצויה נקודת ההבדלים במהות המזבח על פי הפרשנים: המזבח הראשון מבטא תודה או שמחה בהתרחשות שנוצרה עם ה׳, נקודת התייחסות לאירוע מן העבר, בעוד שהמזבח השני הוא מגמתי ומטרתי- ליצור משהו בעולם, לחדש איזה דבר: בין אם זה דיבור עם ה׳ ובין עם זה הפצת אורו ותורתו לבני האדם.

 

לקרוא בשם ה׳

מתוך העמידה על ההבדלים בין המזבחות אנו יכולים לחשוף את הקשר ואת נקודת המכנה המשותף, המבהירה לנו מהו תפקידו של המזבח ולמה אברם טורח לבנות אותו. שני המזבחות הם נקודת מפגש של הקב״ה עם העולם, בין אם הוא היוזם ובין אם לאו. המזבח מציין נקודת השקה וחיבור בין עליונים ותחתונים, בין שמיים וארץ, וזה מתבטא בהכרת תודה, בתפילה ודיבור או בלימוד והפצה של ההליכה לאור ה׳. החידוש של המזבח הוא שכעת יש מקום, ישנה נקודה, שבה מתרחש המפגש. איך נוצרת הנקודה הזו? מה הופך את המזבח לנקודת קישור עם ה׳ ומכונן את החיבור בין שמיים וארץ?

ייחודו של המזבח הוא שנקרא עליו שם ה׳. הקב״ה, שהוא אינסופי ובלתי נתפס בכלים אנושיים, איננו מתגלה לעולם כפי שהוא, שכן הוא כה עצום וגדול שלא נוכל לתפוס את התגלותו. התגלותו של ה׳ נעשית על ידי שמו. כאשר שמו של ה׳ נמצא, שרוי ושוכן במקום מסויים הוא מבטא את מציאותו של האינסופי עלי אדמות. הקריאה בשם ה׳ אותה עושה אברם הרי היא הנכחה והשראה של הא-להים במזבח אותו הוא בונה. המפגש שנוצר בין עליונים ובין תחתונים אפשרי בזכות הקונוטציה וההקשר הנוצרים מכך שהמזבח מקבל את שמו של ה׳. לפתע הוא הופך מבמת אבן מוגבהת למקום שיש א-להים, או כפי שאומר יעקב לאחר ההתגלות של חלום הסולם: ״אכן יש ה' במקום הזה״ (בראשית, כח טז).

 

בית לשם ה'

מזבחו של אברם שופך אור חדש על המזבח שניצב בלב בית המקדש. בתפילתו של שלמה בעת חנוכת בית המקדש הראשון הוא מכנה את המקדש 'הבית לשמו של ה'', ומתפלל לפניו: "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום, אל המקום אשר אמרת 'יהיה שמי שם', לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (מלכים א, ח כט). שמו של ה' השוכן והשרוי בבית המקדש ועל המזבח מבטא את נוכחותו שם, את עיניו הפקוחות וליבו המתבונן אלינו, המבקש ליצור איתנו שם מפגש.

ה'כלי יקר': למה יהודים שלמים ורבים עלו להר הבית גם בימי החורבן?

מיד בבואו שמה, כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה || כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונטשיץ בעל פירוש ה"כלי יקר" על התורה, מרחיב בפירושו לפרשת לך-לך, על מעלת הכניסה למקום המקדש, אף בחורבנו. ה"כלי יקר" מתאר בלשון ציורית את גודל מעלת ראיית מקום המקדש ואת ההשפעה הרוחנית שיש לעצם הנוכחות במקום על האדם.

מפירושו על הפסוק "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם..." עולה שבימיו של בעל ה"כלי יקר" (לפני כארבע מאות שנה) עלו יהודים להר הבית וכך הוא כותב: "שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא".

המעיין היטב בפירוש על הפסוק, ייווכח לראות שלא ניתן לנתק בין חזרתנו למרחבי ארץ קודשנו לבין חזרתנו למקום המקדש. אולי הפקרתנו את מקום המקדש - את הר הבית, היא הסיבה לחולשה האוחזת בנו באחיזתנו במרחבי הארץ שהבטיח ה' לאברהם.

לאחר שהקדוש ברוך הוא מבטיח לאברהם את הארץ, אברהם שואל באיזו זכות ירשו בניו את ארץ ישראל. כך רש"י מסביר, לפי דברי חז"ל את שאלתו של אברהם: "ה' אלקים במה אדע כי אירשנה?" - לא שאל לו אות, אלא אמר לפניו, הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה, אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות".

כלומר בלי זכות הקרבנות, יש לנו קושי בירושת הארץ...

הנה מקצת מפירוש ה"כלי יקר" על פרשת לך לך פרק י"ג פסוק י"ז:

↓ על מעלת העליה להר הבית גם בזמן החורבן/ כלי יקר

...כי שם מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך, ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופו ית' תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם (בראשית כב.יד) ה' יֵרָאֶה, וקרי בה יִרְאֶה היו"ד בחיריק ויראה היו"ד בציר"י, כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות.

כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא, כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל, כי למעלה כתיב (ג ׀-ד) עד בית אל, אל מקום המזבח וגו' ולקמן פר' ויצא (כח.יז) פי' רש"י שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל ופירשו המפרשים שמאותו זמן והלאה נתחברו שני המקומות מקום בית המקדש ובית אל והיו למקום אחד.

על כן נאמר כאן לאברם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם. הורה באצבע ששלימות זה הרוחני הנקנה לו בראיה לחוד לא נקנה לו כי אם מן המקום אשר הוא עומד בו והיינו בית אל. כי כך משמע פשט המקראות וילך למסעיו מנגד עד בית אל וגו' וז"ש אל הארץ אשר אראך שאני מראה אותך שמה וסבה זו מלך ביפיו תחזינה עיניך.

ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבנינו מכל מקום בית המקדש שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו'. וכנגד תועלת רוחני זה אמר הקדוש ברוך הוא: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם רוצה לומר מן המקום הקדוש אשר אתה עומד בו כי בו תקנה השלימות הרוחנית ותזכה לראות פני השכינה, ועל אותו שלימות אמר לך אתננה ולזרעך עד עולם כי שלימות רוחני זה לא ימוש לעולם.

ואחר כך אמר כנגד השלימות הגשמי הנקנה לו בארץ והיינו סתם נחלת שדה וכרם, וסתם קרקע אינה נקנית כי אם בחזקה גמורה מכי דיש אמצרי, אמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ולא הזכיר לזרעו עד עולם כי הארץ נתנה לישראל על תנאי אם ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

סדר קרבנות- עמידה של ענווה והתחטאות

ותחזינה || גליון 183 | ח' במרחשוון תשע"ה | פרשת לך לך

אחד הקטעים שמקבלים בעיניי אור מיוחד הוא סדר קרבנות. הפתיחה הזו לתפילה, שהוזנחה מעת על ידינו, זכתה לעדנה מחודשת בעיני מאז כיתה ז׳, עת התחלתי להגיד אותה בקביעות. באותה תקופה בקשתי מעט את טעמה של אותה תפילה, ואת פשרו של אותו קטע. נראה שהמקור הראשון לסדר קרבנות מצוי במדרש אמוראי במסכת תענית (כז ע״ב) בו נעסוק השבוע. לפני שנצלול לעיון משרש אבקש להקדים שני משפטים הראשון הוא היזכרות בכך שאת תפילת שחרית תיכן אברהם אבינו (כפי שלמדנו במסכת ברכות) וכנראה שגם את הפתיחה לה. השני הוא תפילה, על מאמר זה ועל סדר קרבנות, ובעצם תפילה על התפילה, והוא פסוק אחד מספר תהילים: ״תיכון תפילתי קטורת לפניך, משאת כפיי מנחת ערב״ (תהילים, קמא ב). הפסוק הזה הוא בעצם סדר קרבנות. וכעת למדרשנו:

״אמר רב יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: "ויאמר ה' א-להים, במה אדע כי אירשנה?" (בראשית טו, ב) אמר אברהם: 'ריבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך- אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?' אמר לו: 'לאו!' אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! הודיעני- במה אירשנה?' אמר לו: 'קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' (בראשית טו, ט) אמר לפניו: 'ריבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים.. בזמן שאין בית המקדש קיים- מה תהא עליהם?' אמר לו: 'כבר תקנתי להם סדר קרבנות. בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני- ואני מוחל להם על כל עונותיהם״.

עמידתו של אברהם מול ה׳

הקדמה נצרכת היא הסבר ההקשר של המדרש. המשנה במסכת תענית, עליה נכתבה גמרא זו, מתארת את סדר התפילה של המעמדות. מהם המעמדות? קרבן תמיד של שחר הוא קרבן ציבור, דהיינו- קרבן בשם כל עם ישראל. כל קרבן צריך את הימצאות הבעלים של הקרבן באותו מעמד, אך איך נוכל להביא את כל עם ישראל למעמד הקרבת התמיד כל בוקר ובוקר? לשם כך נקבעו המעמדות- חברות של נציגי קהל עדת ישראל אשר שהו במשך שבועיים בשנה בירושלים ונכחו בעת הקרבת הקרבן. המעמדות היו מתפללים באותו זמן סדר מסויים של תפילה שלימים התקבעה והיוותה את הבסיס לתפילה שנו מכירים היום. עוד הבנה בסיסית במדרש היא השימוש בפסוק ״״. כוונת המדרש היא כי תשובתו של ה׳ לשאלת אברהם היא בציווי על הקרבת קרבנות. בהכרח מגיע מד שאלתו של אברהם התמהה על המשך ההבטחה לאחר חורבן המקדש.

לאחר הקדמה זו אבקש להעיר כי התבוננות בהבדל בין הדרך בה פונה אברהם לרבש״ע לבין הדרך בה פונה הוא אליו בחזרה מראה לנו כי המדרש משתמש בלשון מקסימה- כאשר אברהם פונה לה׳ כותב המדרש ״אמר לפניו״, ואילו כאשר פונה ה׳ לאברהם הלשון היא ״אמר לו״. כמו כן, אברהם פותח כל משפט בקריאה המתחטת ״ריבונו של עולם!״. שתי נקודות אלו יוצרות בנו תחושה של ענווה ושפלות בעמידתו של אברהם מול ה׳. למרות תוכן דיבורו של אברהם, שכביכול מגיע לקב״ה עם תביעות, הסאב-טקסט יוצר תחושה של ענווה, ומראה שתביעות אלו אינן אלא צורך המציאות המחוייב, ולא דרישות מחוצפות כלפי שמיא.

הצבת שאלת היסוד

כעת, ניגש להצבת כמה שאלות בסיסיות שדרכן נוכל לפתוח פתח להבנות מעמיקות במדרש. המדרש מבסס עצמו על הפסוק ״ ויאמר ה' א-להים, במה אדע כי אירשנה?״. מוקדו של הפסוק הוא הירושה המובטחת לאברהם. במקור ההבטחה היא נתינת ארץ ישראל לזרעו של אברהם, אך במדרש אנו רואים שישנה הבטחה וירושה שונה. מהי, אם כן, אותה ירושה ואותה הבטחה עליהן מדבר המדרש? שאלה נוספת היא במה עוזרת תפילת המעמד, קרבן התמיד או סדר קרבנות כדי לקיים את ההבטחה והירושה? מהי הפעולה שהם פועלים הגורמת להם להיות זכאים לירושת אברהם? שאלה שלישית שנציב היא- במה דומים קרבן תמיד של שחר וסדר הקרבנות שבתפילה, שהאחד יכול להשלים את חסרונו של השני?

התבוננות בנקודות המוצא

לאחר הבנת הבסיס והצבת שאלות היסוד  ברקע העיון נעבור לבחינה של הנחות היסוד של המדרש. הנחות היסוד, הניבטות אלינו מבין השורות, הינן נקודות המוצא של הדרשן, ולכן גם שלנו כמעיינים, ולכן עלינו לחשוף אותם ולהתבונן בהם. נקודת המוצא הכי ראשונית היא כי מחילה על עוונות (המופיע בסוף המדרש) מקבילה לזכות לירושה. דהיינו- העובדה שעם ישראל נקיים לפני ה׳ היא התנאי לקיום ההבטחה.

נקודת מוצא נוספת היא שעם ישראל חוטא בכל מקרה ובית המקדש יחרה בכל מקרה. אברהם בטענותיו אל הקב״ה וה׳ בתשובותיו מציגים תמונה פסימית במקצת לפיה יש למחול לזרם העוונות הבלתי פוסק של בני ישראל, גם לפני חורבן המקדש וגם לאחריו. לאחר שהכרנו בכך שעם ישראל חוטא ויחטא ובית המקדש חרב עלינו למצוא פתרון אחר- שבא לידי ביטוי בתיקון סדר קרבנות.

ההבטחה והירושה- קיום הברית

לאחר הצבת נקודות המוצא נעיף מבט בפסוק עליו מתבסס המדרש ובהקשרו המקראי. במקור הפסוק מדבר על ארץ ישראל, אך כאן אנו רואים כח מדובר במושג ״ארץ״ במובן הכי רחב שלו, דהיינו- האדמה כולה, כדור הארץ כולו, ובעצם- הקיום כולו. הירושה עליה מדבר המדרש היא זכות הקיום. לולא סדר קרבנות ״לא נתקיימו שמיים וארץ״. בעצם מדובר פה על ארץ במובן הכי צר שלה, שען היא נוגעות בקיומו שלעם ישראל המונח על כף מאזני הכפרה של הקב״ה. אם לא יתקיים עם הסגולה לא יתקיים העולם, ולכן הבטחת הירושה על פי המדרש צופנת בתוכה הבטחת ניתוחיות אישית לכל יהודי ויהודי, כמו גם הבטחת המשכיות לכלים ישראל ובכך הבטחת קיום לעולם.

בעצם הירושה הזו היא קיום הברית בין היהודי לבין א-להיו. זו ירושה שאיננה יכולה לסמוך על ״זכות אבות״ ועל המוריש, שכן אנו רואים כי יש לחדש זכות זו בכל בוקר ובוקר, בכל יום ויום מחדש. הברית הזו, הקשר זה בין ה׳ לעמו, הם המבטיחים את קיומו של יהודי, את קיומו של עם ישראל ואת קיומם של שמיים וארץ. בכך אנו רואים כי המעמדות, קרבן התמיד של שחר וסדר הקרבנות מאפשרים התחלה חדשה לעם ישראל, מחיקה של כל החטאים. הריסטארט היומיומי הזה הוא המאפשר את קיום העולם, ההתחדשות הקבועה של הברית בין ה׳ לעמו היא הבטחת ירושתו של אברהם אבינו.

סדר קרבנות- עמידה של ענווה והתחטאות

אך איך זה פועל? מהי הנקודה שמאפשרת את חידוש הברית, את כפרת העוונות? כדי לענות על שאלה זו נעמד על החוט הקושר בין המעמדות לבין קרבן התמיד לבין המעמדות. לכאורה כל אחד מהם ״קובע ברכה לעצמו״ וכל אחד עומד בפני עצמו, ובכל זאת- לשלושתם ישנן יסוד אחד, והוא- העמידה בענווה לפני הקב״ה. בשלושת הטקסים הללו ניצב האדם כבן מתחטא לפני אביו ומבקש על עצמו ועל מחילת עוונותיו. בעת הקרבת הקרבן ובעת התפילה המזכירה אותו ניצב האדם באפסיותו ובהתבטלותו מול ריבונו של עולם ומתחנן- אנא, א-להי אבותינו! א-להי אברהם אבינו! מחל לנו על כל עוונותינו וחדש את הקשר בינינו! פתח לנו שער חדש, טהור ונקי לברית חדשה, טהורה ונקייה!

פתיחה ממקום של ״אתכפיא״

בשולי המאמר ארצה להוסיף הערה מתוך תורתם של אדמו״רי חב״ד, כפי שלמדתי במאמרו של האדמו״ר הצמח צדק ״מצוות ייעוד ופדיון אמה עבריה״. לא אכנס למאמר, בו נותן האדמו״ר פירוש רוחני עמוק למצוות הנוגעות באמה עבריה, אך אבקש להביא דברים הנוגעים לעניינינו. האדמו״ר כותב כי בתפילה ישנם שלושה שלבים הדרגתיים, כאשר הראשון בהם, שחל לפני פסוקי דזמרא (דהיינו- ברכות השחר וסדר קרבנות) הוא הנמוך ביותר. בשלב זה על האדם לנהוג מול הקב״ה כעבד שמוכרח לעשות רצון רבו ולכפות על עצמו את התפילה (״אתכפיא״ בלשון החב״דית).

גם הצדיק צריך להעמיד עצמו במקום הזה, מפני שדווקא ממנו עולה שבחו של ה׳, שכן דרך עמידה זו מציב האדם את הבנתו ואת רצונו כמשניים וכתחתונים לעומת רצונו של הבורא, ובכך הוא ממליך אותו עליו אף על פי כן ולמרות הכל. עמידה זו, אשר בהכרח מצריכה שפלות וענווה רבות, היא העמידה של סדר קרבנות. לאחר מכן מגיע השלב השני, הגבוהה יותר, בו האדם מתבונן בגדולתו של הבורא ומגיע מתוך בך לקילוס ושבח, שירה ותהילה ליוצר הל. זהו השלב של סדר קרבנות, שבא לידי ביטוי בשירת הלויים בבית המקדש.

מאמר: ההליכה המתמדת

גיליון 131 | ז‘ מר - חשוון תשע“ד | פרשת לך לך

ההליכה המתמדת

עוד צעד ועוד צעד, משעול המתפתל על הדרך השחוקה, אי שם במרחבים הגבוהים של סוריה. בתוך השיממון העצום המשתרע לכל עבר השתרכה קבוצה קטנה - כמה גברים ונשים. הולכים לאט, אך בנחישות, בדבקות, באמונה. את הקבוצה מוביל אברם, בחור צעיר וכריזמטי, רודף צדק ומאיר פנים לכל אדם. אופיו הנעים ואמונתו החזקה הביאו לכמה קשרים אמיצים ובלתי רגילים בינו לבין אנשי העם הפשוטים של אור כשדים - עיר מולדתו. חלק מאותם האנשים הלכו איתו, מאמינים בכל ליבם שהוא מוביל אותם למקום טוב יותר. על ידו צועדת שרי, אשתו האוהבת והמסורה, הולכת אחריו באש ובמים. אברם עצמו נראה כמי שיודע מה שהוא עושה. את המסע הוא התחיל בעקבות קול נעלם שקרא אליו - לך! והוא הלך. הלך והלך - ולא התייאש. לאן? הוא לא ידע להגיד. העיקר זה ללכת וללכת.

לך לך

פרשתנו נפתחת בצו א-להים הידוע אל אברם, המורה לו "לך לך, מארצך וממולדתך ומבית אביך - אל הארץ אשר אראך!" _{(בראשית, יב א)}. ציווי זה, הנחשב לניסיון הראשון מתוך עשרה בהם נתנסה אברהם, זכה לפירושים רבים, המסבירים את טעמו, את דקויותיו ואת מגמתו. בטרם אתחיל בדברי הייתי רוצה לעמוד על משמעותו של הציווי. הקריאה ” לך לך! “ איננה באה אך ורק כדי לספר לנו סיפור על תולדות חייו של אברהם. היא באה להנחות אותנו גם כן, להזכיר לנו כי ”מעשה אבות - סימן לבנים“, וכשם שקרא ה‘ לאבינו אברהם כך הוא קורא לנו, בכל דור ודור, בכל שעה ושעה - "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך!". הבנה מהותית זו משתקפת ברבים מהפירושים העמוקים על הצו הנ“ל, ובעקבותיהם אני רוצה גם לצעוד, ולהוסיף נופך חדש, צו חדש, המנחה כל אדם ואדם כיצד לעבוד את בוראו.

ציוויו של ה‘, האומר לאברהם ללכת אל ארץ ישראל, פותח בהתמקדות על עצם ההליכה. הביטוי ”לך לך“ מופיע כאן בפעם ה(כמעט) יחידה בתנ“ך (גם בציווי לעקוד את יצחק מופיע ביטוי נדיר זה); ההתמקדות במקום ממנו הולך אברהם גם היא מרכזית ומפורטת - "מארצך וממולדתך ומבית אביך" ולעומתה נראה ציון היעד הסופי כשולי. לאור נקודות אלו ניתן לומר כי בפסוק הזה בעצם מופיעים שלושה ציוויים אל אברהם - לצאת מתוך מקום הולדתו, להגיע אל ארץ ישראל, ובראשם -

”ואליו תהיה ההליכה!“

אחת המצוות הכי מרכזיות בבית המקדש היא העלייה אליו לרגל. בתורה אנו מוצאים את המצווה הזו מגולמת בפסוק "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' א-להיך במקום אשר יבחר" _{(דברים, טז טז)}. פסוק זה מציין את בית המקדש כמרכז המצווה, אך פסוקים אחרים שמים דגש רב יותר על פן אחר, שנראה לכאורה שולי - פן העלייה עצמה. דוגמא לכך ניתן למצוא בצו המורה לעלות אל המקדש בעת התעוררות שאלה הלכתית: "כי ייפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו" _{(דברים, יז ח)} וכן בספר מצוות לרמב“ם, בו הוא מציין: "מצווה כ"ף היא שציוונו לבנות בית הבחירה לעבודה... ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה".

גם לולא פסוקים אלו היינו יכולים לומר - בית המקדש נבנה במקום ספציפי ומיוחד, למרות שעל פניו היינו יכולים לומר כי כל מקום מסוגל להחיל את השכינה ולהיות מקום לעבוד את ה‘. וודאי שחלק מבניינו של המקדש הוא היותו מוקד לעלייה לרגל, והעלייה אליו היא חלק מעניינו. גם מיקומו של המקדש ברומו של הר - המחייב עלייה אליו, מצביע על הבנה זו. אם כן - ראינו כיצד מצוות העלייה לבית המקדש היא מיוחדת ומהותית, וכעת לא נותר לנו אלא לתהות - מדוע?

ההליכה המתמדת

לא פעם ולא פעמיים עמדנו במסגרת זו על ההסתכלות על העלייה לרגל ועל ענינה כעל הכנה נפשית לקראת עמידה בפני השכינה, וטענו כי ההכנה וההיטהרות הנדרשת לעמידה בהיכל ה ‘ היא מצווה בפני עצמה. ניתן לקפל הסתכלות זו בקריאתו הצלולה של דוד במזמור כ“ד: ”מי יעלה בהר ה‘ ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה“ _{(ג –ד)}. במאמר זה אני מבקש להציע התבוננות נוספת.

ביטוי עממי אומר כי ”מים עומדים - מסריחים “, וכוונתו היא כי מי שאיננו מתקדם אלא עומד במקומו - סופו להעלות רקב ולהתעפש. מתוך ביטוי זה עולה צו פנימי המחייב אותנו להתקדם תמיד, בכל אשר נלך. רבי נחמן מנסח זאת באמצעות המילה ”התחדשות“ - על כל אדם להתחדש בכל יום, בכל רגע ובכל שעה. הצו הזה כופה עלינו להתמיד ולנוע, להתמיד ולהשתנות. להתמיד וללכת. ההליכה הזו מביאה אותנו למקומות חדשים בתוך נשמתנו שלא הכרנו, ומובילה אותנו להתקדם ביראת ה‘ ובעבודתו, להתקדם בקשרים שלנו עם חברינו ועם סביבתנו, להתקדם במידותינו והתנהגותנו ולהתקדם ביחס שלנו עם עצמנו. התקדמות מתמדת זו היא הסוד הצפון במצוות העלייה לרגל, הכופה עלינו לקבוע עיתים להליכה ולהתקדם, ואחרי המעשים וההליכה הפיזית נמשכים הלבבות וההליכות הרוחניות. היא גם הסוד הצפון בקריאה ”לך לך“ הפונה אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן, ומורה לו ללכת וללכת וללכת - ”אל הארץ אשר אראך!“

מאמר: מלחמה עולמית וסיומה בירושלים

פרשת השבוע, לך לך וועידת הפסגה של מלחמת העולם הראשונה בתורה - שמתקיימת דווקא בירושלים



אברהם ולוט במהלך המלחמה נגד ארבעת המלכים
איור משנת 1613 (ויקיפדיה)

טרור עולמי, אביב העמים ופדיון שבויים הם לא המצאה של דורנו. בפרשת לך לך מתרחשת מלחמת עולם אזורית ים תיכונית בין מנהיגים רשעים יותר למנהיגים רשעים קצת פחות. היא נפרסת, לפי המדרש, מאזור המפרץ הפרסי,  צפון סוריה ועד רומא של ימינו. אברהם אבינו נגרר למלחמה כשהוא מתגייס להציל את לוט אחיינו מן השבי.נראה שמה שהיה הוא שיהיה ועולם כמנהגו נוהג. אברהם אבינו לא מתלבט ולא מהסס ובאומץ לב עושה דרך ארוכה , למרות כל הסיכונים. תופעת מעטים נגד רבים כבר התחילה בתקופתו והקב"ה בוחר מי ינצח וכיצד. 



מלך סדום, למשל,למרות רשעותו, ניצל בנס לאחר שנפל לאיזה בולען באזור ים המלח, והוא נפגש בסוף המלחמה בועידת פסגה בירושלים עם אברהם אבינו בנוכחות מלכי צדק מלך שלם.

לפי המדרש מלכי צדק הוא שם בן נוח ושלם היא ירושלים. אחרי המבול יצא נוח מן התיבה, לקח אתו את בניו לירושלים ושם, על הר הבית, הקריב את קרבנו. בכך הלך בדרכי אדם הראשון ובניו קין והבל, שאת קרבנם הראשון הקריבו, איך לא? על הר הבית. למה דווקא שם?

מדרש אגדה מתאר את בריאת העולם כמו בריאת התינוק מטבור אמו, כשבמשך תשעה חודשים הוא מצמיח איברים לכאן ולכאן. כך ברא ה' את העולם, מטבורו שהוא הר הבית והתפשט לארבע רוחות השמים. כהמשך ישיר לבריאת העולם גם אדם הראשון, העפר שנברא ממנו הוא עפרו הצבור של הר הבית. 

לאחר הגרוש מגן עדן נשארים אדם הראשון ובניו קין והבל באותו אזור ושם הם מקריבים את קרבנם הראשון.שם בן נוח כבר נשאר לגור באותו מקום, ליד הר הבית , בירושלים, לאחר המבול. לעומת אברהם אבינו שהוא עולה חדש בארץ, לשם בן נוח זיכרון קדום הרבה יותר למקום הכי קדוש הכי מחובר לה' שקיים בעולם. אברהם אבינו, מבחינה זו הוא צעיר. הוא נולד הרחק באזור עירק- אירן של ימינו והוא מטייל בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה , כדי להכשיר אותה עבורנו לעתיד לבוא.

מרתק לצפות בועידת הפסגה של מלחמת העולם הראשונה בתורה מתקיימת דוקא בירושלים.

וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן.    וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:   בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.    וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל.    וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-סְדֹם, אֶל-אַבְרָם:   תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ.    וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם:   הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.    אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל, וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת-אַבְרָם.    בִּלְעָדַי, רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים, וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי:   עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא, הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. 

מלכיצדק הוא כהן לאל עליון המקבל את השבים מן המלחמה בלחם ויין, ועדין הוא מברך קודם כל את אברהם ורק אחר כך את ה'. אברהם אבינו מצטייר כדמות רוחנית, אנושית מאד ורחוקה מחומריות. הוא מהווה אנטיתזה למלך סדום שאוהב לדבר על שבויים וכסף.למרות שאברהם אבינו צעיר בשנים ממלכי צדק וגם מעמדו בארץ עדין טרי, הוא מבטא את אמונתו בה' והשקפת עולמו באומץ מול השניים האחרים.

במפגש הפסגה הזה בירושלים נטמנו זרעים לעתידנו, עתיד עם ישראל והמקדש על הר הבית. כאן למד אברהם אבינו בסוד על לחם הפנים, על נסכים ומנחות. בזכות המילים 'מחוט ועד שרוך נעל' זכינו אנחנו בשש מצוות: רצועה של תפילין,מצות ייבום, משכן, קרבנות, התכלת, ושלושה רגלים.

במפגש פסגה זה נטמנו זרעי האומץ של ראשי ממשלתנו לעמוד בכנסים של אומות המאוחדות ברשעותם ולהצהיר שכוחנו באמונתנו בבורא עולם.