מתחזקים - לא בורחים/ הרב יצחק ברנד, עמנואל

פיגוע הוא סיבה לעזוב || או לחזק את המקום??!

הרב יצחק ברנד שליט"א בהר הבית

הרב יצחק ברנד שליט"א מעמנואל, הוא אחד מתלמידי החכמים הגדולים שבדור שלא מפחד ולא ירא מבשר ודם. הוא גר בעמנואל, הוא היה בין הרבנים שחיזקו את תושבי המקום לאחר הפיגועים הנוראים שספגו והוא אחד מהעולים להר הבית ומהקוראים לעליה בטהרה להר.

בעקבות הפיגועים האחרונים ובעקבות דברי החולשה שיצאו מפיהם של רבנים ושל פוליטיקאים כאחד, העביר הר ברנד שליט"א שיעור על חשיבות העליה להר הבית דוקא עכשיו. הרב תולה את האסונות שבאים עלינו בכך שאיננו דורשים את בנין בית המקדש בפועל. תלמידי הרב פירסמו את השיעור ובגלל חשיבותו, אנחנו מביאים אותו במלואו.

↓ להתחזק בעליה להר הבית/ הרב יצחק ברנד

פיגוע הוא סיבה לחזק את הר הבית!

בכ"ח תשרי תשע"ה התחילו פיגועים בעה"ק ירושלים והרגו שני יהודים בדריסה והרבה פצועים,  למעשה כבר כמה שבועות מקודם היו הרבה נסיונות פיגוע וזריקת אבנים בכל הארץ, ואחר שבוע ירו על יהודה גליק נ"י, אחד מתומכים החזקים לעליה להר הבית, הקב"ה ישלח לו רפואה שלימה במהרה, וכן יש טרור בכל הארץ. כעת יש הרבה רבנים חשובים שטוענים שזה סיבה שלא לעלות על הר הבית, בעקבות זה נכתב מאמר זה.

האם הפיגועים הם סיבה להפסיק לעלות על הר הבית או לחזק את העליה?

תחילת נפילה ניסה

ביאור מאמר חז"ל (סוטה מד ע"ב) מפני שתחילת נפילה ניסה.

שם (עמוד א:) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם, ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן, וכל המבקש לחזור - הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה, שנאמר: נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם, ולהלן הוא אומר: וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים וגו'.

והיה ככלות השוטרים כו'. האי מפני שתחילת ניסה נפילה, מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה! אימא: מפני שתחילת נפילה ניסה.

מה שטוענים שבגלל האינטיפאדה צריך להפסיק ללכת להר הבית כמו שטוענים כעת כמה רבנים, והם חושבים שההתקפלות הזה והכניעה לטרור יביא הפסק טרור. אולם למעשה זה בהיפוך, שאם כעת אומרים שבגלל הפיגועים מפסיקים לעלות על הר הבית, זה יחזק את הערבים להוסיף ח"ו פיגועים. אלא צריך לחזק את כח הצבא שיטפלו יותר ויותר להרוג את המפגעים, ולעשות צרות לכל משפחותיהם, ולהפסיק להתנהג איתם בכפפות של משי, אלא בהריגה של כל מי שמרים יד על יהודי.

"בריתי יצחק" הדף הראשון מהמאמר של הרב ברנד שליט"א

מאמר חז"ל מפני שתחילת נפילה ניסה

יש להקשות על מאמר חז"ל הזה, למה במלחמה אסור לברוח הרי יש כלל שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, וא"כ אם הגוי רודף אחריך צריך לברוח כדי להנצל.

והתירוץ הוא, שאם באמת אין כלל אפשרות ללחום, אז העצה היחידה היא לברוח. אבל כשיש אפשרות ללחום, אז אדרבה, הניסה הוא סיבה לנפילה, כי הפסדת ההתנגדות שלך ונתת כח לאויב לנצח.

וכן זה ממש בענין הר הבית, אם כעת מפסיקים לעלות, א"כ הערבים יאמרו הצלחנו במשימתנו, וזה ידרבן אותם להמשיך לעשות פיגועים.

אני מספר מעשה שהיה, בשנת תשס"ב, היו שני פיגועים כבדים בשערי עמנואל ונהרגו עשרים יהודים הי"ד, ואז היה לחץ על הרבה אנשים שיעזבו את עמנואל, כי טענו שזה מקום מסוכן, ואני דרשתי שם הרבה שח"ו לעשות כן, ואפילו מי שיש לו סיבות אחרות לעזוב, עכשיו אסור, משום שהערבים יאמרו הצלחנו במשימתנו שלא רק שהרגנו יהודים, עוד הם בורחים משם.

וגם הגיעו אנשים מביתר ואמרו שח"ו לעזוב, שאם תעזבו, אז הערבים יאמרו, ביישוב חרדי אם עושים פיגועים כולם עוזבים ואז יעשו ח"ו פיגועים בביתר ועוד יישובם חרדים, וב"ה שהרבה שמעו אף שלא כולם.

לצערינו הרב, הרבה מהרבנים שכעת אומרים שלא יעלו להר הבית מטעמי ביטחון, כשהיה הפיגועים הקשים בעמנואל אמרו לעזוב את העיר בגלל הסכנה. ועדיין יש מתנגדים לתושבי יש"ע בגלל שזה התגרות באומות (חוץ ממקומות שיש להם תלמידים כמו מודיעין עילית וביתר) וחושבים שאם עוזבים את יש"ע, אז הערבים יהיו שקטים. (הכוונה בזה לחלק בין מודיעין עילית וביתר לשאר יש"ע הוא בגלל שאם זה מקום של אנ"ש, מוכנים למצוא היתר לאיסור התגרות באומות, ואם זה לא המקום של אנ"ש אז ניתן להכריז שהמגורים שם הוא התגרות באומות, אולם כמובן שחילוק זה אין לו שום מקור בשום מקום, וע' לקמן עוד מזה).

(הג"ה, כאן יש להזכיר טובת האדמו"ר מסלונים שליט"א ששלח מחסידיו לגור בעמנואל לחזק את העיר, וכן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל שהגיע לחזק את העיר אחרי הפיגועים, ע"כ ההג"ה).

אולם יש כאן טעות חמורה, אין כאן מלחמה של שטח וקרקע מסוים, אלא מלחמה נגד הדת, וכל זמן שעם ישראל נמצא בא"י הם מבינים שכל האיסלם הוא בסכנה, והם לוחמים נגדינו, ולא קשור אם עולים להר הבית או לא עולים. וראיה ברורה לזה, שהרי לפני מלחמת ששת הימים היה כל מזרח ירושלים ביד ממלכת ירדן, ואז קמו כל הממלכות מסביב ואמרו שצריך להשמיד את כל תושבי א"י, ואז בעה"י הקב"ה עזר לנו במלחמת ששת הימים.

וכעת אני שואל, הרי לפני מלחמת ששת הימים לא היה שום יהודי עולה להר הבית, כי הכל היה ביד הירדנים, א"כ למה רצו להשמיד אותנו, אלא ודאי שזה לא קשור לענין הר הבית וגם עכשיו הם רק מחפשים תירוץ כאילו הבעיה היא הר הבית, אבל גם בלי זה הם רוצים להשמיד אותנו, והם אומרים מפורש שרוצים לכבוש את כל א"י, כי עצם אחיזתינו כאן זה מפריך את האיסלם.

וכבר היה מעשה בשנת תש"ס שראש ממשלה רצה לתת כל יש"ע עם חצי ירושלים לאויב, חוץ מהר הבית, ובגלל זה לא הסכים האויב, ונתבטל כל העסק. ויש שאלה, ממה נתעורר ראש הממשלה שהר הבית שייך ליהודים יותר מכל מקום. והתירוץ הוא, מכח אלו שצועקים שצריך לעלות על הר הבית, ולא מכח אלו שאומרים שהר הבית שייך ליהודים, אולם זה רק בעתיד הנעלם כשיבוא משיח מופתי וירד בית המקדש מן השמים, ואין לנו שייכות עכשיו בענין זה.

וע"ע בפאר הדור (ספר על החז"א זצ"ל, ח"ב עמוד מ"ב בשם מ. שנפלד): כאשר התלקחה - בשנים הבאות - המלחמה בין היהודים לערבים, אירע שפנה אליו יהודי המתגורר במושבה שנמצאת בחזית האש ושאל: כלום יעקור עם משפחתו למקום יותר בטוח? והוא השיב לו: - הגע בנפשך, אם כן ינהגו כל האוכלוסין שבמקומך, הרי יזוז הגבול לפנים הארץ ושטח ישובנו ילך ויצטמצם...

ומבואר מזה שלא חשש כלל לסכנת הדיירים, והדבר מוכרח שהרי יש גם חיוב לצאת למלחמה אף שבכל מלחמה יש סיכון. ואדרבה, העזיבה מסכן את כל עם ישראל כנ"ל בס' שכ"ט, וכ"ש שאסור לעקור ישוב.

ולאלו שמזהירים שלא לעלות על הר הבית מכיון שיש פיגועים, או התגרות באומות, אז צריך לעזוב גם את ירושלים מכיון שיש שם פיגועים, וכן את תל אביב, וכן כל מקום שיש פיגועים צריך לעזוב. בקיצור, לעזוב את כל א"י. וע"ע דברי החזו"א בענין מצוה ליישב כל חלקי א"י ובנוגע לחורבן גוש קטיף.

עי' גם במאמר האם באמת אסור לעלות להר הבית.

איפה הלכו הצעקות "התגרות באומות" ו"פיקוח נפש דוחה שטחים" כשבנו את קרית ספר וביתר?

הקדמה קצרה בהיסטוריה וגיאוגרפיה לצעירים שלא יודעים, ולא למדו היסטוריה וגיאוגרפיה, נלמד פרק קטן בענין זה מה שנוגע לעניננו. בשנת תש"ח - תש"ט היתה מלחמת העצמאות, ובעה"י נכבש חלק גדול של א"י. אולם יהודה ושומרון היה ביד הירדנים. יהודה, כולל מזרח ירושלים, שכולל עיר העתיקה, כותל המערבי ומקום המקדש. והרבה שכונות בירושלים, כמו המקומות שאח"כ בנו שם את סנהדריה המורחבת, רמת אשכול, רמות, רמת שלמה, פסגת זאב, נוה יעקב, גונן, גילה ועוד.

רצועת עזה היה ביד המצרים. רמת הגולן היה ביד הסורים. שטח יהודה ושומרון, כולל גם המקומות שנבנה שם אח"כ עמנואל, ביתר עילית, מודיעין עילית, קרית ארבע, אלון מורה ועוד הרבה יישובים ועיירות. וכן קבר רחל בבית לחם, קבר יוסף בשכם, ומערת המכפלה בחברון.

במלחמת ששת הימים (כ"ו אייר עד ב' סיון תשכ"ז) בעה"י נכבש כל זה, ועוד יותר, כולל סיני עד תעלת סואץ, עי' במאמר "למען תדעון כי א-ל חי בקרבכם" על ביאור מלחמה זו, והמתנגדים.

בעקבות הסכם "קמפ דיוויד" עם מצרים, ראש הממשלה מנחם בגין ושר הבטחון אריאל שרון נתנו את סיני למצרים והחריבו את יישובי חבל ימית באדר תשמ"ב, החורבן הזה קיבל תמיכה מכמה רבנים בטענת התגרות באומות ופיקוח נפש דוחה שטחים. בשנת תשס"ה החריב ראש הממשלה אריאל שרון את רצועת עזה וחלק של צפון השומרון, וגם זה היה בתמיכה של קצת רבנים שאמרו פיקוח נפש דוחה שטחים, והתגרות באומות.

המקום של יהודה ושומרון נקראים "שטחים", והם לא לגמרי בכלל מדינת ישראל, אלא שטח מצורף של שלטון הצבא, וזה נקרא מעבר לקו הירוק. ואילו השטח של מזרח ירושלים שנכבש במלחמה זו, נצטרף למדינת ישראל בחוק יסוד ירושלים (תש"מ), ורמת הגולן נצטרף למדינת ישראל ב"חוק רמת הגולן" (תש"מ). גם בחוקים האלו היה התנגדות מרבנים בטענת "התגרות באומות", מכיון שהיה נגד טענות של הרבה אומות.

אחד מן הנפקא מינות בין ישובי שטחים ויישובים שאינן שטחים, הוא שבמקום של קו הירוק, יש מחסום שלא נותנים לעבור מכוניות עם לוחות לבנות או שחורות (פלסטינים) לתוך שטח שנקרא מדינת ישראל. וכן בדרך כלל היישובים מוקפות חומה עם שומר בפתח. יש יוצא מן הכלל, הישוב מודיעין עילית, באיזה שלב הזיזו את המחסום אחורי היישוב, מכיון שהיישוב הוא קרוב לקו הירוק, אולם בשער היישוב יש שומר כל הזמן והעיר מוקפת חומה מכל הצדדים.

כשבנו את קרית ארבע (תשל"א) וקדומים (תשל"ו) ואלון מורה (תש"מ), היו כמה רבנים שצעקו, שזה התגרות באומות, משום שערבים התנגדו לכל בניה בשטחים, ופיקוח נפש דוחה שטחים וזה מביא לידי שפיכת דמים וכו', וכן כשבנו כמה חרדים את עמנואל (תשמ"ג) היה התנגדות מטעם זה.

אולם בסופו של דבר גם החרדים אלו שצעקו נגד יישובים הנ"ל, בנו את ביתר עילית (תשמ"ח), ואת קרית ספר (תש"נ), שאח"כ ע"י הוספות שכונת ברכפלד נקרא כעת מודיעין עלית, והיא כעת העיר הכי גדולה ביהודה ושומרון, יותר מ 60,000 נפש בלי עה"ר. ואף שבהתחלה גם היה התנגדות קצת ליישובים אלו, אולם כעת אין מי שמתנגד לזה למעט מועטים שבטלו במיעוטם.

הערבים מתנגדים לכל זה, ואין להם שום הבדל בין יישוב כזה או אחר, והם לא מחלקים בין איזה צבע של כיפה הולכים הדיירים או בלי כיפה, כל שזה ישוב של יהודים הם מתנגדים (ע"כ ההקדמה של היסטוריה וגיאוגרפיה).

מתי לא טוענים "התגרות באומות"

וכעת נשאלת השאלה, איפה הלכו הצעקות של "פיקוח נפש דוחה שטחים" ו"התגרות באומות" כשבנו את ביתר עילית ואת קרית ספר, ובכלל שכחו לגמרי שזה ג"כ "שטחים".

התירוץ הוא, כשהיה לחץ כבד של חסרון דירות בבני ברק ובירושלים ולא היה אפשרות לבנות לא יותר מדאי רחוק מירושלים ובני ברק, אלא בשטחים, אז מוותרים על כל סברות אלו של התגרות באומות, ומחפשים שכאן אחרת וכו'.

עיקרי הדברים, במקום הצורך ונחיצות של דיור. אז מתבטלים כל הטענות של פיקוח נפש והתגרות באומות. והאמת הוא שלא שייך כלל ענין של שלא להתגרות באומות, שאנו לא מתגרים בהם אלא הם מתגרים בנו. ובעיקר לא שייך כלל ענין זה, אלא יש מצוות כיבוש א"י עי' לקמן, וע' רש"י ראשון של התורה.

וכעת אנו נחזור בענין הר הבית, הצעקות של התגרות באומות, פיקוח נפש וכו' בעליה להר הבית תלוי איזה חשיבות נותנים למקום הזה, אם נותנים חשיבות למקום - אז מתבטלים כל טענות האלה. ועל כן אנו מביאים חשיבות המקום של הר הבית, וחשיבות להכין ולתבוע בנין בית המקדש. וזה לא חשוב פחות מדירות פרטיות, ואז כבר אין עוד לטעון כל סברות אלו.

הדמיון של דירות פרטיות של יהודים להכנה של בנין בית המקדש, מצאנו בין לפני בנין בית ראשון, ובין לפני בנין בית שני.

לפני בנין בית ראשון, שמואל (ב, פרק ז ב): וַיאֹּמֶר הַמֶלֶך אֶל נָתָן הַנָבִיא ראֵה נָא אָנכִֹּי יוֹשֵב בבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָא-להִֹּים ישֵֹּב בתוֹ ך הַירִיעָה.

לפני בנין בית שני, חגי (פרק א ג): וַיהִי דבַר ה' ביַד חַגַי הַנָבִיא לֵאמרֹּ: (ד) הַעֵת לָכֶם אַתֶם לָשֶבֶת בבָתֵיכֶם ספוּנִים והַבַיִת הַזֶה חָרֵב.

ועל אף שכעת אין אפשרות לבנות בית המקדש, אבל עכ"פ צריך להכין את השטח, ע' בזה בהמשך.

מצוות כיבוש של הר הבית

הנה מלבד מצוות כיבוש של כל א"י יש מצוות כיבוש מיוחד גם של הר הבית, ונדבר אחד אחד.

מצוות כיבוש של כל א"י

הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין): מצוה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב' (דברי' א) באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'. שלא יניחו ממנה מקום.

והראיה שזו מצוה, אמרו ית' בענין המרגלים (שם) עלה רש כאשר דבר י"י א-להיך לך אל תירא ואל תחת. ואמר עוד (עקב ט) ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי ה' א-להיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו, הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. ושם הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.

ענין מיוחד של כיבוש מקום המקדש

ספרי (דברים פרשת עקב פיסקא נא): ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה.

ענין סמוך לפלטרין, הכוונה על מקום המקדש ששם היה ארונה היבוסי, כמבואר בסוף ספר שמואל, וזה היה סמוך לפלטרין של דוד, והיה דוד צריך לכבוש את המקום ולא כבש, ורק אחר שהיה מגיפה על ישראל ונפלו שבעים אלף איש, אז קנה המקום מארונה היבוסי.

עי' בזה באריכות בספר אל גבעת הלבונה (עמוד ר"ג) שמוכיח מן הפסוקים שכוונת הספרי על מקום המקדש, מכיון ששאר יבוסי כבר נכבש לפני שדוד כבש את סוריא ונשאר רק את מקום הר הבית.

והרי היבוסי כבש דוד ממש בתחילת מלכותו על כל ישראל, עי' שמואל (ב, פרק ה ד): בֶן שלשִֹּים שָנָה דָוִד במָלכוֹ אַרבָעִים שָנָה מָלָך: (ה) בחֶברוֹן מָלַך עַל יהוּדָה שֶבַע שָנִים ושִשָה חֳדָשִים וּבִירוּשָלַםִ מָלַך שלשִֹּים ושלשֹּ שָנָה עַל כָל יִשרָאֵל וִיהוּדָה: (ו) וַיֵלֶך הַמֶלֶך וַאֲנָשָיו ירוּשָלַםִ אֶל הַיבֻסִי יוֹשֵב הָאָרֶץ וַיאֹּמֶר לדָוִד לֵאמרֹּ לאֹּ תָבוֹא הֵנָה כִי אִם הסִירךָ הַעִורִים והַפִסחִים לֵאמרֹּ לאֹּ יָבוֹא דָוִד הֵנָה: (ז) וַיִ לכֹּד דָוִד אֵת מצֻדַת צִיוֹן הִיא עִיר דָוִד: (ח) וַיאֹּמֶר דָוִד בַיוֹם הַהוּא כָל מַכֵה יבֻסִי ויִגַע בַצִנוֹר ואֶת הַפִסחִים ואֶת הַעִורִים שנֻאֵי נֶפֶש דָוִד עַל כֵן יאֹּמרוּ עִוֵּר וּפִסֵחַ לאֹּ יָבוֹא אֶל הַבָיִת: (ט) וַיֵשב דָוִד בַמצֻדָה וַיִקרָא לָהּ עִיר דָוִד וַיִבֶן דָוִד סָבִיב מִן הַמִלּוֹא וָבָיתָה: (י) וַיֵלֶך דָוִד הָלוֹך וגָדוֹל וַה' א-להֵֹּי צ-בָאוֹת עִמוֹ.

ואילו מלחמות כיבוש סוריא, היינו ארם צובא וארם דמשק, (ע' רמב"ם הל' תרומות פ"א) היה יותר מאוחר. שמואל (ב, פרק ח ג): וַיַך דָוִד אֶת הֲדַדעֶזֶר בֶן רחֹב מֶלֶך צוֹבָה בלֶכתוֹ להָשִיב יָדוֹ בִנהַר פרָת: (ד) וַיִלכֹּד דָוִד מִמֶנוּ אֶלֶף וּשבַע מֵאוֹת פָרָשִים ועֶשרִים אֶלֶף אִיש רַגלִי וַיעַקֵר דָוִד אֶת כָל הָרֶכֶב וַיוֹתֵר מִמֶנוּ מֵאָה רָכֶב: (ה) וַתָבאֹּ אֲרַם דַמֶשֶק לַעזֹּר לַהֲדַדעֶזֶר מֶלֶך צוֹבָה וַיַך דָוִד בַאֲרָם עֶשרִים וּשנַיִם אֶלֶף אִיש: (ו) וַיָשֶם דָוִד נצִבִים בַאֲרַם דַמֶשֶק וַתהִי אֲרָם לדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשאֵי מִנחָה וַישַֹּע ה' אֶת דָוִד בכלֹּ אֲשֶר הָלָך.

וא"כ מה הטענה על דוד שכבש את סוריא לפני היבוסי, הרי כבש היבוסי לפני סוריא. אלא ודאי שכאן מדובר על היבוסי שהיה על מקום המקדש וזה איחר לכבוש, על כן סוריא ירד במדריגה ונחשב כיבוש יחיד.

ועוד ראיה שמקום המקדש היה סמוך לפלטרין של המלך, שהרי יחזקאל הנביא אומר שבבית השלישי יהא הר הבית הרבה יותר גדול (ג' אלף אמה על ג' אלף אמה), כדי שארמון המלך לא יהא סמוך למקום המקדש כמו בבית ראשון, כדי שחטאי המלך לא יעכב השראת השכינה.

יחזקאל (פרק מג ז): וַיאֹּמֶר אֵלַי בֶן אָדָם אֶת מקוֹם כִסאִי ואֶת מקוֹם כַפוֹת רַגלַי אֲשֶר אֶשכָן שָם בתוֹך בנֵי יִשרָאֵל לעוֹלָם ולאֹּ יטַמאוּ עוֹד בֵית יִשרָאֵל שֵם קָדשִי הֵמָה וּמַלכֵיהֶם בִזנוּתָם וּבפִגרֵי מַלכֵיהֶם בָמוֹתָם: (ח) בתִתָם סִפָם אֶת סִפִי וּמזוּזָתָם אֵצֶל מזוּזָתִי והַקִיר בֵינִי וּבֵינֵיהֶם וטִמאוּ אֶת שֵם קָדשִי בתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶר עָשוּ וָאֲכַל אתָֹּם באַפִי: (ט) עַתָה ירַחֲקוּ אֶת זנוּתָם וּפִגרֵי מַלכֵיהֶם מִמֶנִי ושָכַנתִי בתוֹכָם לעוֹלָם.

רש"י (שם): עתה - על כרחם ירחקו את זנותם שהבדלתי לי היקף גבול גדול סביב.

ורואים מזה שבבית ראשון היה ארמון המלך ממש סמוך למקום בית מקדש, וזה מה שכתוב בספרי סמוך לפלטרין שלך לא כבשת.

ומבואר מכאן שבאמת היה צריך לכבוש את המקום, ורק מכיון שלא כבש, לבסוף הוצרך לקנות, וזה אחד מן המקומות שאומות העולם לא יכולים לומר גזולים הם בידכם, ועכ"פ האיחור הזה גרם לחסרון מדריגה בסוריא.

הנה באמת בזמננו במלחמת ששת הימים כבשו את המקום כהכרזה הידועה שהכריזו אז "הר הבית בידינו", אולם אח"כ היה חולשה ומסרו באופן רשמי לערבים, אבל זה צריך לקחת בחזרה ורק עליה של יהודים להר הבית מאפשרת זה.

הצבא מחויב להיות שם שאם לא כן הם יזרקו אבנים מהר הבית לכותל המערבי, אולם צריך להיות אחיזה יותר בשלימות שם.

תביעה לבנין בית המקדש ובירור מקום המקדש התביעה לבנין בית המקדש זה בעיקרו ע"י עליה להר, ואינו דומה כלל עליה על ההר מתפילה בתוך שמונה עשרה וברכת המזון. וכן הרי מי שמכריז שמקום המקדש הוא תחת כיפת הסלע זה אלו שעולם להר ויש על זה ראיות חזקות, עי' במאמר מסורת על מקום המקדש, שיש מסורת רצופה שתחת כיפת הסלע הוא מקום ההיכל וקודש הקדשים, וכן בספר "חצרות בית ה'" של הרב זלמן קורן שמוכיח גם מכח הטופוגרפיה של ההר שמוכרח להיות שתחת כיפת הסלע הוא ההיכל וקודש הקדשים, ואילו מי שמתעלם מידיעת המקום, הם אלו שמתנגדים לעליה וטוענים שאין אנו יודעים איפה מקום המקדש, אף שזה ברור שקדשי הקדשים תחת כיפת הסלע.

וא"כ בתור הכנה לבנין בית המקדש והקרבת קרבנות, מלבד שהעליה מחזק ביותר את התשוקה ואת התביעה לבנין בית המקדש, נוסף לזה שהעליה להר הבית מחזק את בירור הלכה למקום המקדש, כי ע"י מתפרסם מקום המקדש וקודש הקדשים שהוא תחת כיפת הסלע ולא במקומות אחרים. כי רק אלו מעונינים לברר את ההלכה עד מקום האפשרי, משא"כ מי שאינו עולה להר לא מעונין לברר את ההלכה.

ואחד מיסודי הנהגת דוד המלך היה לברר מקום המקדש כמו שנאמר (תהלים פרק קלב א): שִיר הַמַעֲלוֹת זכוֹר ה' לדָוִד אֵת כָל עֻנוֹתוֹ: (ב) אֲשֶר נִשבַע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (ג) אִם אָבאֹּ באהֶֹּל בֵיתִי אִם אֶעלֶה עַל עֶרֶש יצוּעָי: (ד) אִם אֶתֵן שנַת לעֵינָי לעַפעַפַי תנוּמָה: (ה) עַד אֶמצָא מָקוֹם לַה' מִשכָנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: (ו) הִנֵה שמַעֲנוּהָ באֶפרָתָה מצָאנוּהָ בִשדֵי יָעַר: (ז) נָבוֹאָה למִשכנוֹתָיו נִשתַחֲוֶה לַהֲדםֹּ רַגלָיו.

מסכת זבחים (דף נד עמוד ב): דרש רבא, מאי דכתיב: וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: ובין כתפיו שכן. ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן. ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב: כי קנאת ביתך אכלתני, וכתיב: זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו' הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער, באפרתה - זה יהושע דקאתי מאפרים, מצאנוה בשדה יער - זה בנימין, דכתיב: בנימין זאב יטרף.

אין מראים סימן טוב לישראל עד שיבקשו בנין בית המקדש

וכן זה אחד מן הדברים שאין מראים סימן טוב לישראל עד שיבקשו בנין בית המקדש, וידוע הוא שהביקוש של אלו שעלים הוא פי אלף ממי שאינו עולה אלא רק אומר את הנוסח של הברכה, וכ"ש מי שאומר זה בגדר מצוות אנשים מלומדה.

רש"י (הושע פרק ג פסוק ה): אחר - ימי הגולה: ישובו בני ישראל ובקשו את ה' וגו' - תנא משום ר' שמעון בן יוחאי, בג' דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם. במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבית המקדש. הה"ד (מלכים א יב) אין לנו חלק בדוד, כמשמעו. לאהליך ישראל (מלכים א' יב), אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך. ראה ביתך דוד (שם), זה בית המקדש.

אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מראין סימן טוב לישראל, עד שיחזרו ויבקשו שלשתן. אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה', זו מלכות שמים. ואת דוד מלכם, כמשמעו. ופחדו אל ה' ואל טובו, זה בית המקדש, כד"א ההר הטוב הזה.

יש עונשים חמורים על מה שלא מבקשים בית המקדש

מדרש תהלים (מזמור יז): מיד ויבא גד אל דוד [ביום ההוא] ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח (שמואל ב', כ"ד יח). תני ר' שמעון בן יוחי משל לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע הבן על מה הוא מוכה, לאחר שהכהו אמר לו לך ועשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים, ולא השגחת בי. כך כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בית המקדש ביניהם, ולא נחרב בימיהם, נעשה להם כך, ונענשו על שלא תבעו אותו, אנו שחרב בימינו, ואין אנו מתאבלים עליו, ולא נבקש עליו רחמים על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהיו מתפללים שלש תפלות בכל יום, והתקינו בו אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותקנו בונה ירושלים ברכה בפני עצמה בתפלה, ובברכת המזון. כוונת המדרש שאחרי שהקב"ה כעס על עם ישראל והיתה מגפה, אמר הקב"ה לגד החוזה שיאמר לדוד לבנות מזבח לה'. שמואל (ב פרק כד א): וַיסֶֹּף אַף ה' לַחֲרוֹת ביִשרָאֵל וַיָסֶת אֶת דָוִד בָהֶם לֵאמר לֵך מנֵה אֶת יִשרָאֵל ואֶת יהוּדָה. שמואל (שם טו): וַיִתֵן ה' דֶבֶר ביִשרָאֵל מֵהַבקֶֹּר ועַד עֵת מוֹעֵד וַיָמָת מִן הָעָם מִדָן ועַד באֵר שֶבַע שִבעִים אֶלֶף אִיש: (טז) וַיִשלַח יָדוֹ הַמַלאָך ירוּשָלַםִ לשַחֲתָהּ וַיִנָחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיאֹּמֶר לַמַלאָך הַמַשחִית בָעָם רַב עַתָה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלאַך ה' הָיָה עִם גרֶֹּן הָאֲרַונָה הַיבֻסִי.

שמואל (שם יח): וַיָבאֹּ גָד אֶל דָוִד בַיוֹם הַהוּא וַיאֹּמֶר לוֹ עלֵה הָקֵם לַה' מִזבֵחַ בגרֶֹּן אֲרַונָה הַיבֻסִי: (יט) וַיַעַל דָוִד כִדבַר גָד כַאֲשֶר צִוָּה ה': (כ) וַיַשקֵף אֲרַונָה וַיַרא אֶת הַמֶלֶך ואֶת עֲבָדָיו עברִים עָלָיו וַיֵצֵא אֲרַונָה וַיִשתַחוּ לַמֶלֶך אַפָיו אָרצָה: (כא) וַיאֹּמֶר אֲרַונָה מַדוּעַ בָא אֲדנִֹּי הַמֶלֶך אֶל עַבדוֹ וַיאֹּמֶר דָוִד לִ קנוֹת מֵעִמךָ אֶת הַגרֶֹּן לִבנוֹת מִזבֵחַ לַה' ותֵעָצַר הַמַגֵפָה מֵעַל הָעָם.

סברת המדרש הזה הוזכר מדעת עצמו ברמב"ן (במדבר פרק טז): וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו  מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם.

בית המקדש יכול להיות לפני מלכות בית דוד

הנה יש שטוענים שבנין בית המקדש הוא רק אחרי ביאת המשיח, אולם הרי בנוסח של שמונה עשרה ברכות אומרים בנין ירושלים לפני את צמח דוד ומפורש בגמרא שזה משום שזה הסדר. ובענין בנין ירושלים זה כלול גם בית המקדש כמו שאומרים ותשכון בתוכה כאשר דברת, ונמצא בכל הנוסחאות לשון כזה או דומה לו וזה מפורש בברכת הביננו.

מסכת ברכות (דף כט עמוד א): רבי יהושע אומר מעין שמנה עשרה. מאי מעין שמנה עשרה? רב אמר: מעין כל ברכה וברכה, ושמואל אמר: הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך, ומול את לבבנו ליראתך, ותסלח לנו להיות גאולים, ורחקנו ממכאובינו, ודשננו בנאות ארצך, ונפוצותינו מארבע תקבץ, והתועים על דעתך ישפטו, ועל הרשעים תניף ידיך, וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך, טרם נקרא אתה תענה, ברוך אתה ה' שומע תפלה.

וכן מבואר בתלמוד ירושלמי (מסכת מעשר שני פרק ה הלכה ב): אמר רבי אחא זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד דכתיב [דברים לב יד] ודם ענב תשתה חמר.

אולם כשעדיין לא מופיע הנבואה ניתן לבנות ע"פ מסלול של בית שני, עי' במאמר בנין בית המקדש בידי אדם או בידי שמים.

לעלות רק בטהרה ובמקומות המותרים

אולם כמובן שכל מה שכתבנו בענין עליה להר הבית הוא לעלות בטהרה אחרי מקוה כשרה והסרת כל חציצה, ובמקומות המותרים ולא בחיל ועזרת נשים, וכ"ש לא למקום העזרה שחייבים כרת על זה.

הטענה של מי שהעלו שאפשר להכנס לעזרה בגלל כיבוש המקום, כעת זה לא טענה, מכמה טעמים. אחד, שאנו עולים להר בגלל שזה לא רק עוד מקום בא"י, אלא משום שזה מקום המקודש ביותר, וממילא צריך להראות הקדושה ע"י שעולים רק במקומות המותרים.

ואה"נ כשזה ממש מלחמה והחיילים צריכים לעלות לשם כדי לכבוש המקום, אז מותר לעלות גם בטומאה, אבל כשזה רק עליה, אז סגי לעלות במקום המותר, כדי להראות שזה שלנו וגם מקום מקודש ביותר, משא"כ אם עולים לעזרה, מראים כאילו זה עוד מקום כמו שאר המקומות ומבטלים כל ענין של חשיבות מקום זה של קדושה ביותר.

שנית, מי שנכנס למקום העזרה, ומבטל ענין של עליה בטהרה, הוא מפסיד הרבה, מכיון שמחזק בזה המתנגדים לעליה להר הבית, שטוענים שבגלל שיש אנשים שעולים גם במקום שאסור אין לעלות כלל על הר הבית, ואף שביארנו ע"פ הלכה שאין צריך לחוש לזה, עי' במאמר "האם באמת אסור לעלות על הר הבית" ע"פ התוס' שבועות (טז ע"א), מ"מ עכ"פ הוא מרחיק הרבה אנשים מלעלות במקום שמותר לעלות, וא"כ מה שחושב שהוא מחזק את האחיזה בהר הבית, למעשה הוא מחליש האחיזה בהר הבית, ואין להשתמש כיום על היתר של כיבוש לעלות לעזרה, וכן לא לעלות לעזרת נשים וחיל אלא במקום שזה ודאי לא יותר מהר הבית.

שלישית, מורא מקדש, שמקיימים מי שעולה להר ומקפיד על כל פרטי הדינים, משא"כ מי שעולה גם במקום האסור, מבטל מצוות מורא מקדש. רמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה ז): אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח. שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו עומד.

ספר החינוך (מצוה רנד): ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל מקום, שאע"פ שהמקדש חרב היום בעוונותינו, חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להכנס בו בבניינו.