פרשת ויחי: הזאב וטורפו

ותחזינה || י"ב טבת | פרשת  ויחי | יובל קופרמן

מאת: יובל קופרמן

סביב מיטתו של יעקב הגוסס ניצבים בניו. שעותיו ספורות, ואת הזמן המועט שנותר לו הוא מנצל לפרידה אישית מכל בן ובן- בצורת ברכה. קטן הבנים, בנימין, ניצב גם הוא על יד המיטה, ממתין במתח לברכתו, האחרונה במספר. האב הזקן מסיים לבסוף את ברכתו ליוסף ופונה אליו, ובפיו משפט סתום: ״בנימין,״ הוא אומר וקולו רועד ״זאב יטרף- בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל״ (בראשית, מט כז). יעקב כבר עובר לדבריו הבאים, אך בנימין ההמום מנסה לקלוט את המשפט העמום, המשפט האחרון שנתן לו אביו בחייו.

פרשתנו נראית לעיתים כסדרת כתבי חידה שעליהם יש לעמוד ואת פישרם יש למצוא. שנים עשר אחים, שתיים עשרה ברכות, שנים עשר קודים לעתיד לבוא, למהות הפנימית של כל שבט וחלקו בעם ישראל. מבין כל הברכות אבקש להתמקד בברכתו של בנימין הצעיר, ולדלות ממנה נקודות אור לחיינו אנו.

השכינה בנחלת ידיד ה׳

לפני שניגש לפיצוח כתב החידה נזכר שישנו מקום נוסף בתורה בו כל שבט מקבל ברכה- בפרשת ״זאת הברכה״ שחותמת את ספר דברים ואת התורה כולה. הפעם משה הזקן הוא המברך. נתבונן בברכת בנימין שם, וממנה נלמד על הברכה בפרשתנו. ״לבנימין אמר: ידיד ה׳ ישכון לבטח עליו- חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן״ (דברים, לג יב). הפעם ניצבת לפנינו ברכה יותר ברורה. נחלתו של בנימין היא הנחלה בה נבנה בית המקדש, ועל כן בה שורה השכינה. בין כתפיו של בנימין, ידיד ה׳, שוכן בית הבחירה לבטח עליו.

אם כן- גם בברכה שבפרשתנו הנושא הוא בית המקדש ומיקומו בנחלת בנימין, אך ההתבוננות היא מזווית שונה...

את הקשר בין הברכות ואת פירושה של ברכת בנימין כנוגעת בבית המקדש מצא גם אונקולוס, אשר תירגם והסביר שהעד והשלל (מילים נרדפות) הם הקרבנות אותם אוכלים הלויים בבית המקדש, בבוקר ובערב. הבעיה עם פירוש זה היא כי הזאב הטורף הוא בנימין עצמו, שאסור לו על פי ההלכה לאכול מהקרבנות, ולא הלויים. אם כן, עלינו להסביר את חלקו השני, התמוהה, של הפסוק.

סיפורה של מרים בת בילגה

הכינוי ׳זאב׳ בהקשר לקרבנות מזכיר לי אגדתא המצויה בסוף מסכת סוכה, על אישה אחת, בת למשפחת כהנים- מרים בת בילגה שמה. מבלי להיכנס לפרטי הסיפור נזכיר כי אותה אישה התחתנה עם קצין יווני בתקופה בה הם שלטו בארץ (מעט לפני מרד החשמונאים), וכאשר היא נכנסה אל בית המקדש המבוזה והמחולל היא החלה ״מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב)! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל (בקרבנות שאתה ׳אוכל׳) ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק?!״ (נו ע״ב). לאחר ניצחון החשמונאים נענשו מרים ומשפחתה. הנה אנו רואים שהכינוי זאב (לוקוס) בהקשר של אכילת הקרבנות נתפס כשלילי, לעומת ההקשר החיובי בברכת בנימין. כדי לענות על כך עלינו לעמוד על הבדל עקרוני והבדל מילולי בין שני המקרים.

התפיסה היוונית מתייחסת לקרבנות ככלי לכיפוף רצון האל. האדם מקריב קרבן לאח המלחמה וכעתהוא מחוייב לעזור לו בקרב. בקרבן אין שום צד רוחני, רגשי או אינטימי. הוא פעולה טכנית, כמו לחיצה על מתג, שמניעה את כוחות האלים. אם האל איננו נשמע לאותה לחיצה- הרי הוא מכלה את ממונם של המקריבים. לעומתם האמונה היהודית מתייחסת לקרבן, בדומה לתפילה, כאקט של התקרבות. הקרבן מבטא תנועת נפש ומעשה דתי, רוחני ורגשי שההשפעה שלו לא חלה על הקב״ה אלא על האדם עצמו. הקרבן משנה דבר מה בנפש האדם (אם זה כפרה על חטא, התעלות רוחנית, הרהור תשובה או שמחת מצווה עצומה).

מי הוא הזאב?

כעת נשים לב כי הכינוי ׳זאב׳ מתייחס בכל פעם לצד אחר במשוואה. בדבריה של מרים אנו מוצאים כי הזאב הוא ה׳, האוכל את הקרבנות כחיית טרף העטה על גוויית הציד שלה. לעומת זאת, בברכת יעקב הזאב שאוכל את בשר הקרבנות הוא בנימין. מהי אותה אכילה? הרי כבר ראינו שהלכתית לבנימין אסור לאכול בפועל את הקרבן

האכילה היא ההשפעה של הקרבן. מרים בת בילגה טוענת כי הקרבן משפיע על הקב״ה, וחוסר העזרה בעת הצרה היא ההוכחה כי ההשפעה על ׳אלהי היהודים׳ איננה אפקטיבית. לעומת זאת, יעקב מברך את בנימין בברכת השפעת הקרבנות עליו. בנימין, שזוכה לארח בנחלתו את השכינה ואת מביאי הקרבנות גם זוכה בהשפעה הרוחנית שיוצרים הקרבנות.

הזדמנות לשינוי

בחסידות אומרים בשם הבעל שם טוב כי מי שיוצא מהתפילה כשם שנכנס אליה- טוב לו שלא התפלל בכלל. התפילה, כמעמד רוחני מול ה׳, מול האינסוף, כשעה של בקשה והודאה, של בכי ותחנונים, פותחת בפני המתפלל הזדמנות לעבור מהלך נפשי. לא מדובר פה על שינוי דרסטי מקצה לקצה, אלא על פרספקטיבה חדשה, התבוננות שונה, תחושה ורגש אחרים- שהופכים אותו לאדם חדש. אותה הזדמנות ניצבת גם לפני מביא הקרבן. הזדמנות לתת לרוח השכינה השורה בין כתפי בנימין לשרות עליו, לתת לריח הניחוח של הקטורת ולמוסיקה הקסומה של הלויים להציף אותו בערבול תחושות עד שהוא ניצב, בקול דממה דקה, מול בוראו ויוצרו, מגיש לו את עצמו בצורה של מנחה דלה ומספר מילים חצובות מעומק הלב- ופותח לעצמו פתח לצאת משערי הר הבית ולהרגיש איך הוא לגמרי- ברייה חדשה.